מצוות קידוש השם מחייבת להקפיד מאוד לא לסטות ממילוי הרצון האלוקי, ובמקרים מסוימים אף במחיר החיים. וכמו שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב). מי שזוכה למסור את הנפש באותם מקרים נקרא מקדש השם. מי שלא נוהג כך ובוודאי מי שעובר מיוזמתו על הרצון האלוקי נקרא מחלל השם.
 
על הגלות נאמר כי היא נחשבת לחילול השם. ובלשון הפסוק: "שמי הגדול המחולל בגויים". "ומהו החילול, באמור אויביהם עליהם – עם השם אלה ומארצו יצאו, ו(כביכול) לא היה יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו"  (יחזקאל לו, כג ובפירוש רש"י).
 
הגאולה האמיתית והשלמה היא התיקון המושלם של הגלות והיא מהווה אפוא שלמות של קידוש השם. ואכן  נאמר על הגאולה: "וקידשתי את שמי הגדול... וידעו הגויים כי אני השם... בהקדשי בכם לעיניכם (על ידי ש)ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם' (יחזקאל לו, כג-כד).
 
הרבי מליובאוויטש מלך המשיח כותב, כי בהתאם לכך מהווה העיסוק והעיון בהלכות קידוש השם סיבה טובה מיוחדת לזירוז הגאולה. ועוד אומר הרבי, כי בכדי להביא את הגאולה נדרש לגלות את כוח מסירות הנפש לא במובן של מיתה, אלא במובן של התמסרות מוחלטת לקיום התורה והמצוות.
 
בהקשר לכך, ראוי לציין את דבריו של האדמו"ר ממונקאטש (בעל 'מנחת אלעזר'), כי יהודי צריך להיות מוכן למסור את נפשו אפילו בפועל למען ביאת המשיח (לשם דוגמה, תיאורטית בלבד: אם יאמרו לאדם כי כדי שתבוא עכשיו הגאולה עליו למות – נדרש ממנו להסכים לכך!). התמסרות כזו מצדנו תביא את הגאולה השלמה בפועל ממש.
 
אולם הרבי מסביר, כי עצם העובדה שבני ישראל נמצאים רגע נוסף בגלות, ולא במצבם ובמקומם הטבעי – בגאולה ובבית המקדש – מהווה מסירות-נפש גדולה ביותר, וכבר בכך די כדי שתבוא הגאולה השלמה תכף ומיד ממש!