הנביא ישעיה אומר על מלך המשיח: "והריחו ביראת השם" (ישעיה יא, ג). על פי הגמרא, הכוונה היא לחוש ריח ייחודי, על פיו ישפוט המשיח וידון: "דמורח ודאין" [=שמריח ודן].
 
כך גם מובן מהמשך הכתובים (שם): "ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזניו יוכיח – ושפט בצדק דלים". המשיח ישפוט בצדק מוחלט – מבלי להיעזר במראה עיניים או במשמע אוזניים. הכיצד? – בעזרת חוש הריח הייחודי (משהו בדוגמת רוח הקודש).
 
האמורא רבא מוסיף ומחזק פירוש זה על-פי סיפורו של בר כוזיבא. בר-כוזיבא מלך על ישראל שנתיים ומחצה, ובא ואמר לחכמים כי הוא מלך המשיח. החכמים בדקו האם הוא מסוגל לדון על-פי חוש הריח, וכשמצאו שלא – הרגו אותו! (כלומר, כפי שמסביר הרבי מליובאוויטש מלך המשיח – החכמים התנתקו ממנו וכתוצאה מזה סרה מעליו ההגנה הרוחנית שאפפה אותו וכך הגויים הצליחו להורגו) מכאן, שיכולת שפיטה על פי הריח מחויבת להיות אצל המשיח.
 
להלכה, נחלקו גדולי ישראל בעניין: הראב"ד נצמד לדברי הגמרא האמורים ומחייב למצוא תכונה זו באישיותו של המשיח.
 
אולם הרמב"ם סבור כי אין הכרח כי תכונה זו – כמו כל מאפיין על-טבעי אחר – יימצא אצל המשיח: "ואל יעלה על דעתך, שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים... שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן-כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח... ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת".
 
באשר לדברי הגמרא האמורים – מבארים מפרשי הרמב"ם כי ישנם מקורות אחרים בחז"ל, שעל פיהם לא היה קשר בין מיתת בן כוזיבא לכך שלא ניחן ביכולת שפיטה 'ריחנית'.
 
אלא שיחד עם זאת, גם לשיטת הרמב"ם יחונן המשיח ביכולת זו כמו גם ביכולות על טבעיות נוספות, אולם לא בהכרח מיד בראשית התגלותו.