'יום-טוב שני של גלויות' נולד למעשה בתקופת בית שני. בעקבות שיבושים מכוונים של קבוצות כופרים, נאלצו חכמי ישראל לשלוח לפני כל חג שליחים לכל פזורות ישראל, כדי להודיע את התאריך המדויק של החג, ובמקומות רחוקים שאליהם לא הספיקו השליחים להגיע לפני החג, חגגו מפני הספק – יומיים.
 
היום אמנם אין צורך בשליחים, כי חוגגים לפי לוח-שנה ערוך ומסודר – אך חז"ל תיקנו להמשיך לחגוג בחו"ל יומיים בכל חג.
 
בתורת החסידות מוסבר, כי השתלשלות האירועים שיצרה את הצורך ביום-טוב שני, באה במקביל לירידה רוחנית שנולדה בגלות שבעקבות חורבן בית ראשון: בכל יום-טוב שורה בעולם גילוי רוחני גבוה. בזמן בית ראשון היו לבני ישראל נשמות גבוהות, שיכולות להכיל בבת אחת את הגילוי הרוחני הגבוה. אך כאשר חרב בית-המקדש השפיע הדבר לרעה על היכולת הרוחנית של הנשמות, עד שהן הגיעו למצב בו הדרך היחידה שהן מסוגלות להכיל את הגילוי הרוחני שבכל יום-טוב הוא על-ידי שיתחלק ליומיים. וזו העילה הרוחנית לכך שהשתלשלו הדברים כפי שהשתלשלו, עד שנולד 'יום טוב שני של גלויות'.
 
רק בארץ-ישראל המשיכו תמיד לחגוג יום אחד בכל חג – מפני שבארץ-הקודש שוררת אווירת קדושה מיוחדת, כמו שנאמר: "תמיד עיני השם אלוקיך בה", ומכוחה יכולות נשמות גם כעת להכיל את הגילוי הגבוה בתוך יום אחד.
 
בגאולה הקרובה תהיה לכולנו יכולת להכיל גילויים רוחניים גבוהים ואז ישובו לחגוג בכל העולם יום אחד בכל חג.
 
האמת היא, שבספר 'חתם סופר' מופיעה אפשרות לפיה ימשיכו לחגוג בחו"ל יומיים בכל חג – "לזכר שהיינו בגלות והעלנו ה' ופדה נפשנו מכל צרה". גם הרבי מליובאוויטש מלך המשיח העלה בהזדמנות סברא כי ימשיכו גם בגאולה לשמר את המנהג לחגוג יומיים, למרות שלא יהיה צורך בכך.
 
אך בהזדמנות אחרת קבע הרבי, כי לפועל לא יהיה כך בגאולה ולא ימשיכו לחגוג 'יום טוב שני של גלויות'.
 
מקורות: ראש השנה כב, א ואילך. הלכות קידוש החודש לרמב"ם פרק ג הלכות ח, יא, יב ופרק ה הלכה ה. ליקוטי תורה לאדמו"ר הזקן, דרושים לשמיני עצרת, צא, ג ואילך. חידושי חתם סופר ביצה ד, ב. דרשות חתם סופר רעב, ב. ספר דגל התורה (ורשה) סימן ו אות ז. שיחות הרבי מליובאוויטש מלך המשיח: שמחת-תורה תשמ"ט סעיף ז ושבת בראשית תנש"א סעיף ד.