מצות כיבוד אב ואם היא הדיבר החמישי שנאמר לעם ישראל בהר סיני: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" (שמות כ, יב). כיבוד משמעו דאגה למזון ולביגוד ושימושם בכל הנצרך.
 
השכר על קיום המצווה – "למען יאריכון ימיך", מתפרש גם על תחיית המתים, שלאחריה יחיו חיים ארוכים ונצחיים. אך המעניין הוא, שיש מקום לאפשרות כי באותה עת כלל לא יהיה מקום למצוות כיבוד הורים!
 
המצווה היא לכבד את ההורים להם נולדנו. בתחיית המתים יבנה הקדוש-ברוך-הוא למתים גופים חדשים שעמם יקומו, גופים שאמנם יהיו זהים לאלו שנקברו, אך לפועל אינם הגופים שנולדו להורים. אם כן, מדוע שיהיה על הגופים הללו צורך לכבד הורים?
 
אלא שיש לומר, שמכיוון שהגוף החדש ייבנה ביסודו מעצם הלוז (עצם קטנה בקצה עמוד השדרה שלעולם אינה נרקבת) של הגוף הקודם, ייחשב הגוף כולו כהמשך של הגוף הקודם וממילא תחול עליו גם החובה לכבד את ההורים.
 
בעומק יותר, ניתן להוסיף כי החובה לכבד הורים אינה מבוססת על זיקה גופנית, אלא על זיקה נשמתית – והנשמה תהיה אותה נשמה גם לאחר התחייה. ניתן להוכיח זאת מפסק הרמב"ם בדבר החובה לכבד את זכר ההורים גם לאחר פטירתם וקבורתם, בשלב בו אין משמעות לגוף אלא רק לנשמה. וכך אפוא יש לומר גם בדבר מחויבות הבן לכבודם, שקשורה לנשמתו ולאו דווקא לגופו.
 
מצב מעניין ייווצר במקרה שאב נפטר בגיל צעיר ובן נפטר בגיל מבוגר. בעת התחייה, יקום כל אחד בגיל בו נפטר ויצא שעל האב הצעיר תהיה חובה לכבד את בנו המבוגר מדין "מפני שיבה תקום" (ויקרא יט, לב). מצד שני, תהיה חובה על הבן לכבד את אביו. איזו חובה תגבר? – ייתכן מאוד שאב ובן כאלה יכבדו זה את זה במידה שווה, בדוגמת הכבוד ההדדי שעל שני תלמידי חכמים לרחוש זה לזה.