בן בכור שנולד בלידה רגילה להורים ששניהם אינם משבט לוי, והגיע לגיל בו הוא נחשב בר-קיימא (30 יום) – מצווה על אביו לתת לכוהן חמישה סלעים כסף (נכון להיום – כ-300 ש"ח) ובכך לפדות לעצמו את הבן.
 
מצווה זו המוכרת בשם 'פדיון הבן', נולדה בעקבות נס מכת בכורות, בה מתו כל בכורי מצרים ואילו בבני ישראל לא מת אף בכור אחד. כזכר לכך שהבכורות את קיבלו חייהם לשלל מהקדוש-ברוך-הוא, קבע הקדוש-ברוך-הוא כי הבעלות כביכול עליהם תהיה לכוהנים, ועל האבות 'לקנות' את בניהם מידי הכוהנים בסכום סמלי.
 
חז"ל מלמדים כי הקדוש-ברוך-הוא מקיים בעצמו את כל המצוות. וכמו שנאמר "מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל" (תהילים קמז, יט)  – 'דבריו', 'חוקיו' ומשפטיו' לאמור: "מה שהוא עושה, אומר לישראל לעשות". בהתאם לכך, מכיוון שכולנו נחשבים כבנים בכורים לקדוש-ברוך-הוא – כמו שנאמר "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב) – מצווה עליו כביכול לפדות אותנו. כלומר, לגאול אותנו מן הגלות אל הגאולה האמיתית והשלמה.
 
למרות שניתן להשיג על חובה זו: הלוא נאמר בגמרא כי "אלוקיכם כוהן הוא", ובני הכוהנים (שהנם משבט לוי) פטורים ממצוות 'פדיון הבן'? – התשובה היא, שברמה הרעיונית גם את הבכורות הכוהנים צריכים לפדות, משום שגם הם ניצלו בזמן מכת בכורות. אלא שלפועל לא פודים אותם, משום שהפדיון נועד להסיר את הקדושה שחלה על הבכור, מכוח זיקתו אל הכוהנים, ומי שהם כוהנים בעצמם בכל מקרה נשארים קדושים, ואי-אפשר להסיר מהם את הקדושה.
 
ממילא, פדיון כזה שלא נועד להסיר קדושה, אלא אדרבה לחזק את הזיקה אל הקדושה – ודאי וודאי ששייך גם לבני כוהן. ולכן חלה על הקדוש-ברוך-הוא המצווה לפדות את כולנו, בניו בכוריו, תכף ומיד אל הגאולה השלמה.
 
קשר רעיוני נוסף של מצוות פדיון הבן אל הגאולה: אחד מכינויו של המשיח הוא 'בכור'. את הפסוק "אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ" (תהלים פט, כח), דורשים חז"ל על מלך המשיח. לפיכך, קיום מצווה הקשורה בבכור, ממהרת ומזרזת את ביאת הבכור – מלך המשיח – בקרוב ממש.