היחיד מבין האבות הקדושים שנפטר בחוץ לארץ הוא יעקב אבינו. יעקב אבינו לא רצה בשום אופן להישאר קבור בגולה, לפיכך הוא השביע את יוסף מבעוד מועד: "אל נא תקברני במצרים... ונשאתני ממצרים" (בראשית מז, כט-ל).
 
יעקב לא הסתפק בהתחייבות סתמית מצד יוסף "אנוכי אעשה כדברך", אלא דרש "השבעה לי". ויוסף אכן נשבע, כמו שנאמר "ויישבע לו".
 
התורה מעניקה מעמד חמור מאוד לשבועה. הדיבר השלישי מעשרת הדיברות הוא "לא תישא את שם השם אלוקיך לשווא (כלומר, להישבע סתם בשמו של הקדוש-ברוך-הוא), כי לא ינקה השם את אשר יישא את שמו לשווא". לפיכך ראוי להימנע בכלל מהוצאת שבועה מהפה, ומי שכבר נשבע – חייב לעמוד בשבועתו בכל מחיר (מלבד בתנאים מסוימים שמאפשרים לו להתיר את השבועה אצל חכמים).
 
לכן דרש יעקב מיוסף להישבע ולא הסתפק בהבטחה ובהתחייבות. הוא ידע שרק שבועה תעיק על יוסף ולא תיתן לו מנוח עד שימלא אותה.
 
כשם שיעקב דרש בכל מחיר לא להישאר בגלות, כך גם אנחנו צריכים לדרוש בכל מחיר לא להישאר בגלות. כל עוד לא באה הגאולה השלמה ונבנה בית-המקדש – גם אם אנחנו חיים בארץ ישראל – אנו משולים לבן שהוגלה והורחק מעל שולחן אביו. כל רגע נוסף בגלות הוא סבל איום לנשמה (ובמובנים רבים גם לגוף), ועלינו לדרוש מהקדוש-ברוך-הוא "ונשאתני ממצרים" – הוצא אותנו מהתופעה ששמה גלות, שהחלה עם ירידת עם ישראל למצרים.
 
בדומה ליוסף ויעקב, גם הקדוש-ברוך-הוא נשבע לנו כי יוציאנו מהגלות. עלינו ללחוץ אפוא כמו יעקב ולתבוע מהקדוש-ברוך-הוא מבלי להרפות כי יקיים כבר את שבועתו ויביא לנו את הגאולה השלמה.