Chabad.co.il - פורטל חב"ד בישראל | שיעורים יומיים: חת"ת ורמב"ם

הלכות טומאת מת פרקים יב-יד

הלכות טומאת מת

פרק יב

הלכה א: טפח על טפח מרובע על רום טפח מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה דין תורה, שאין קרוי אהל אלא טפח על טפח ברום טפח או יתר על זה, כיצד, כזית מן המת מונח לאויר ובצדו כלים כגון מחטין וצנורות וכיוצא בהן ואינן נוגעים בטומאה, אם האהיל עליהן אהל שיש בו טפח על טפח והיה גבוה מעל הארץ טפח ה"ז מביא את הטומאה לכלים וטמאין, היו כלים אחרים על גבי אהל זה שיש בו טפח על טפח הרי הן טהורין, מפני שהאהל חוצץ בינם ובין הטומאה, הנה למדת שכשם שהאהל מטמא כל שתחתיו מציל כל שחוצה לו וחוצץ בין הטומאה ובין כלים שעל גביו, וכן אם היתה הטומאה על גביו וכלים תחתיו הכלים טהורין, שהאהל חוצץ בפני הטומאה. היה האהל פחות מרום טפח או פחות מטפח על טפח, אע"פ שהוא גבוה כמה טפחים הכלים שבצד הטומאה טהורים וכלים שלמעלה מאהל זה כל שכנגד הטומאה טמא מפני שהאהילו על הטומאה ואין שם אהל לחוץ בפני הטומאה, וכן אם היתה טומאה על גבי אהל זה וכלים תחתיו כל שכנגד הטומאה טמא שהרי האהילה עליהן ואין שם אהל שיחוץ בפני הטומאה שכל פחות מרום טפח כנגיעה הוא חשוב, וטומאה שתחתיו טומאה רצוצה היא כמו שביארנו, בד"א כשלא היה האהל אדם או כלים, אבל אדם או כלים שנעשו אהל על הטומאה בין שהיו הן עצמן אהל בין שהיו עמודי האהל אפילו היו כלים שאין מקבלין טומאה כל עיקר הרי אלו מביאין את הטומאה ואינן חוצצין בפני הטומאה, כיצד לוח שהיה מונח ע"ג ארבעה בני אדם, או ע"ג ארבעה כלים אפילו כלי אבנים וכיוצא בהן מכלים שאין למינן טומאה, ואין צ"ל אם היה מונח על ארבעה שפודין או ארבעה קנים שגבוהין טפח, והיתה טומאה וכלים תחתיו הכלים טמאים, ואם היו כלים על גביו אפילו שלא כנגד הטומאה טמאים, ואם היתה טומאה על גבי לוח וכלים תחתיו כל כלים שתחת הלוח טמאין, אבל אם הלוח היה מונח על גבי ארבע אבנים או על גבי בהמה וחיה, והיתה טומאה תחתיו הרי הכלים שעל גביו טהורין.

הלכה ב: היתה טומאה על גביו הרי כל הכלים שתחתיו טהורין מפני שהאהל חוצץ בפני הטומאה, וכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה הבאים במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצים בפני הטומאה.

הלכה ג: נסר שהוא נתון על פי תנור חדש ועודף מכל צדדיו בפותח טפח, היתה טומאה תחת הנסר כלים שעל גביו טהורין, טומאה על גביו כלים שתחתיו טהורים מפני שתנור חדש אינו ככלים לענין זה, ואם היה ישן הכל טמא.

הלכה ד: נסר שהוא נתון ע"פ שני תנורים אפילו ישנים ועודף מחוצה לתנור זה ומחוצה לתנור זה והיתה טומאה תחתיו בין שני התנורים ביניהן בלבד טמא, אבל כלים שתחת שתי הקצוות שחוצה לתנורים טהורים שהרי הן כשני אהלים זה בצד זה, וכן נסר שהוא נתון על פי תנור אפילו ישן ויוצא מזה טפח ומזה טפח אבל לא מן הצדדין וטומאה בצד זה כלים שבצד השני טהורין.

הלכה ה: אדם שנשא כלי כגון מרדעת וכיוצא בו והאהיל צד הכלי האחד על הטומאה אם היה בהיקפו טפח אף ע"פ שאין ברחבו אלא רוחב אצבעו שליש ה"ז מטמא את הנושא ומביא לו טומאה מדבריהם שגזרו על שיש בהיקפו טפח משום שיש ברחבו טפח, אבל אינו מביא את הטומאה לכלים שתחתיו ולשאר אדם שיאהיל עליהן ועל הטומאה עד שיהיה בו רחב טפח.

הלכה ו: ארונות של עץ שמניחין בהן את המת אינן כקבר (אבל) אם יש בין כסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד על גבי הארון טהור מן התורה, ואע"פ שרוב ארונות יש בהן חלל טפח הואיל ויש שאין שם חלל טפח גזרו על כל הארונות שאינן חוצצין ושיהיה המהלך ע"ג הארון כנוגע במת או בקבר.

הלכה ז: קורה שהיא נתונה מכותל לכותל והטומאה תחתיה אם יש בה פותח טפח מביאה את הטומאה תחת כולה וכל הכלים או אדם שתחתיה טמאים אף ע"פ שאין כולה שוה וקצתו פחותה מטפח מפני שקצתה מקצת אהל הוא, ואם אין בה פותח טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כמו שביארנו, כמה יהיה בהיקפה ויהיה בה פותח טפח בזמן שהיא עגולה שלשה טפחים ובזמן שהיא מרובעת ארבעה טפחים.

הלכה ח: סאה שהיא מוטה על צדה באויר אינה מביאה את הטומאה תחת כולה עד שיהיה בהיקפה ד' טפחים ומחצה בקרוב, כדי שיהיה גובה הצד העליון טפח ומחצה ויהיה הטפח על טפח ממנה גבהו מעל הארץ טפח, לפיכך אם היתה גבוהה מעל הארץ חצי טפח והיה בהיקפה שלשה מביאה את הטומאה, וכן עמוד עגול שהוא מוטל לאויר ומונח על הארץ אינו מביא טומאה תחת דפנו עד שיהיה בו היקף כ"ד טפחים ואם אין בהיקפו עשרים וארבעה טפחים טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, זה שהצריכו עשרים וארבעה טפחים על העיקרין שסומכים עליהן חכמים בחשבון כל המשפטים, שכל שיש בהיקפו שלשה יש בו רוחב טפח, וכל טפח על טפח ברבוע יש באלכסונו טפח ושני חומשין, לפיכך אם היה בהיקף העמוד עשרים וארבעה טפחים נמצא תחת כל דפנו טפח על רום טפח מרובע ויתר מעט, שחשבונות אלו בקרוב הן.

פרק יג

הלכה א: כל טפח על טפח ברום טפח קרוי אהל כמו שביארנו, וחוצץ בפני הטומאה ומביא את הטומאה בין שעשאהו להאהיל בין שנעשה מאיליו אפילו היה שלא בידי אדם ה"ז מביא וחוצץ, כיצד אחד חור שחררוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת, או שצבר אבנים או קורות ונעשה בהן חלל טפח ה"ז אהל ומביא וחוצץ.

הלכה ב: בד"א בשהיה האהל חזק ובריא אבל אהל רעוע אינו מביא את הטומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה מן התורה, אבל מד"ס מביא את הטומאה ואינו חוצץ, כיצד שריגי האילנות הסוככים על הארץ והן הנקראים סככות, ואבנים היוצאות מן הגדר הסוככות על הארץ והן הנקראין פרעות אם יכולין לקבל מעזיבה בינונית והן עומדין הרי אלו מביאין וחוצצין מן התורה, ואם אינן ראויין לקבל מעזיבה בינונית אלא הן נופלים הרי אלו מביאין מדבריהם ואינן חוצצין, וכן כל כיוצא בהן.

הלכה ג: אלו מביאין וחוצצין כלי עץ הבא במדה, וכן כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה הבאין במדה, ופשוטי כלי עור ויריעה וסדין ומפץ ומחצלת שהן עשוין אהלים, ובהמות או חיות בין טמאות בין טהורות והוא שיהיה ראש זו בין רגלי זו והיו כולן דבוקות, והעוף ששכן, והחוטט בשבלים מקום לקטן להצילו מן השמש, ואוכלין שאינן מוכשרין כדי שלא יטמאו, ירקות המתקיימין בימות החמה והגשמים הרי הן כאילנות ומביאין וחוצצין, ואלו הן: הארוס והקיסום וירקות חמור ודלעת יונית, וכן הסככות והפרעות והזיזין והגזורות והשובכות והשקיפין והסלעים והנחירים והשנינין, כל אלו מביאין וחוצצין.

הלכה ד: ואלו מביאין ולא חוצצין: האדם, וכלי עץ שאינן באין במדה מפני שהן ככל הכלים ומתטמאין, ופשוטי כלי עור ויריעה וסדין ומפץ ומחצלת שאין עשויין אהלים אלא מתוחין בלבד ואין להן שיפוע ואין שם כותלים, ובהמה וחיה שמתו, ואוכלין טמאין או מוכשרין, שדבר טמא אינו חוצץ, ורחיים של יד שהרי היא בכלל כלי אבנים, כל אלו מביאין ואינן חוצצין.

הלכה ה: ואלו לא מביאין ולא חוצצין: הזרעים והירקות המחוברין לקרקע, חוץ מן הארבע ירקות שמנינו, וכיפת הברד והשלג והכפור והגליד והמלח, והדולג ממקום למקום, והקופץ ממקום למקום, והעוף הפורח, וטלית המנפנפת, וספינה שהיא שטה על פני המים, כל אלו לא מביאין ולא חוצצין שאע"פ שהאהילו אינו אהל המתקיים.

הלכה ו: קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה, כבש כנף הטלית באבן הרי זו מביאה את הטומאה.

הלכה ז: נסר שהוא צף על פני המים וטומאה תחת צדו האחד, הרי הכלים שתחת צדו השני טהורים, שהרי כבר ביארנו שהספינה השטה אינה מביאה הטומאה.

הלכה ח: אלו חוצצין ולא מביאין, מסכת פרוסה, וחבילי מטה והמשפלות, והסריגות שבחלונות, כיצד הן חוצצין, שאם היה חלון בין ב' בתים והטומאה בבית אחד והיה אחד מאלו מתוח בחלון זה וסתמו אף ע"פ שיש ביניהן אויר הרי אלו חוצצין ולא תכנס טומאה לבית שני, והוא שלא יהיה שם בסריגות אלו או בעיני המשפלות או בין חבל לחבל פותח טפח שאם היה שם פותח טפח תכנס בו הטומאה כמו שיתבאר.

פרק יד

הלכה א: אין טומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו בפחות מטפח על טפח, כיצד חלון שבין בית לבית או שבין בית לעלייה, אם יש בו טפח על טפח מרובע והיתה טומאה באחד מהן הבית השני טמא, אין בחלון פותח טפח אין הטומאה יוצאה ממנו ולא נכנסת לאהל השני, בד"א בחלון שעשה אותו האדם לתשמיש אבל חלון שעשה אותו האדם לאורה כדי שיכנס ממנו האור שיעורו כפונדיון והטומאה יוצאה ממנו, כיצד היתה טומאה בבית ובא אדם ונסמך לחלון זה של מאור או שהניח בו כלי או שהאהיל עליו אהל בצד הכותל נטמא כל שבאהל שהטומאה יוצאה לו, וחלון העשוי לאורה הוא שאין עליו תקרה אלא גלוי הוא לשמש.

הלכה ב: חלון הנעשה שלא בידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת או שהיה חלון פקוק ונטל הפקק או שהיתה בו זכוכית ונשברה שיעורו מלא אגרוף והוא כראש גדול של אדם, והוא שלא חשב עליו לתשמיש אבל אם חשב עליו לתשמיש שיעורו בפותח טפח, חשב עליו למאור שיעורו בפונדיון שהמחשבה כאן כמעשה.

הלכה ג: מאור שהתחיל לסותמו ולא הספיק לגומרו מפני שלא היה לו טיט או שקראו חבירו או שחשכה לילי שבת ונשאר ממנו מעט, אם נשאר ממנו רום אצבעיים על רוחב הגודל מביא את הטומאה פחות מכאן הרי הוא כסתום.

הלכה ד: חלון גדול העשוי לאורה והיה בה שבכה וכיוצא בה, אם יש שם במקום אחד ממנה כפונדיון מביא את הטומאה ומוציא את הטומאה, היו נקבי השבכה דקים ואין באחד מהן כפונדיון הרי זו כסתומה, וכן חלון העשויה לתשמיש ובה סככות ורפפות אם יש במקום אחד טפח על טפח מרובע מביא ומוציא ואם לאו הרי היא כסתומה.

הלכה ה: חלון שהיא גלויה לאויר שיעורה כפונדיון מפני שאינה עשויה אלא לאורה כמו שאמרנו, בנה בית חוצה לה ונעשית חלון זו תחת תקרה והרי היא בין שני בתים שיעורה בפותח טפח, נתן את התקרה באמצע החלון התחתון שתחת התקרה שיעורו בפותח טפח, והעליון שלמעלה מן התקרה שיעורו כפונדיון מפני שהוא גלוי לאויר.

הלכה ו: החור שבדלת או ששייר בה החרש מקום פתוח מלמעלה או מלמטה או שהגיף את הדלת ולא גמר להדקה ונשאר אויר בין שתי הדלתות, או שסגר הדלת ופתחו הרוח בכל אלו אם היה הפותח כאגרוף הטומאה יוצאה ממנו ונכנסת לה במקום פתוח זה, ואם היה פחות מכאגרוף הרי הוא כסתום.

הלכה ז: העושה חור בכותל כדי להניח בו קנה או מסמר גדול או לראות ממנו העוברים והשבים או לדבר עם חבירו, הרי זה כחלון העשויה לתשמיש ושיעורה בפותח טפח.