שני קטעים מהתורה ("שמע ישראל..", "והיה אם שמוע..") המבטאים: את אחדותו של ה' ש"אין עוד מלבדו", את הציווי לאהוב אותו ולעבדו בלב שלם, ואת השכר והעונש הכרוכים בזה. הקטע השלישי ("וידבר ה' אל משה.. ועשו להם ציצית..") מדבר על מצות ציצית ויציאת מצרים. אמירת פרשיות אלו בכל יום, בבוקר ובערב, נקראת מצות קריאת שמע, על שם הפסוק הראשון והעיקרי שבהם: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
 
זמנה של מצות קריאת שמע נלמד מהפסוק "בשכבך ובקומך", כלומר: "בשכבך" – בזמן שבני אדם שוכבים (ישנים), מצאת הכוכבים עד עלות השחר (וחכמים הגבילו את הזמן עד חצות הלילה, כדי להרחיק את האדם מן העבירה, שלא ישכח וירדם). "ובקומך" – בזמן שבני אדם עומדים (קמים מהשינה), מעלות השחר (ןחכמים הגבילו שיתחילו לקרוא רק כאשר מאיר היום קצת, עד שיכול האדם להכיר את חברו ממרחק ארבע אמות), עד שלש שעות ביום (רבע היום. וראה לעיל בקטע של תפלת שחרית, כיצד מחשבים את שעות היום).
 
בקריאת שמע יש רמ"ה (245) מילים, וכשכופל שליח הצבור "ה' אלקיכם אמת" משלים את מספרן לרמ"ח (248) כנגד "מצוות עשה", וכנגד רמ"ח אברים שבאדם. יש לבטא כל מילה במדויק, וכן לאמרה בכוונה גדולה ולפחות בפסוק ראשון. ונהגו לכסות את העינים עם היד, כדי שראיית העולם לא תבלבל את הכוונה וההרגשה של אחדות ה'.

הפסוק "שמע ישראל" נאמר על ידי כל יהודי, גם ברגעים האחרונים של חייו, ובאמירתו מסרו יהודים את נפשם על קידוש ה' בכל הדורות. "שמע" – ראשי תיבות: "שאו מרום עיניכם, בשחרית מנחה וערבית, וקבלו עליכם עול מלכות שמים".