ביום ראשון התחלנו לחפש מקום לבית חב"ד.
 

אחרי מספר שעות בהם אנחנו והבחורים שוטטנו בכל הכפר, מצאנו שכמעט ואין בו בתים להשכרה. רוב רובו של הכפר הוא גסט האוסים שבהם יש רק חדרים, ועל קו החוף – בו מתרכזים היהודים, אין בתים להשכרה. מצאנו רק בית אחד שמיועד להשכרה, אבל הוא היה לא נעים בלשון המעטה. הבית היה חצי מתחת לאדמה, חשוך, ישן והשרה אוירה קודרת. אני כבר חשבתי לשכור אותו בלית ברירה, אבל אשתי נחרדה מעצם המחשבה שזה הולך להיות ביתנו בתקופה הקרובה.
 

בעוד אנחנו מתלבטים מה לעשות, רצו אלינו הבחורים, ואמרו שמצאו בית שמתאים לשמש כבית חב"ד. הלכנו לראות את הבית, ואכן, מכל הבחינות הבית התאים. הוא היה יחסית חדש, על החוף במיקום מרכזי, עם סלון גדול ועוד מספר חדרים. ביקשנו לפגוש את בעל הבית, ואחרי שהוא הגיע כבר לא היינו בטוחים בכלל שאנחנו רוצים לשכור את הבית. הבחור הגיע עם מספר חברים; כולם 'נערי חוף', שמבלי לשאול כלום, ידענו שהם טיפוסים מפוקפקים, סוחרי סמים, ואנשים לא הגונים בלשון המעטה.
 

התחלנו להתלבט: מצד א', חששנו מאוד לשכור ממנו וח"ו להסתבך איתם בעתיד, ומצד שני, לא היתה שום ברירה יותר טובה.
 

החלטנו לכתוב לרבי. שמנו את המכתב בתוך הכרך היחידי של האגרות קודש שהיה ברשותנו, והתשובה של הרבי לא השאירה מקום לספיקות. הרבי כתב:
 

"ושומר ישראל אשר לא ינום ולא יישן ישמור את כל אחד ואחת מבני ישראל בכל מקום שהם, ויאמר לצרות די, עד שמתוך מנוחת הנפש ובהעדר דאגות גשמיות יוכלו לעסוק בתורה ומצות מתוך הרחבת הדעת בפנימיות ובשמחה."
 

הבנו שאין לנו מה לחשוש, כי הרי: "שומר ישראל לא ינום ולא יישן".
 

כעת, כשהחלטנו לשכור את הבית, התחיל משא ומתן על המחיר. אחרי התמקחות ארוכה, סיכמנו שנשכור את הבית ב-650$ לחודש, בתנאי שנשלם לו על חמישה חודשים מראש.
 

כפי שהזכרתי, הגענו בסך הכל עם 1,500$ לסרי לנקה, ולא היה לנו את הסכום הדרוש עבור השכר דירה. אבל כאן נחלץ לעזרה יקיר – אחד מהבחורים שבא לעזור לנו מניו יורק, ואיתו הכסף שחסך שם. הוא הלווה לי את הכסף שהיה לו, ואני הבטחתי לו שאחזיר לו אותו ברגע שיצטרך.
 

כך הוקם הבית חב"ד בסרי לנקה, בתחנתו הראשונה בכפר החוף היקדואה.
 

אקדים את המאוחר:
 

במהלך חמשת החודשים שגרנו בהיקדואה, ראינו את ברכתו של הרבי ש"שומר ישראל לא ינום ולא יישן", מתממשת לנגד עינינו פעם אחר פעם.
 

כפי שחששנו, לסנטה – בעל הבית שממנו שכרנו את הבית חב"ד, היה אכן מפיונר – אחד משלושה מפיונרים ששולטים בחוף כולו. בהתחלה לא היו לנו איתו בעיות, אבל בהמשך התחילו מריבות בין המקומיים לגולשים הישראליים, ומכיוון שהבית חב"ד הפך למרכז לישראלים בכפר, הוא התחיל לשטום אותנו ולהציק לנו.
 

זה התחיל בניסיונות לסחוט מאיתנו עוד כסף על שימוש בחשמל ובמים, מכיוון שלטענתו, היות ובבית יש הרבה פעילות, העלויות יותר גבוהות. אח"כ רצה שנשלם לו על מטיילים שלפעמים ישנו אצלינו, בשלב מסוים מישהו גנב את הפסלון שהיה למשפחה שלו, והוא האשים אותנו, וכך לאורך החודשים נמשכו ההצקות בדיבורים לא נעימים, איומים (אפילו על לוי'ק), גניבת חפצים ועוד.
 

[במאמר המוסגר: באותה תקופה עבדה אצלינו בת דודתו של בעל הבית, בתור עוזרת בית. באחד הימים, אשתי שמה לב שהמדף של הבגדים שלה בארון שבחדר שלנו, מאבד גובה מידי כמה ימים. לקח לנו קצת זמן להבין שידה של העוזרת במעל...]
 

בהמשך הצטרף אליו בעל מסעדה שטען שאנחנו 'גונבים' לו את כל הלקוחות.
 

אחד מהאירועים הכי פחות נעימים היו באמצע התקופה. ישבנו בוקר אחד בבית חב"ד ולמדנו, כשפתאום התפרץ אחד מהגולשים לבית חב"ד כרוח סערה, כשבעל הבית ואחד החברים שלו דולקים אחריו בצעקות. לבית חב"ד הם לא העיזו להיכנס, אבל מבחוץ הם אמרו לו שברגע שיצא מהבית חב"ד, הם ישפכו עליו נפט וידליקו אותו (ח"ו).
 

אחרי זמן מסוים, הם הלכו, ואז ביררנו אצל הבחור מה קרה. הוא סיפר שהתחיל בחוף עם בחורה יפנית שישבה שם, וכשהסרי לנקים ראו זאת, הם צעקו עליו שהיא חברה של אחד מהם, ולכן רצו לפגוע בו. אותו מטייל הוזמן קודם לבית חב"ד, אבל לא רצה להגיע. כשהם רדפו אחריו, הוא ברח ל'עיר מקלט' ואף הניח תפילין.
 

עזרנו לו להקדים את הטיסה שלו, ובאותו הלילה הוא חזר ארצה בשלום ב"ה.
 

ככה חלפו החודשים במתיחות גדולה. בינתיים הסתיימה העונה, ואנו החלטנו לעבור לקולומבו. מכיוון שלא רצינו בעיות עם בעל הבית, לא הודעתי לו עד היום האחרון שאנחנו עוזבים. ביום חמישי בערב קראתי לו, ואמרתי לו שלמחרת – יום שישי (היום שבו הסתיימו 5 חודשים), אנחנו עוזבים. אבל הוא אמר לי:

"אתם לא עוזבים אלא אם כן תשלמו לי 1,600$ על שיפוצים וצביעה של הבית". בשביל ההערכה: משכורת ממוצעת עמדה אז על 80$ לחודש, ובסכום שהוא דרש היה אפשר כמעט לקנות בית. היה ברור שיש כאן ניסיון לסחיטה.
 

השבתי לו שאנחנו נעזוב ואני אביא פועלים שיצבעו את הבית, אבל הוא אמר שאחרי שנעזוב הוא לא סומך עלינו שנשלם לו. אמרתי לו שאני מוכן להשאיר לו כבטחון את הדרכונים שלי, אבל הוא לא הסכים.
 

לפני שהלך הודיע לי שעד שאני לא אשלם לו הוא לא ייתן לנו לעזוב. ובאמת, זמן קצר אחר כך הוא הכניס לתוך החצר וואן גדול עם חברים שלו, שהפעילו מוזיקה בקולי קולות ושתו בירה, ואת השער של הבית חב"ד הם נעלו מבפנים. תוך כדי שהם השתוללו בחוץ, אנחנו התחלנו לארוז את החפצים שלנו.
 

למחרת בבוקר הגיעה המשאית שהזמנו בכדי לפנות את הבית, אבל הוא איים על הנהג שיעזוב מיד את המקום.
 

בינתיים, יפתח – אחד מהבחורים שהיה איתנו, הצליח לצאת את שטח הבית חב"ד מהיציאה האחורית, וקרא למשטרה. השוטרים ניסו לפשר, אבל כמובן שהם היו מוטים לטובת בעל הבית, מה גם שהוא כיבד אותם בשתיה ועוד. ככה התנהל משא ומתן, כשהשעות נוקפות, ואנחנו צריכים עוד להגיע לקולומבו לפני שבת.
 

בסביבות השעה 12 בצהריים, הגענו לפשרה שנשלם לו 400$, אבל לא היה לנו את הכסף. למזלינו, אחד מבעלי הגסט האוסים שאירח הרבה ישראלים אצלו במהלך העונה, הסכים להלוות לנו את הכסף, בתנאי שנפקיד אצלו את הדרכונים שלנו כביטחון, והסאגה באה אל קיצה.
 

כשהעמסנו את הדברים על המשאית, בעל הבית וחבורתו עוד הצליחו להעלים חלק מהחפצים שלנו, אבל אנחנו שמחנו שתודה לא-ל זה נגמר בכך ולא הגיע לאלימות, כפי שבעל הבית מאוד רצה.
 

אכן, "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל"...