לאחרי שהחלטנו להקים את הבית חב"ד, התחלנו לגשש ולבדוק איך מתארגנים ליציאה. הדבר הראשון שצריך להקמת בית חב"ד זה כסף, והרבה...

ובכן, נסענו לחודש תשרי לרבי מלך המשיח בניו יורק, במטרה ראשונה למלא את המטענים הרוחניים בכוחות אצל הרבי, ובמטרה שניה לגייס כסף בין היהודים שם, בשביל היציאה לשליחות.

לאלה מכם שמרימים גבה, כל בית חב"ד מממן את עצמו עצמאית, למעט סכום השתתפות מינימלי ממרכז חב"ד, אך על כך נרחיב בעז"ה בהמשך.

חזרנו אחרי חודש עם הרבה כוחות רוחניים, אבל עם מעט כסף. חשבנו שכשרק נגיד לאנשים שאנחנו הולכים לפתוח בית חב"ד, יתרמו לנו אלפי דולרים, אבל מסתבר שכסף לא צומח על העצים, כמונו יש עוד הרבה אחרים שאוספים למטרות שונות.

הסכום שהיה בידינו הספיק לפי הערכה שלנו מהמחירים שהכרנו בהודו, לכרטיסי טיסה, מעט ציוד, והפעלת הבית חב"ד למשך שלושה חודשים. החלטנו לנסוע וה' יעזור הלאה...

מה לוקחים? 

בשבועיים שנותרו עד לתאריך הטיסה שלנו, היינו צריכים לשבור את הראש בשאלה: מה לוקחים איתנו? למזלינו, מצאנו בפורום של למטייל, בחורה ישראלית שעבדה בקולומבו בשם דורין כהן, ודרכה ביררנו מה יש כאן ומה אין כאן. להזכירכם: לוי'ק שיחיה היה בן חצי שנה, והיינו חייבים לדעת האם יש כאן טיטולים (כן, אבל באיכות גרועה), מטליות לחות (כן, אבל יקרים מאוד), אמבטיה לתינוק, חומרי ניקיון ועוד ועוד.

בסופם של שבועיים, קנינו קצת מצרכי מזון בסיסיים להתחלה (טחינה, מיונז, טונה ועוד), מעט ספרים (שוקלים הרבה...) ועוד מספר פריטים ללוי'ק. העמסנו את הציוד במזוודות וארגזים ויצאנו מלווים בבני המשפחה לשדה התעופה, כאשר איתנו אחי אהרל'ה ועוד שני בחורים שהצטרפו כדי לעזור לנו.

כאשר העמסנו את החבילות על המשקל, התברר כי אנחנו חורגים בהרבה מהמשקל המותר. אחרי דין ודברים עם מנהל הטיסה (הוא עוד יכיר אותנו היטב...), הבנו כי על חלק מהדברים נצטרך לוותר. מכיוון שמועד סגירת הדלפקים התקרב, לא היה לנו הרבה זמן להתלבט מה לקחת ומה להשאיר, וכך באופן כמעט אקראי, נאלצנו להשאיר חלק מהחבילות אצל אחי שרגא, שלקח אותם לביתו בכפר חב"ד. ווידאנו רק שיש איתנו ספר 'אגרות קודש' בכדי שנוכל לכתוב לרבי , ספר תורה שקיבלנו בהשאלה, ועוד מספר מוצרים בסיסיים ועלינו לטיסה.

טיסה קצרה לעמאן, ואחרי המתנה קצרה עלינו על הטיסה לקולומבו. נחתנו בסרי לנקה בשעת בוקר של יום חמישי ט"ו חשון (17/11) – היום בו התקיימו באי הבחירות לנשיאות. החנויות באי כולו היו סגורות בעקבות הבחירות, והרחובות היו ריקים מאדם. נסענו לגסט האוס שאת שמו קיבלנו מדורין, ובדרך גמענו בעינינו את המראות, מנסים להבין לאן הגענו...

מעט מאוחר יותר הגיעה דורין לפגוש אותנו ולהראות לנו איפה אפשר לקנות מעט ציוד, אך הכל היה סגור.
אנחנו הגברים רצינו להתפלל, אבל כמנהג החסידים קודם התפילה חיפשנו מקום לטבול. מכיוון שלא היכרנו את האוקינוס ההודי, טבלנו בים מסולע מתחת לא' מבתי המלון בעיר. היום כשאני רואה את המקום בו טבלנו, אני מודה לה' שח"ו לא התנפצנו על א' הסלעים.

לכתחילה לא ידענו איפה יש ריכוז של יהודים שבו עדיף לפתוח את הבית חב"ד. ידענו שיש אנשי עסקים בקולומבו, וגולשים בהיקדואה, אבל לא היה לנו שום מושג על מספרים. חשבנו שנגיע לקולמבו, ונראה האם יש טעם להישאר שם, או להמשיך להיקדואה. אחרי יום א' בעיר, הבנו שאין לנו מה להישאר בקולומבו, והחלטנו לנסוע למחרת להיקדואה.

הזמנו מונית ויצאנו לדרך. הכבישים היו שוממים לגמרי, בעקבות עוצר שהוכרז יום אחרי הבחירות, מפחד להשתוללות. לשאלתנו כמה מרחק הנסיעה להיקדואה, השיב הנהג שש שעות, אבל אחרי שעתיים וחצי הוא הודיע לנו להפתעתנו שהיגענו.

מצאנו חדר בא' מהגסט האוסים, והלכנו לחפש ציוד על מנת להכין שבת, אבל בעקבות העוצר הכל היה סגור. איכשהו, אחרי שיטוטים רבים, הבחורים מצאו מעט מצרכי מזון, ואשתי סוג של כיריים וסיר. במעט זמן שנשאר עד שבת, היא אילתרה סוג של סעודת שבת, כש'המטבח' נמצא ממש על החוף.

קיבלנו את השבת, והתיישבנו לסעודה. בגסט האוס מולנו ישבו שני גולשים שלפתע בירכו אותנו: 'שבת שלום'. הם היו ה'לקוחות' הראשונים של הבית חב"ד...

למחרת הלכנו להתחיל לבדוק איפה כדאי למקם את הבית חב"ד. התפצלנו. אשתי ואני הלכנו ימינה, והבחורים שמאלה. אחרי כמה מאות מטרים, הבחנו בשלט של קוקה קולה בעברית על פתח אחת המסעדות. הבנו שיש בשביל מי להקים כאן בית חב"ד...