א תשרי התשע"ח (21.09.2017)


פייסבוק חבד בישראל אויטר חבד בישראל

קשה לזווגן כקריעת ים סוף
בני הזוג שונים במימדים הגלויים שלהם. הם איש ואשה השונים במהותם. הם לא אמורים לחשוב ולהרגיש את אותו הדבר. ההכרה במציאותם כשונה זהו חלק בלתי נפרד מפיתוחה של זוגיות נכונה. 

נשים מעניינות יותר
על מה שלושת אלפי נשים יכולות לדבר במשך חמישה ימים רצופים?

כתיבה לרבי
כל מה שרצית לדעת על הכתיבה לרבי באמצעות אגרות הקודש. לכניסה למדור

חבד בישראל
מחפש כתובת של בית חב"ד בעירך? גן חב"ד לילד באזורך? הגעת למקום הנכון! השתמש במנוע החיפוש של חב"ד בישראל

מאגר עצום על חגי ישראל
מאמרים, סיפורים, הלכות, שיעורים ועוד, מסודרים לפי חגי ומועדי ישראל - לכניסה למדור

מאות ניגונים להאזנה
בואו להינות ממאות ניגוני חב"ד, המבוצעים בידי מגוון תזמורות וזמרים. לכניסה למדור

אנציקלופדיה חב"דית
בואו להרחיב את ידיעותיכם על חסידות חב"ד, ערכים בחסידות, ניגוני חב"ד, ועוד אלפי ערכים נוספים באנציקלופדיה החב"דית. לכניסה

חת"ת רמב"ם
הצטרפו ללומדי השיעורים היומיים בחומש, תהלים ותניא, וכן בשיעור יומי ברמב"ם. לכניסה למדור






» הרבי מלובביץ'

» גאולה ומשיח

» חב"ד בעולם

» חב"ד בישראל

» מדור התוכן

» השיעורים היומיים

» לוח שנה עברי

» זמני הדלקת נרות

» ניגוני חב"ד

» חדשות חב"ד

» וידאו

» מגזין

» פרשת השבוע

» חגי ומועדי ישראל

» המדור לילדים

» אנציקלופדיה חב"דית

» אודותנו

» חב"ד באינטרנט




חדש
במסכת סנהדרין נאמר שהמשיח ייקרא 'דוד המלך'. זאת משום שתפעם בו נשמתו של דוד המלך. על פי פירוש "אור החיים"  – גם נשמתו של משה רבינו תתמזג באישיות המשיח.


|
שתפו:  
מדור התוכן » הלכות בית הבחירה » מאמרים


מה ידוע לך על בית המקדש?

האם יש משמעות סמלית למקום בו עמד בית המקדש? למה הופכים בניין אבנים לדבר כה קדוש? ואם הוא קדוש, למה חרב פעמיים? איך ייראה בית המקדש השלישי בעידן המודרני? ומתי זה יקרה?


מנחם זיגלבוים
א תמוז התש"ע (13.06.2010)

בית המקדש. תשע"א
 
לא מזמן התחייב יוסי להביא קרבן תודה לאלוקיו. הוא נרדם על ההגה כשחזר מאוחר בלילה לביתו, והתנגש במעקה הבטיחות בכביש 6, התהפך שלוש פעמים והרכב נחת על גגו בצד הדרך. הוא יצא בנס, כששריטות לגופו. כעת מצא את ההזדמנות הנאותה להביא קרבן 'תודה'; זהו קרבן שמביא כל מי שרוצה להביע תודה לרגל מקרה מיוחד שארע עמו. את הקרבן הוא הביא לבית המקדש השלישי, שנבנה לא מזמן, עם תחילת הגאולה.
 
את המיצובישי שלו החנה יוסי בחניון הענק שנסלל סמוך להר הזיתים. בלב הולם עשה דרכו לעבר הר הבית. מולו עמד בית המקדש, גבוה, נישא ומלא הדר. הוא לא שמע אפילו את צלצול הסלולארי. הוא היה נרגש. ליתר ביטחון בירר אצל כהן שחלף על פניו במרוצה, היכן אפשר לרכוש כבש. זה הצביע לעבר המקום המדויק. מבלי משים פיזם את השיר "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, ויזבחו זבחי תודה[1]".
 
תור ובו כמה עשרות יהודים, מכל העדות ("קיבוץ גלויות") הראה לו כי הגיע אל המקום הנכון. מקצה התור הבחין בזריזותם של המוכרים הירושלמים. הבירוקרטיה הייתה מהם והלאה. 'גלינג' חרישי סימן על החלפת המספר במסך הדיגיטלי הסמוך, והתור התקדם מספר צעדים. בינתיים צפה בשיעור שנשא המשיח בשידור חי באמצעות הלוויין, לא הרחק, בירושלים התחתית. מסכי פלאזמה חדשניים היו פזורים בכל פינה.
 
"כבש לקרבן תודה" אמר כשהגיע תורו. "כבר הזמנתי באמצעות האינטרנט, שולם בויזה". האיש בדק במחשב, מיהר לתלוש מספר, עמו המשיך יוסי לעבר מקום הכבשים, שם היה צריך לקבל את הכבש המיוחל. מישהו תחב לידו חבל קשור לצווארו של כבש. "פנה ימינה וישר, שם תוכל לרכוש בחנות מיוחדת חלות מצות בלולות בשמן, רקיקי מצות משוחים בשמן. יש להם גם סולת מרובכת חלות בלולות בשמן", הזכיר לו המוכר בנועם.
 
יוסי פנה לחנות הלחמים, שם היה תלוי שלט מאיר עיניים "על טהרת הקודש". בסמוך לקיר עמדו בשורה ארגזי עץ רבים ובהם לחמים, מצות ורקיקים מסוגים שונים. יוסי רכש את כל הנדרש[2] ועשה צעדיו לבית המקדש, אליו נכנס דרך שער הבכורות.
 
יוסי מצא את עצמו בפתחה של רחבה גדולה. מולו ראה את המזבח הגדול.
 
המעבר הפתאומי מן ההמולה שבעיר לשקט הקסום והנאצל, המם אותו. למרות העבודה הקדחתנית בה צפה - עשרות כהנים אצים רצים, סחופים בעבודת הקודש – הרי שהכל נעשה בדממה מרגשת מעוררת כבוד. הוא השתאה נוכח הסדר, הדייקנות והמהירות - ומעל הכל, הניקיון ששרר במקום.
 
הוא בחן בהתפעלות את העזרה הגדולה. עמודי תאורה ונברשות – 'המילה האחרונה' בעולם עיצוב הפנים - האירו באור יקרות, וכשאורם פגע בציפוי השיש הבוהק של בית המקדש, נתז הוא באלפי נצנוצים זוהרים.
 
כהן חביב סבר, בשנות הארבעים, קיבל את פניו וסקר את אשר הביא עמו.
 
"באת להקריב קרבן תודה", שאל-אמר כמי שיודע.
 
יוסי הנהן בראשו.
 
הכהן הביט בכבש ובלחמים. "האם הבאת גם מנחת נכסים[3]?" שאל. יוסי בלע את רוקו במבוכה. הוא שכח. הכהן חייך חיוך דק. "תוכל לגשת אל לשכת השמנים[4] שבעזרת הנשים ולרכשם. עליך לרכוש קודם 'חותם' מתאים בלשכת החותמות[5]. השאר פה את הכבש ובינתיים נבדוק שאין בו פצע או חבורה".
 
"חותם לנסכים" אמר יוסי כשהגיע ללשכת החותמות. איש הלשכה הזין נתונים במחשב, מיהר לתלוש מספר, עמו יצא לעבר מקום מושבו של הממונה על הנסכים, שם היה צריך לקבל את נסכיו. על גבי מסוע הגיעו נסכיו. רק אז חזר על מקום עמדו כבראשונה.
 
עד שהכהן נעים-הסבר חזר אליו, הוא הביט מרחוק בכהנים המגלים חריצות אין קץ כשהם הולכים בזריזות רבה על רצפת העזרה החמימה. מערכת וויסות דיגיטאלית משמרת את חום הרצפה כדי שכפות רגליהם החשופות לא יצטננו.
 
טרם הספיק להתאושש, כשלפתע שמע צלילים ענוגים שהציפו את העזרה. מוזיקה אינסטרומנטאלית ענוגה הקיפה אותו מכל הכיוונים. קול שירה קסומה עלה ובקע בחללו של מקום המקדש. כעת הבין שזו להקת הלויים שהנעימה בשירה את עבודת המקדש.
 
הוא היה כמהופנט - - -
 
"ושכנתי בתוכם". ביחד.
 
זו הייתה הפתעה כאשר פנה ה' אל משה רבינו וביקש שיבנו לו 'משכן', ונימוקו עמו: הוא רוצה להיות עִם עַם ישראל. "עשו לי מקדש", ביקש, "ושכנתי בתוכם[6]". אִתם יחד. הוראות הבניה היו מדויקות. מידות המשכן, כולל גם הכלים שהיו במקדש. גובה, אורך ורוחב; חומרי בנייה והוראות עיצוב[7].
 
המשכן נבנה על ידי משה רבינו, ומלאכת בניית הכלים ועיצובם, נעשתה על ידי האמן בצלאל[8] (זה שעל שמו קרוי היום בית הספר לאמנויות בירושלים). עם סיום המלאכה, כך מסופר, ירדה השכינה בדמות ענן ושכנה בתוך המשכן[9]. בכך סימל את החיבור וה'ביחד' עם בני ישראל. כך זה התחיל.
 
המשכן היווה את המודל הראשוני לשני המקדשות שנבנו ברבות השנים[10], לאחר שישראל נכנסו לארץ-ישראל, השתקעו בה, בנו בה את ביתם, בית של קבע. גם "בית אלוקים" קיבל 'שדרוג' ממשי, וממשכן ארעי הפך לבית אבנים גדול ומפואר. בית של ממש במרכזה של ירושלים הבירה[11] "במקום אשר יבחר ה'[12]". מאז שנבנה המקדש, נאסר לקיים כל טקס ולהקריב הקרבת קרבן, מכל סוג שהוא, מחוץ לבית המקדש[13]. 480 שנה חלפו מאז יציאת מצרים ועד בניין בית המקדש בירושלים. נסגר מעגל.
 
על פי המהר"ל מפראג[14], בית המקדש לא היה עוד מבנה גדול וחשוב, אלא מבנה בעל מהות אלוקית שתרם לשלמות העולם כולו, מה שסייע לדבקות של בני אדם בקודש וברוחניות הצרופה.
 
בית המקדש עמד על מקום קדוש מזה כבר, בו התרחשו מאורעות היסטוריים נשגבים: במקום זה נוצר ונברא אדם הראשון, ובאותו יום הקריב שם קרבן – הקרבן הראשון בעולם. גם בניו, קין והבל, הקריבו במקום זה את קרבנותיהם. נח אף הוא הקריב במקום קרבן לאחר שיצא מהתיבה בתום ארבעים ימי המבול. זה גם המקום בו התרחשה "עקידת יצחק"[15].
 
לתפיסת חז"ל, בית המקדש היה ממשק בין העולם הזה לה', השפעה ואור אלוקי שירד לעולם דרך בית המקדש, והוא למעשה היווה את המרכז שממנו נגה האור האלוקי על העולם כולו, ולא רק במובן הרוחני. [חז"ל מתארים[16] כי משחרב בית המקדש, האור האלוקי בעולם התעמעם, דבר שהשליך ישירות על הנעשה בעולם. כך לדוגמה אומרים חז"ל, כי מאז החורבן ננעלו שערי התפילה הרוחניים דרכם עוברות התפילות אל ה' שומע התפילות; נבנתה חומת ברזל בין ה' לישראל; לא נראה רקיע בטהרתו; פסקו אנשי אמנה מישראל, ועוד. השפעת החורבן היא לא רק במישור הרוחני-ערכי, אלא גם בעולם הגשמי שלנו. העיד רבי יהושע, כי מיום שחרב בית המקדש, לא ירד הטל לברכה, ניטל טעם הפירות, ואין יום שאין בו קללה.]
 
"הראשון"
 
שני בתי מקדש היו לעם ישראל בהיסטוריה, והשלישי ייבנה בקרוב ממש. הראשון נבנה על ידי שלמה המלך, שהחל את בנייתו בחודש אייר בשנה הרביעית למלכותו[17]. מלאכת הבנייה נמשכה שבע שנים ומחצה, עד חודש חשוון בשנה האחת עשרה למלכותו[18]. לצורך הבניה גייס שלמה כמאה וחמישים אלף פועלים!
 
מקדש שלמה היה גדול ומפואר בהשוואה למשכן: גובהו החיצוני היה 120[19] אמה[20] (כעשרים קומות של ימינו). שלמה השקיע בבית ה' את המקסימום: פאר, הדר ויוקרה כפי שמלך כמותו יכול היה להרשות לעצמו. את קירות הבית הפנימיים כמו גם את הרצפה והתקרה, ציפה בזהב[21]. הזהב עצמו היה מפותח בציורים ובציצים, שרשרות ומקלעות כרובים. אבנים יקרות שובצו בקירות הבית לתפארת ונוי. הרצפה הייתה מכוסה בעצי ברוש, וחלונות סביב צרים מבפנים ורחבים מבחוץ, כדי שהאור יבקע החוצה. הכול לכבוד ה', לפאר ולרומם את ביתו.
 
בית המקדש הראשון עמד על תלו ארבע מאות ועשר שנים[22], עד שאחרון מלכי יהודה, המלך צדקיהו, מרד בנבוכדנצר מלך בבל, וזה שלח את שר צבאו, נבוזראדן לכבוש את ירושלים. לאחר מצור ממושך חרבה ירושלים ובה גם המקדש. היה זה בתשעה באב שנת ג' אלפים של"ח (422 לפני הספירה). בני ישראל יצאו לגלות בבל.
 
"השני"
 
שבעים שנה נמשכה הגלות לאחר חורבן בית המקדש הראשון, כשלאחר מכן נבנה בית המקדש השני על ידי היהודים שעלו מבבל בראשית שיבת ציון, בהנהגת עזרא ונחמיה. הבנייה נעשתה בתמיכת הפרסים ובעידודם בעקבות הצהרת כורש.
 
הגולים ששבו לארץ מולדתם, ארץ ישראל, היו עניים, ועל כן המקדש שנבנה בידיהם היה פשוט וללא גינוני פאר. על פי המתואר בספר עזרא (ג, יב), בשעת יסוד ההיכל "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר רָאוּ אֶת-הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן...בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל[23]" נוכח הפער בין שני הבתים.
 
בית המקדש השני היה בבסיס תבניתו דומה לקודמו, הראשון, אך היו בו מעלות וחסרונות. חמישה דברים עיקריים ומהותיים שהעידו על השראת השכינה בבית הראשון, חסרו במקדש השני והם[24]: 'ארון וכפורת וכרובים (שלושתם דבר אחד), אש (אש של מעלה שירדה על המזבח והיתה עליו בצורת ארי רבוץ), שכינה, רוח הקודש, ואורים ותומים'. יחד עם ארון הברית נטמנו גם הלוחות שבתוכו וכן פריטים אחדים שנשמרו בצד הארון: צנצנת המן (דוגמית ממה שירד לבני ישראל מִן השמים בדרכם מארץ מצרים לארץ כנען); מטהו של אהרן הכהן שהציץ שקדים (נס שנעשה כדי להוכיח את אמיתות כהונתו של אהרן הכהן הגדול); וכן שמן המשחה בו נמשחו כהנים גדולים ומלכים.
 
בשנים מאוחרות יותר, המלך הורדוס (19 לפני הספירה) שיפץ והרחיב את המקדש באופן יסודי והפכו ליצירת פאר, עליה אמרו חז"ל: "מי שלא ראה בנין הורדוס - לא ראה בנין נאה מימיו[25]". בית המקדש השני שודרג במשך השנים, כאשר השיפוצים נמשכו גם לאחר מותו של הורדוס, כמעט עד לחורבנו.
 
המהר"ל מפראג סבור[26], כי בתי המקדש הראשון והשני לא היו בעלי איכויות זהות. בעוד שבבית המקדש הראשון השכינה והנבואה שרו בעם ישראל, והדגש בו היה על החלת קדושה אצל היחידים, הרי שבבית המקדש השני שלא היה במעלה כמו הראשון, שימש כמרכז רוחני שאיחד תחת קורתו את עם ישראל והפכם להיות כ"איש אחד".
 
בית המקדש השני עמד על תילו 420 שנה[27], או אז חרב הבית על ידי טיטוס, בנו של אספסיאנוס קיסר, בתשעה באב בשנת ג' אלפים תתכ"ח לבריאת העולם (68 לספירה). חז"ל מגלים כי שורש חורבן בית המקדש השני, נעוץ בשנאת החינם ששררה בקרב היהודים בשלהי תקופת הבית[28].
 
מה ידוע לך על מבנה הבית?
 
חשיבות רבה מוקנית ללימוד מבנה הבית וצורתו, והעמקה בפרטים השונים שהיו בגוף בניין בית המקדש. במדרש תנחומא[29] מובאים דברי הקב"ה ליחזקאל הנביא: "גדול קריאתה בתורה – כבניינה. לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קריאתה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית". לימוד צורת בית המקדש ובניינו, שווה בחשיבותו כאילו עסקו ממש בבניין בית המקדש.
 
ללמוד כאן ועכשיו!
 

* * *

 
בית המקדש עמד על גבי "הר המוריה" הנקרא בפי כל "הר הבית". גודלו של הר הבית הוא כעין ריבוע של חמש מאות אמה על חמש מאות אמה[30]. הורדוס הרחיב את בית המקדש השני והשטח שמסביב לו[31], והפך אותו למלבני, כפי שהוא כיום. על הר הבית עמד בית המקדש. על פי נבואת יחזקאל, עתיד הר הבית בבית המקדש השלישי להתרחב עוד יותר, לגודל של 3000 אמה על 3000 אמה.
 
הר הבית היה משופע: נמוך בצד מזרח וגבוה ביותר בצד מערב והיו עולים ממזרח למערב במדרגות, וכל מדרגה הייתה של חצי אמה בגובהה וחצי אמה ברחבה.
 
סביב כל הקומפלקס של בית המקדש שהכיל את העזרות, האולם וההיכל, היה חיל – כעין סורג בגובה 80 ס"מ, עשוי עצים דקים בצורת רשת. הסורג היה סימן להבדיל בין טמאים ונכרים שהיה אסור להם לעבור את גבולו. הוא היה משולט בשלוש שפות: לשון הקודש, רומית ויוונית, לבל יזיד גוי[32], או יהודי שנטמא בטומאת מת, להיכנס אל העזרה המקודשת.
 
עזרת הנשים
 
שתים עשרה מעלות העלו את הבאים מהר הבית אל עזרת הנשים. בעזרה זו נכנסו נשים וכן האנשים שטהרו מטומאה וביקשו להקריב קרבנות. עזרת הנשים שימשה להתכנסויות שונות, כמו בשמחת בית השואבה ומעמד 'הקהל'[33] (שהתקיים פעם בשבע שנים).
 
ואכן, בבית שני נבנתה בעזרת נשים גזוזטרא מיוחדת בנויה על עמודי שיש, לשם עלו הנשים בשמחת בית השואבה, כדי שלא יתערבו הנשים באנשים[34].
 
עזרת הנשים הייתה מרובעת, וגודלה מאה שלושים וחמש אמות לכל צד. בזוויות עזרת הנשים עמדו ארבע לשכות, ארבעים אמה מרובעות כל אחת, והן לא היו מקורות.

א) הלשכה המזרחית-צפונית נקראה לשכת דיר העצים, ממנה לקחו עצים בכל יום לצורך הסקת האש במזבח[35]. כהנים בעלי מומים שלא היו ראויים לעבודה עצמה, עמלו להוציא מן העצים את התולעים; שכן עץ שהיה מתולע, היה פסול מלעלות על גבי המזבח.

ב) הלשכה הצפונית-מזרחית נקראה לשכת המצורעים, שם הם בישלו את קורבנותיהם ושם גם טבלו לטהרתם.

ג) הלשכה המערבית-דרומית נקראת לשכת בית שמנים, שם היו מצניעים את השמן לצורך הדלקת המנורה, עשיית המנחות, וכן איפסנו שם את היין עבור הנסכים.

ד) הלשכה הדרומית-מזרחית נקראת לשכת הנזירים, שם היו הנזירים מבשלים את שלמיהם ומגלחים את שערם[36].
 
 
העזרה
 
העזרה היא השם המקובל לחצר בית המקדש. ממדיה של העזרה – 187 אמות לאורך, 135 אמות לרוחב.
 
מקור השם "עזרה" הוא משום ש"משם עזרה באה לעולם", כפי הנאמר בתהילים[37] "ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך", וכל הבא להתפלל שם בלב שלם, נעזר בה' אלוהיו.
 
אנו מתקדמים מעזרת הנשים, פנימה יותר, אל עזרת ישראל. חמש עשרה מדרגות ("מעלות") בצורת חצי גורן, הובילו לעזרת ישראל[38]. היא נקראה כך, על אף ששימשה גם את הכהנים, משום שהלאה משם היו אסורים ישראל להיכנס שלא לצורך.
 
מדברי חכמים, קדושת עזרת ישראל יתירה על זו של עזרת נשים; כל הטמאים החייבים בהקרבת קרבן לאחר טבילתם כתנאי להשלמת טהרתם, אסורים היו להיכנס לעזרת ישראל אף לאחר שטבלו במקווה, כל זמן שלא הביאו את קרבנם. ואם נכנסו בשוגג חייבים בקרבן חטאת.
 
לצד חמש עשרה המדרגות, היו לשכות פתוחות לעזרת נשים, שם היו הלווים מניחים את כלי השיר. על המדרגות עצמן היו הלווים עומדים ושרים את חמישה-עשר שירי המעלות שבספר תהלים בעת שמחת בית השואבה.
 
שני פתחים קטנים היו לצד המדרגות, ונכנסים מהם אל שתי לשכות[39]. אחת מימין, היא לשכת פינחס המלביש - בה היו מכינים את הבגדים של הכהנים ושם גם אופסנו; ומשמאל - לשכת עושי חביתין, בה היו מכינים את החביתין עבור הכהן הגדול.
 
 
ניקנור והנס
 
בין עזרת הנשים לעזרת ישראל, בראש גרם המדרגות, עמדו שערי ניקנור הנקראים גם "שער העליון". היה זה שער נחושת ששימש ככניסה המזרחית לעזרה בבית המקדש, והוא היה השער המפואר והמפורסם ביותר מבין שערי בית המקדש, ואף שימש ככניסה הראשית לבית המקדש. השערים היו רבי מימדים, בגובה עשרים אמה (כ-10 מטרים) ורוחב כל דלת חמש אמות (כ- 2.5 מטרים).
 
"שערי ניקנור" נקראו על שמו של התורם ניקנור. מדוע דווקא הוא זכה לזכות כה גדולה ששערי בית המקדש נקראו על שמו?
 
בתלמוד מסופר על נס גדול ומופלא שאירעו לשערים במהלך המסע מאלכסנדריה, שם בנו אותן לתלפיות, בנחושת מבהיקה. ביקש ניקנור להביא את השערים מאלכסנדריה לארץ ישראל, והעמיסן על ספינה גדולה. לפתע פרצה סערה ואיימה להטביע את הספינה. הספנים שביקשו להקל על כובד הספינה, זרקו את אחת הדלתות למעמקי הים, אך עדיין לא שקטו גלי הזעף. ביקשו הספנים לזרוק גם את הדלת השנייה, אלא שהפעם ניקנור התעקש, נאחז בכל כוחו בדלת ואמר "הטילוני עמה למים". לפתע נח הים מזעפו. את שארית הדרך עשה ניקנור בעצב רב נוכח אובדנה של הדלת הראשונה.
 
כשהגיעו לנמל, בצבצה הדלת הראשונה מתחת לדפנות הספינה. הסתבר לו שנס נעשה, והדלת לא שקעה במצולות כדרך הטבע, אלא נגררה אחרי הספינה. הודות למסירות נפשו.
 
דלתות אלו זכו לפאר את שעריו המרכזיים של בית המקדש. ואם אמנם הן היו עשויות נחושת, הרי שהן הבהיקו למרחקים, כאילו היו זהב.
 
 
עזרת הכהנים
 
מעזרת ישראל לעזרת הכהנים הובילו ארבע מדרגות. בתווך עמד דוכן הלויים עליו עמדו הלווים לשורר בשיר ולתקוע בחצוצרות.
 
במרכז העזרה עמד המזבח החיצון ("מזבח העולה"), במקום המדויק בו עמד המזבח בימי בית המקדש הראשון[40]. המזבח היה עשוי אבנים, וגודלו הורחב בהשוואה לבית הראשון: שלושים ושתים על שלושים ושתים אמה בגובה עשר אמות[41].
 
למרות גובהו של המזבח, העליה אליו לא הייתה באמצעות מדרגות, אלא כבש, שנאמר "לֹא תַּעֲלֶה בְּמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי" (שמות כ, כו).
 
לא הרחק מן המזבח, עמד הכיור – מעין דוד מים ענק, שממנו רחצו הכהנים את ידיהם ורגליהם בטרם החלו את עבודת הקודש. כך היו הכהנים מקדשים ומטהרים את עצמם קודם עבודת הקודש.
 
צפונית למזבח היה כעין 'בית מטבחיים' שם עסקו הכהנים בקרבנות; שם ביתרו אותם, הפשיטו את עורם, והכינום לקראת ההקרבה או לקראת אכילתם.
 
מעזרת הכהנים הובילו שתים עשרה מעלות נוספות אל האולם וההיכל, שהיוו את המבנה המרכזי של בית המקדש.
 
 
המבנה המרכזי
 
גבוה ומרשים, נישא מלוא הדרו, עמד הבניין המרכזי של בית המקדש - ה"היכל". כחמישים מטר היה גובהו, וכך גם אורכו ורוחבו.
 
שלושה חלקים עיקריים היו בהיכל, זה לפנים מזה: האולם, הקודש, וקודש הקודשים.
 
האולם, היה מזרחי להיכל ושימש כאולם כניסה אליו. בכניסה אליו הובילו שתים-עשרה מדרגות, עליהם עמדו הכהנים ומברכים את עם ישראל כשכפות ידיהם נשואות לברכה.


מידותיו היו שונות בשני בתי המקדש. רוחבו ממזרח למערב: בבית המקדש הראשון: 10 אמות, ומצפון לדרום: כעשרים אמות. בבית המקדש השני, רוחבו היה 11 אמה (16 אמה יחד עם כותלו המזרחי), ומצפון לדרום: 100 אמה - וכן יהיה בבית המקדש השלישי.
 
 
הקודש
 
מן האולם נכנסים אנו אל ה"קודש" פנימה.
 
פתחו של הקודש היה גבוה עשרים אמה ורוחבו עשר, והיו לו ארבע דלתות, שתים מבפנים ושתים מבחוץ ופרוכת עליהן. למעלה מפתחו של היכל מבחוץ עומד גפן של זהב מודלה על גבי כלונסאות, וכל המתנדב זהב להיכל היה מתנדב דמות עלה או גרגיר או אשכול של זהב ותולה אותו בגפן, והיה לבדק הבית ולפרנסת הכהנים והלווים.
 
אורכו של ה'קודש' היה 40 אמות, ורוחבו 20. ה'קודש' הכיל את רוב כלי הקודש העיקריים[42]: בדרומו הייתה המנורה – שהייתה מודלקת בכל יום, בשעת בין הערביים על ידי הכהן הגדול. המנורה הייתה מקור האור הרוחני של הבריאה כולה. בצפונו עמד השולחן - עליו היה מונח 'לחם הפנים', לחם שהתחלף בכל שבת, והיה נשאר בטריותו גם לאחר שעמד כך שבוע שלם.
 



חלונות ייחודיים

החלונות בבית-המקדש היו צרים בצדם הפנימי, והולכים ומתרחבים כלפי חוץ. הסיבה לכך נעוצה בהבנה שבית-המקדש אינו זקוק לקלוט אור מבחוץ, אלא להפך: הוא מהווה מקור אור שמקרין החוצה, אל העולם כולו.
 
כך גם צריך להיות כל יהודי, שכפי שמלמדים חז"ל, הוא מהווה מין מקדש מעט: עליו לדאוג שישכון בתוכו אור קדושה, על-ידי שמקיים תורה ומצוות, ושאור הקדושה שבו יקרין כלפי חוץ. על היהודים שבסביבתו ואפילו על הגויים.

(הרבי מליובאוויטש)

 
 
באמצעו עמד מזבח הזהב - עליו היו מקטירים את הקטורת ומזים מדם החטאות הפנימיות.
 
בין ההיכל, שהוגדר כ'קודש', ובין 'קודש קודשים', הפריד בימי הבית הראשון קיר בעובי אמה שנקרא "אמה טרקסין", ובמרכזו תלויה הייתה פרוכת. בבית המקדש השני, כאשר גובה ההיכל היה גבוה מכדי לאפשר בניית קיר בעובי אמה, נתלו במקום הקיר שתי פרוכות יקרות ומעוצבות, במרווח של אמה ביניהן.
 
זהירות! קודש הקודשים לפניך
 
קודש הקודשים – בו שכן ארון הברית ועליו הכרובים[43], מעין דמויות עשויות זהב בעלות פני תינוק, המסמלים את הקשר בין ה' לישראל; כאשר הקשר בין עם ישראל לאלוקיו היה טוב – היו הכרובים נושאים פנים זה לזה, לא כן כאשר בני ישראל לא קיימו את רצון ה', היו מסובבים את פניהם אל הצד השני.
 
ארון הברית עמד על "אבן השתייה", עליה נאמר שממנה נברא והושתת העולם כולו במעשה בראשית.
 
אל קודש הקודשים לא נכנס איש מלבד הכהן הגדול[44], וגם זאת רק פעם בשנה, ביום הכיפורים, שם היה מקטיר את הקטורת ומתפלל תפילה קצרה לתועלתו של עם ישראל.
 


תעלומת ארון הקודש

ארון הברית היה מכלי המקדש הכמוסים והיקרים ביותר מבחינה סגולית. על פי המסופר, ארון הברית היה קשור למספר מעשה ניסים מופלאים. עם חורבן בית המקדש הראשון, נגנז ארון הברית שעמד בקודש הקודשים ובתוכו לוחות הברית שהביא משה רבינו מהר סיני. יש אומרים שהיו בו גם שברי הלוחות הראשונים ששבר משה רבינו בחטא העגל.
 
כששלמה המלך בנה את בית המקדש, ראה ברוח הקודש כי סופו של בית המקדש להיחרב, וכבר בנה מקום לגנוז בו את הארון "מטמוניות עמוקות ועקלקלות". ואכן, יאשיהו המלך ציווה לגנוז את הארון כדי שלא יגלה עם הגולים לבבל. לצדו נטמנו מטה אהרן הכהן הגדול, צנצנת המן ושמן המשחה.
 
במשך השנים התאוו רבים לדעת את מקום גניזתו של ארון הקודש, והיו אף שפתחו בחיפושים נמרצים אחריו, אולם כוונה עליונה הייתה בהטמנתו הרחקה-הרחק מעיני אדם. גם בבית המקדש השני לא ידעו את מקומו הסודי של הארון. מסופר[45] כי פעם הבחין כהן שעבד ב'דיר העצים' במרצפת שהיא שונה מחברותיה. הסתקרן הכהן וסיפר לחברו על המרצפת החריגה.  טרם סיים את דבריו, ויצאה נשמתו "וידעו בייחוד ששם הארון גנוז", כלומר, במחילות תחת דיר העצים.
 
במקום אחר מספרים חז"ל[46], כי בני בית רבי חנניה סגן הכהנים, היו משתחווים מול דיר העצים, שכן מסורת הייתה בידם מאבותיהם ששם ארון הקודש נגנז.
 

 
אנשי הקשר בלבן
 
בבית המקדש עבדו הכהנים והלויים בלבד.
 
ללויים היו שני תפקידים עיקריים: הראשון - להיות חיל משמר המאבטח ושומר על הפתחים, ומרחיק את מי שאינו ראוי להיכנס, והשני - לשורר שיר של יום ופרקי שירה נוספים (כגון "שירי המעלות" בתהילים) ולנגן בכלי נגינה. על פי המתואר במסורת שירת הלויים הייתה קסומה ומיוחדת.
 
הכהנים עסקו בעיקר במעשה הקרבנות ובכל מה שקשור לזה. בראש ההיררכיה עמד הכהן הגדול.
 
הכהנים עבדו אך ורק כשהם לובשים מדים מיוחדים, בגדי כהונה, שהיו "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת[47]". בגדים אלו היו עשויים פשתן לבן: כתונת - גלימה, מכנסיים, מגבעת לראשם, ואבנט - חגורה על גבי הכתונת. באבנט היה משולב צמר צבוע בצבעי תכלת וארגמן.
 
הכהן הגדול לבש בגדים אלו בתוספת ארבעה בגדים נוספים ייחודיים לו: על מצחו ענד ציץ זהב, כעין עטרה ועליו חרוט שם ה'. על גבי הכתונת לבש מעיל תכלת. מעליו חושן - טס זהב, בגד עשוי מעשה חושב שבו משובצות שתים-עשרה אבנים טובות מקובעות במשבצות זהב. על האבנים היו חקוקים שמות שבטי ישראל. החושן נתמך באפוד הנקשר לגופו של הכהן הגדול.
 
בית המקדש היה לא רק מקום להקרבת קרבנות, אלא התקיימו בו גם עצרות תפילה ותשובה, בזיקה לאירועים חשובים שאירעו בחיי העם, כמו בזמני מלחמה או בצורת[48]. גם אנשים פרטיים באו אליו בעת צרתם לשאת תפילה כאשר היו זקוקים לישועה מיוחדת[49].
 
בבית המקדש ישבו גם חברי 'הסנהדרין'[50], חברי בית הדין העליון, שם למדו תורה ודנו דיני העם וקבעו דינים ומשפטים כפי שצריך לנהוג[51]. הם היו האוטוריטה הגבוהה בכל הקשר להנהגת העם היהודי. בית המקדש היה אפוא גם בסיס מרכזי של תורה ותפילה.
 
לכך ייעד שלמה המלך את המקדש שבנה, כדבריו בתפילתו בטקס חנוכת הבית[52]: "בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ, וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה. וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל... בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה... כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל... וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה..."
 
 
האם ייצא מכרז לבניית בית המקדש השלישי?
 
אצל רבים מקננות שאלות לגבי בית המקדש השלישי:
 
למה באמת שלא נבנה היום את בית המקדש השלישי, כאשר "הר הבית בידינו"? האם עם ישראל נמנע מכך רק מפני החשש מתגובתו של העולם המוסלמי? ואם בכל זאת יתאפשר הדבר: מי באמת יזכה לכבוד הגדול הזה לבנות את בית המקדש השלישי: משיח צדקנו? ממשלת ישראל הריבונית, או אולי אלפי עובדים זרים שיגויסו לצורך העניין על ידי אחת מחברות הבניה הגדולות?
 
שאלה זו, ברמה העקרונית, מופיעה בדברי חז"ל, שכן בכמה מקומות נאמר שבית המקדש השלישי ירד מן השמים, כמו שבספר הזוהר מכונה הבית השלישי "בניינא דקודשא בריך הוא" - בניין שייבנה על-ידי הקב"ה. גם גדול הפרשנים רש"י אומר: "מקדש העתיד שאנו מצפין, בנוי ומשוכלל הוא, ייגלה ויבוא משמים, שנאמר 'מקדש אדנ-י כוננו ידיך'".
 
לעומת זאת, במקומות אחרים מובאת דעה שבית המקדש השלישי ייבנה בידי אדם, וכן פסק הרמב"ם, שהמשיח הוא זה שבונה את בית-המקדש. מצוות בניית המקדש היא גם מצוות עשה הנמנית בתרי"ג מצוות התורה[53]. אחד ההסברים לכך הוא, שבניין בית-המקדש השלישי יהיה משולב ממעשי אדם וממעשי שמים: תחילת בניינו תהיה על-ידי אדם, ולתוך הבניין הזה יירדו מן השמים חלקים נוספים.
 
יש דעה הגורסת שבית המקדש יֵרד כולו מהשמים, מלבד דלתותיו שייעשו וייקבעו בידי אדם.
 
תכל'ס, אילו יש בידינו אפשרות לבנות את בית-המקדש, האם אכן מוטלת עלינו החובה לעשות זאת?
 
הרמב"ם פוסק הלכה למעשה[54], כי "מלך המשיח בונה המקדש", כלומר, מעשה המקדש יהיה בידי אדם, אולם לא לפני בוא הגאולה.
 
ברם, ניתן להפיק לקח חשוב מה עלינו כן לעשות כבר בימים אלה – מהקורות שקדמו לבניית בית-המקדש השני. באותה תקופה היו שאמרו: "לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית יְהוָה לְהִבָּנוֹת[55]" – עדיין לא הגיעה העת המוכשרת לבניית בית-המקדש. הקדוש-ברוך-הוא לא אהב את סגנון החשיבה הזה, כפי שחגי הנביא קבל ואמר בשמו: "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב[56]?!" – וכי לשבת ספונים בבית, נוכח המקדש החרב, זו כן העת?
 
"שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם", קורא חגי: "[הלוא] זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין לְשָׁכְרָה לָבוֹשׁ וְאֵין לְחֹם [חם] לוֹ, וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב". הברכה לא שורה במאומה, ואפילו הכסף מתאדה במהירות, כאילו היו הארנקים מחוררים. מדוע זאת? מסב הנביא את תשומת-הלב. למה זה קורה? – "יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ[57]" – כי כולם חושבים רק על עצמם ולא על ה'!
 
הפתרון לכול, מורה חגי – "עלו אל ההר והבאתם עץ ובנו הבית". זהו רצונו של ה', כהמשך הפסוק, "וארצה בו ואכבדה".
 
מילים אלה, "עלו אל ההר" – כוחם יפה גם בדורנו אנו. לא לעלות בהר כפשוטו, משום שבכך, כאמור, אין כל טעם לפני שיתגלה המלך המשיח. אולם עלינו לעלות ולהתעלות במצבנו הרוחני ולא להישאר ב"מישור" ובמנוחה. לחשוב כל הזמן כיצד להתקדם ולהוסיף בקיום תורה ומצוות מתוך מטרה 'לעלות אל ההר' – אל הגאולה – ולא לזנוח את הרוחניות לטובת הנהנתנות החומרנית של עצמנו. כך נהפוך את הלב הפרטי שלנו ל"בית-מקדש" קטן ובזה נזרז את בוא הגאולה ובניית בית-ה' במרומי ההר[58].
 
בית-המקדש השלישי ייבנה לאחר תקופת הגלות הארוכה והקשה, שבה עבר העולם תהליך עמוק של זיכוך פנימי. במשך שנות הגלות נצרפו כל רבדיה של המציאות, עד התחתונים ביותר. דורות של יהודים קידשו וזיככו את העולם כולו והכשירו אותו להיות כלי לגילויי הקדושה העליונים ביותר על ידי קיום מצוות דווקא בחפצים גשמיים וקידושם במעשה המצווה. עתה יכול להתרחש השילוב המלא בין שלמות הזיכוך שבא מלמטה לבין שלמות הגילוי האלוקי שבא מלמעלה.
 
ללמוד ולהכיר את צורת בית המקדש
 
למעשה - מלבד הציפייה להתגשמות נבואות התנ"ך בעניין בית המקדש השלישי, נשען הרצון להקים את הבית השלישי גם על החובה ההלכתית. הקמת בית מקדש היא מצווה עשה, הנמנית כאחת מתרי"ג המצוות שבתורה, על פי הכתוב "ועשו לי מקדש".
 
הקמת בית המקדש עומדת כנושא מרכזי בתפילה, הן בסדרי התפילה הקבועים, והן בפיוטים שהתחברו במשך הדורות האורגים מסכת של שירה ופיוט כמהים וכוספים לשובו של בית המקדש. הרמב"ם כותב "אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד". כלומר, קיום העולם תלוי ומותנה בעבודת הקרבנות הנעשית אך ורק כשבית המקדש קיים.
 
מרכז האנושות
 
המושג "בית המקדש השלישי" אינו מופיע במקרא. עם זאת, נבואות רבות בתנ"ך מתייחסות אל הגאולה השלמה, קיבוץ הגלויות ו"אחרית הימים" כמערכת שבית המקדש נמצא במרכזה. כך, למשל, נבואת ישעיהו[59]:
 
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.
 
הנביא יחזקאל מתאר את בית המקדש העתידי, השלישי, אותו ראה במחזה הנבואה "צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורותיו".. על פי תיאורו של יחזקאל, הוא שונה הרבה מבנין שלמה וגם מבנין הבית השני. יש בו פרטים שמשמעותם עמומה, כאשר הפרשנים חלוקים בכמה שאלות יסודיות בהבנתן. אף הרמב"ם כותב על כך: "בנין העתיד להבנות, אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל - אינו מפורש ומבואר".
 
בפן המעשי, איננו יכולים לבנות את בית המקדש, שכן הדבר יתקיים אך ורק בעת גאולת ישראל, אולם אנחנו בהחלט יכולים לעסוק בנושא בית המקדש, בניינו וצורתו, כפי שמביא המדרש תנחומא, אמר הקב"ה ליחזקאל הנביא: "גדול קריאתה בתורה – כבניינה. לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קריאתה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית".
 
הרמב"ם בפירוש המשניות שלו כותב[60]: "וזוהי התועלת שיש בידיעת כל ההלכות שבמסכת מדות, בכדי שנדע לשמור לעשות התכנית ההיא והתבניות והצורות כשיבנה המקדש במהרה בימינו".
 
אשר על כן, הרבי מליובאוויטש המלך המשיח הנהיג ללמוד – במיוחד בתקופת האבל על בית המקדש, ימי 'בין המצרים' - חלקים בתורה העוסקים בגאולה ובבנין בית-המקדש. אלו מובאים בהרחבה בפרקי הנביא יחזקאל מ – מג, במשניות מסכת 'מידות' ומסכת 'תמיד', וכן בהלכות בית הבחירה לרמב"ם אשר בספר "היד החזקה", ומבוארים בהרחבה בספריו של הרבי מליובאוויטש.
 
ימים אלה מסוגלים במיוחד ללימוד ענייני הגאולה ובנין הבית.
 


[1] תהילים קז

[2] ויקרא ז' י"ב-י"ג

[3] מנחות דף צ:

[4] מדות פרק ב' משנה ה'

[5] תמיד פרק ג' משנה ג'

[6] שמות פרק כ"ה, פסוק ח'

[7] שמות פרשיות תרומה, תצווה, ויקהל-פקודי

[8] שמות פרק לו, פסוק א', ב'

[9] ויקרא ט', כג

[10] שמות שם ט. לב שמח לסהמ"צ שם, ע"פ שבועות טו א, ועי' רש"י עה"ת שם

[11] מלכים א', פרק ו' פסוק א'

[12] דברים, פרק י"ב, פסוקים ה'-כא, י"ד, כ"ג-כ"ה, ועוד

[13] היד החזקה, הלכות בית הבחירה פרק א' הלכה ג'

[14] נצח ישראל פרק כב

[15] בראשית כב, ב. לאחר העקידה (פסוק יד) כינה אברהם את שם המקום "ה' יראה", בהתאמה ל"יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר", דברים טז, טז.

[16] מסכת ברכות דף לב עמוד ב; דף נט עמוד א'; סוטה מח, א.

[17] דברי הימים ב ג, א

[18] מלכים א פרק ו פסוקים: לז-לח

[19] מלכים א פרק ו פסוק ב. בדברי הימים-ב ג, ד כתוב שגובה האולם היה מאה ועשרים אמה. הפרשנים שם חלוקים בדעותיהם: יש אומרים ששלושים האמה האמורות במלכים מתייחסות לקומה התחתונה בלבד, ויש אומרים שהאולם היה גבוה מן ההיכל.

[20] אמה = 48 ס"מ.

[21] מלכים-א פרק ו פסוקים כא-כב

[22] יומא ט א. ועי' רש"י מלכים ב יד כב: ארבע מאות ועשרים וחמש. ועי' חשבונות שונים ברד"ק שם ובהקדמת ס' הקבלה להראב"ד ובהקדמת ר"י אברבנאל לפירושו על ס' מלכים. ועי' בארוכה במאור עינים פרק ל.

[23] עזרא פרק ג' פסוק יב; חגי פרק ב' פסוק ג'

[24] יומא דף כא עמוד ב

[25] תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא דף ד עמוד א.

[26] נצח ישראל פרק ד'

[27] יומא דף ט' עמוד א; ורש"י תלמוד בבלי עבודה זרה דף ט עמוד א

[28] תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט עמוד ב

[29] פרשת צו סימן יד

[30] מסכת מידות פרק ב משנה א

[31] מלחמות היהודים עם הרומאים, פרק כא, א: "הורדוס... הרחיב את החצר [סביב המקדש] פי שניים".

[32] מסכת כלים פרק א משנה ח

[33] משנה סוכה פרק ה משנה ב. תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מא עמוד א

[34] סוכה נ"א עמוד א

[35] יומא י"ט; מנחות כ"א; תענית כ"ח

[36] מדות פ"ב ג'

[37] פרק כ' פסוק ג'

[38] מסכת מידות פרק ב משנה ה

[39] תמיד פ"ה ג'

[40] מסכת זבחים דף סב עמוד א

[41] מסכת מידות פרק ג משנה א. על סיבת ההרחבה דיון בתלמוד הבבלי מסכת זבחים, דף סא עמוד ב.

[42] מידותיהם מפורטות במקרא, שמות פרק כה ואילך

[43] בבלי יומא נד, ב; סוכה ה, ב

[44] משנה מסכת כלים פרק א משנה ט

[45] יומא דף נב עמוד ב; הוריות דף יב, עמוד ב; ובתלמוד ירושלמי מסכת שקלים פרק ו הלכה א

[46] במשנה מסכת שקלים פרק ו' משנה א

[47] שמות כח, מ

[48] ראה מלכים-ב יט, א; שם כג, ב; יואל ב, טו-יז; דברי הימים-ב טו, י; שם כ, ב; עזרא י, א. משנה מסכת תענית פרק ב משנה ה.

[49] ראה שמואל-א א, יא; בבלי תענית כ, א: "נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצוב, נתעטף ועמד בתפילה..."

[50] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פח עמוד ב, משנה מסכת פאה פרק ב משנה ו

[51] ובתלמוד בבלי מסכת פסחים דף כו עמוד א: "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו".

[52] מלכים-א ח, פסוקים לג-מג

[53] ספר המצוות להרמב"ם מצות עשה כ.ספר החינוך, מצוה צה. הלכות בית הבחירה פרק א הלכה א.

[54] משנה-תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק יא הלכות ב-ד

[55] חגי א, ב

[56] חגי שם, פסוק ד

[57] שם פסוק ט

[58] שיחת הרבי מליובאוויטש, ר"ח אלול תש"מ

[59] ישעיהו ב, ב

[60] בהקדמה לסדר זרעים.






שם:
כותרת:
תגובה:
כתוב את המספר לאימות:














אתר הבית של חב"ד בישראל | נוסד על ידי חברי הנהלת אגודת חסידי חב"ד באה"ק | טלפון: 072-2492667 | דואר אלקטרוני: admin@chabad.co.il

חבד ירושלים
חבד תל אביב
חבד חיפה
חב"ד ראשון לציון
חב"ד פתח תקוה
חב"ד אשדוד
חבד נתניה
חבד באר שבע
חבד חולון
חב"ד בני ברק
תפילין
צדקה
שיעורי תורה
ספרי יהדות
מזוזות
זמני הדלקת נרות שבת
כשרות
טהרת המשפחה
חינוך יהודי
אהבת ישראל
חבד בעולם
חבד ניו יורק
חבד צרפת
חב"ד הודו
חבד תאילנד
חבד סין
חבד לונדון
חב"ד טורקיה
חבד יוון
חבד ברצלונה
הרבי מלובביץ'
וידאו מהרבי מליובאוויטש
אגרות קודש
תמונות של הרבי
הרבי מלך המשיח
מופתים הרבי מחב"ד
מפגשים עם הרבי מחבד
נבואות הרבי
הרבי והבבא סאלי
הנביא מקראון הייטס
ימות המשיח
בית המקדש
גאולה ומשיח
פסק דין: הרבי מלך המשיח
אליהו הנביא
תחיית המתים
סיפורי משיח וגאולה
הגאולה בעולם שלנו
משיח באקדמיה
זמן הגאולה
RSS
Facebook
Twitter