החוויה הפנימית של הגבורה היא היראה.
החוויה הפנימית של הגבורה היא היראה. בניגוד לרצון הטבוע בלב להעניק לזולת, הנובע מאהבה, היראה מבטאת חשש עמוק של האדם שמתנתו עלולה ליפול לידיו של מקבל בלתי ראוי, אשר יינזק ממנה או יעשה בה שימוש הרסני. היראה מעוררת את הגבורה הנדרשת כדי לדחות כוחות שליליים והרסניים וכדי להיאבק בהם.
במבט רחב יותר, בקבלה היראה מצביעה על רגישות לנוכחותו של הזולת. רגישות גוררת אחריה התחשבות ברגשות הזולת וכבוד כלפיו. עם הכבוד באה תחושת המרחק המונעת מלהתערב בענייניו של הזולת. בעוד האהבה מניעה את המשיכה והקירבה, היראה גורמת לאדם להתייצב מנגד, מתוך יראת כבוד.
ביחס לה', ישנן דרגות רבות של יראה הנחלקות לשתי קבוצות עיקריות: יראה ופחד. בלשון ספר התניא[i]: "יראת הרוממות במחו ומחשבתו… ופחד ה' בלבו…" – היראה קשורה עם המחשבה (והיא פועל יוצא של ראיה, תחושה ישירה של נוכחות ה') בעוד הפחד קשור עם הלב.
ונסביר: יראה נובעת בדרך כלל מהבנת השכל, לדוגמה, כשאדם מכיר כי הוא עומד לפני ההויה האינסופית של ה'. בתוך חויה זו עצמה יש מדרגות שונות – יראת המלכות (פחד מפני ה' כמלך), יראת הרוממות (השתאות ופליאה מול גדולת אין סוף ברוך הוא) ויראת בשת (בושה מפני ה', כבושה בפני חכם גדול[ii])[iii].
הפחד, לעומת זאת, הוא חוויה רגשית, דוגמת החששות המתעוררים באדם מפני העונש שיגיע לו מלמעלה על פי דין[iv]. המניע של יראת העונש אינו טהור לגמרי. יראת העונש אינה נובעת מהתייחסות ישירה לה'. היא נובעת מחוויה עקיפה, בה אין האדם חווה את הקב"ה בעצמו, אלא את האופן בו ה' מתייחס אליו – במקרה זה כבעל דין. לפיכך, יראת העונש כרוכה בתערובת של טוב ורע: טוב, בכך שהיא מונעת את האדם מלעשות מעשים שליליים, ורע, מפני שהיא מקדירה את הכרתו של האדם במחשבות על תוצאות עגומות (וגם המחשבה על השכר מכניסה את האדם לחישובים אינטרסנטיים בעבודת ה' שלו).
שני הכוחות של אהבה ויראה משלימים זה את זה ופועלים כזוג ידיים במאמצן המשותף לבנות. בספר תיקוני הזהר[v], מדמים את האהבה והיראה לשתי הכנפיים של ציפור במעופה כלפי מעלה. דימוי זה בא להדגיש שבלי אהבה ויראה, אשר שתיהן בנין אב בעבודת הנפש, היתה עבודת ה' (ובמיוחד קיום המצוות) נותרת מקורקעת וחסרת מעוף רוחני (ובלשון הזהר: "לא פרחא לעילא").
[i]. פ"ג.
[ii]. ראה ב"הערה לתיקון חצות" בסידור אדמו"ר הזקן.
[iii]. ביתר פירוט ניתן למנות מדרגות של יראה כנגד אותיות שם הוי' ב"ה: יראת בשת נובעת מתפיסה ישירה של ה' כמו ראיה ממש, החוש המאפיין את תפיסת ספירת החכמה, והיא כנגד ה-י שבשם (ירא בשת הוא אותיות "בראשית", בסוד "ראשית חכמה", וכן בשת אותיות שבת, היום בו מאירים מוחין דאבא). יראת הרוממות נובעת מהתבוננות והכרה שכלית, המאפיינות את ספירת הבינה, והיא כנגד ה עילאה שבשם. חכמה ובינה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" (ראה זהר ח"ב נו, א; ח"ג ד, א) ולפיכך, יראת בשת ויראת הרוממות שלובות זו בזו. יראת חטא היא פחד מפני התנתקות קשר האהבה עם ה' (ראה תניא פכ"ה), והיא כנגד ה-ו שבשם (שעיקרו חסד ואהבה – חויה רגשית של התקשרות). יראת המלכות היא פחד מפני מרידה במלכות, והיא כנגד ה תתאה שבשם (ספירת המלכות). במבנה זה ה עילאה ו-ה תתאה הן שיווי המשקל שבהתבוננות ובעבודת ה' בין רוממות הא-ל ושפלות האדם. למטה מכל מדרגות היראה הללו ניצבת יראת העונש, הפחד אודותיו מדובר בפנים, שאיננה שייכת כבר למדרגות הקדושה שבשם אלא לקליפת נגה שתחתיו.
ולסיכום:
י - יראת בשת
ה - יראת הרוממות
ו - יראת חטא
ה - יראת המלך
[קליפת נגה - יראת עונש]
[iv]. כמובן, הפחד אינו חייב לבטא דווקא מצב של יראת עונש, שאינה טהורה לחלוטין. קיימת גם חוית פחד טהורה של הלב, בנקודה הפנימית שלו, עד למדרגת "פחד יצחק" (בראשית לא, מב) שהיא כינוי להשי"ת. אצל המקובלים הראשונים נקראת ספירת הגבורה (מדתו של יצחק) "ספירת הפחד". כמו כן "גבורה" הוא שם הספירה היחיד שמשמש ככינוי לה' (כפי שהוזכר בפרק הקודם). הפחד בדרגתו העליונה כולל את כל הצחוק והשעשוע שעתידים לבוא (כאשר גם מה שהיה מפחיד בעולם הזה יתהפך למצחיק ומשעשע) – "ושעשע יונק על חֻר פתן" (ישעיה יא, ח) – הכל בסוד "פחד יצחק", בהפיכת הפחד עצמו לצחוק (ראה גם ספר הנפש פ"ט, לב לדעת בסוף מאמר "פרק בעבודת ה'").
[v]. תיקון י.
