הגבורה היא החמישית בעשר הספירות, והשניה בספירות הרגש.

הגבורה היא הכח המרסן את הדחף המולד של אדם להשפיע טובה על הזולת, במקרים בהם הזולת אינו ראוי לשפע זה והוא עלול להשתמש בו שלא כראוי. במדת הגבורה הכח לשפוט את הזולת ולאמוד אם הוא ראוי לשפע ולכן היא מכונה גם מדת הדין.

הכח המרסן והמגביל של הגבורה גם מאפשר לאדם להתגבר על אויביו מבית (יצרו הרע) ומחוץ. לכן, ספירות החסד והגבורה פועלות יחדיו כדי ליצור איזון פנימי בגישתו של האדם לסביבתו. בעוד מדת החסד מבקשת לקרב אל האדם פרטים בסביבתו, הגבורה שומרת את הזכות לדחות את מה שלא ראוי לקרב. מאמר חז"ל "… לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"[i] מתאר למעשה את פעולות החסד והגבורה. בדימוי זה מקבילות החסד והגבורה לשתי הידים, יד ימין המקרבת ויד שמאל הדוחה, כמפורש בהקדמת תיקוני הזהר: "חסד – דרועא ימינא, גבורה – דרועא שמאלא" (חסד – זרוע ימין, גבורה – זרוע שמאל)[ii].

למרות שהן נראות כנוגדות זו את זו, בסופו של דבר, ספירת הגבורה היא זו שמגלה את הכח והדחף לממש את הרצון המולד של האדם לעשיית חסד. רק על ידי הכח של ספירת הגבורה, יכולה ספירת החסד לחדור דרך המעטה הגס והמתנגד של המציאות (ודוגמה לכך היא "גבורות גשמים"[iii] – התוקף הדרוש לגשם כדי לחדור את קרקע המציאות, להרוות אותה, להולידה ולהצמיחה, והכל מבלי להטביע את העולם ב"רוב טובה"[iv]). כך יצחק אבינו, שמדתו היא גבורה ויראה (וכדלקמן), הוא הממשיך את אברהם אביו, שמדתו חסד (כנ"ל) – "כי ביצחק [דווקא] יקרא לך זרע"[v].

גבורה (216) עולה בגימטריא שלוש פעמים חסד (72). על פי התורה, "בתלת זימני הוי חזקה"[vi] – כל דבר המתרחש שלוש פעמים נעשה "חזקה" ובעל קביעות. ולפי זה, הגבורה היא, אכן, המאשרת ומקיימת את פעולת החסד.

הערך המספרי של גבורה (216) הוא שש במעוקב (6 ּ 6 ּ 6) או המספר 6 בשלשה ממדים. בתורה, ההתגלות הגשמית של המספר 6 בשלשה ממדים מופיעה בממדי שני לוחות הברית שקיבל משה בהר סיני, עליהם נחרתו עשרת הדברות.

שיעור הלוחות היה 6 טפחים על 6 טפחים על 6 טפחים[vii]. אכן, חז"ל אומרים כי התורה – האור המתעבה ומתממש בלוחות הברית – ניתנה למשה וישראל "מפי הגבורה"[viii]. משמעותי מאד שזו הדוגמה היחידה בה חז"ל כינו את ה' עצמו בשם של ספירה[ix]. בקשר למתן תורה, הגבורה מרמזת על היכולת המהותית של ה' לצמצם ולרכז את אורו וכחו הבלתי מוגבלים בתוך אותיות התורה, וביחוד באותיות עשרת הדברות שנחרתו על לוחות הברית[x].

באופן ציורי, שתי הזרועות של החסד והגבורה שמשו יחדיו את ה' בבריאת המציאות, כפי שמתאר הפסוק: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים"[xi] (עליו דרשו חז"ל: "פשט יד ימינו ונטה שמים, ופשט יד שמאלו ויסד ארץ"[xii]). ביחד, חסד גבורה עולים רפח (288)[xiii] – מספר ניצוצות הקדושה שנפלו (בעקבות שבירת הכלים בעולם התוהו שקדם לעולמנו) וחדרו את כל המציאות הנבראת. גימטריא זו רומזת לכך שיכולתנו לבצע את תפקידנו העיקרי בחיים – בירור הניצוצות המפוזרים בעולם והעלאתם לקדושה – תלויה בשתי יכולות יסודיות אלו של נשמתנו[xiv]. מתוך המאמץ המשותף של החסד והגבורה אנו גואלים את הניצוצות ומעלים אותם חזרה למקורם. במשמעות אוניברסאלית, זהו סוד ביאת המשיח באחרית הימים (שהוא בעיקרו, התגלות חסדו האינסופי של ה') ותחית המתים (שהיא בעיקרה, התגלות גבורתו האינסופית של ה' – "אתה גבור לעולם א-דני, מחיה מתים אתה").

---

[i].     סוטה מז, א.

[ii].    בהנחת תפילין של יד, יד ימין קושרת את התפילין על יד שמאל (שהיא "'ידכה' – יד כהה", היד הממשיכה את נבואת "כה" של כל נביאי ישראל אחרי משה רבינו, אשר הרבו להוכיח את ישראל בתוקף מתוך אהבת ישראל צרופה). תכלית פעולה זו היא "לאכללא שמאלא בימינא" – לכלול את השמאל תחת יד הימין. הנחת תפילין של יד ממשיכה מוחין לשמאל (ארבע הפרשיות שבתוך הבית של התפילין הן כנגד המוחין: חכמה, בינה ודעת המתחלקת לשנים, כנודע) על מנת שכל דחיה תהיה לצורך קירוב נכון ומאוזן, כדברי חז"ל: "לעולם תהא שמאל דוחה [בשביל] וימין מקרבת".

[iii].   ברכות פ"ה מ"ב (ונתבאר על פי חסידות בתו"א קז, ב ובריבוי מקומות).

[iv].   תענית כג, א.

[v].    בראשית כא, יב.

[vi].   בבא מציעא קו, ב. חזקה עולה 120 – מספר שנים אופטימאלי של חיי אדם. המספר 120 בעצמו מתחלק ל-3 פעמים 40. וכך, חיים שלמים כוללים 3 תקופות של 40 שנה, כשכל תקופה מייצגת שלב אחר של עונג החיים (כשבכל מ שנים מתגלה היבט אחר של "מים מצמיחים כל מיני תענוג").

        משה רבינו הסתלק ביום הולדתו ה-120, כך שחייו נחלקו לשלוש תקופות-חיים נבדלות ושלמות באורך 40 שנה. לכן הוא נחשב כמי שהיתה לו "חזקה" וקביעות של חיים. זו אחת הסיבות שבגללה אומר הזהר (ח"א לז, ב ואילך ובכ"ד) שמשה רבנו לא מת, אלא רק נסתר מעינינו, בדיוק כמו שהלבנה אינה פוסקת מלהתקיים אלא רק נסתרת מעינינו פעם בחדש.

        לעומת משה רבינו, בו התקיים "והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו, ג), בדוד המלך התקיים "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" (תהלים צ, י). שני ערכי חיים אלו באים לידי ביטוי במלה מזל (כאשר על חיי האדם נאמר – מו"ק כח, א "חיי [בני ומזוני] לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא"), שכאשר כופלים (מכים, בלשון הקבלה) את אותיותיה – מ פעמים ז פעמים ל – מגיעים לסכום של 70 פעמים 120 (8400), וד"ל.

[vii].  ועל כן רומזת האות ו ללוחות הברית בכ"ד – ראה לקו"מ א.

[viii].  מכות כד, א. הביטוי "מפי הגבורה" עולה בגימטריא 351, שהוא המשולש של 26 (שם הוי' ב"ה). בחסידות מבואר כי הגבורה קשורה עם יכולתו הבלעדית של ה' לשאת הפכים, מה שהתגלה במתן תורה, אז החדיר ה' באותיות ומלות התורה המוגבלות את אורו ועצמותו הבלתי מוגבלים.

[ix].   והקרוב ביותר לכך הוא הכינוי "נצח ישראל" (שמואל-א טו, כט), שעל פי פירוש אחד מתייחס לה' יתברך (בעוד לפי פירוש שני הכוונה למלכות בית דוד), אך זהו כינוי של ה' על שום היותו "נצחונן של ישראל" (מדרש תהלים יג, וראה רש"י עה"פ), ולא התייחסות למדת הנצח כמדתו העצמית של ה'. על כל פנים, קיים קשר בין הגבורה והנצח – הגיבור הוא המנצח.

[x].    כפי שצויין על ידי מפרשים שונים שעשרת הדברות מרמזים לכל תריג מצוות התורה. ראה רש"י לשמות כה, יב ולעיל הערה 27.

[xi].   ישעיה מח, יג. מבנה הפסוק מתאים לסדר של "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (שכבר הוזכר לעיל). ובעבודת ה' – "אף ידי יסדה ארץ" היינו "שמאל דוחה" את הארציות הגסה (ועל ידי דחיה זו מתקנים-מיסדים את יסוד הנוקבא להיות "כלי ריקן מחזיק" בו מתקיים "ואל אישך תשוקתך") ו"וימיני טפחה שמים" היינו "ימין מקרבת" את השמימיות (כאשר ה"חותם שוקע" של הארץ מושך את ה"חותם בולט" – ה"טפח" – של השמים להאיר בו, וד"ל).

[xii].  פרקי דרבי אליעזר פי"ח.

[xiii].  ובקבלה (ראה, לדוגמה, פרי עץ חיים שער קריאת שמע על המטה פ"ח) מפורש כי רפח היינו ד פעמים שם עב – חסד (עב) וגבורה (ג פעמים עב).

[xiv]. חיבור תכונות החסד והגבורה, תכונותיהם של אברהם אבינו ויצחק אבינו, הוא סוד "עקידת יצחק" (ורמז לכך שחיבור זה נחוץ להעלאת הניצוצות באהבה: אברהם יצחק רפח עולה ג פעמים אברהם, היינו שאברהם – שמדתו אהבה – הוא הממוצע של יצחק-רפח).