אם כי את המלה ספירה צריכה להבין כנושאת את כל שלוש המשמעויות שצויינו לעיל, הרי כאשר מסבירים את תפקיד הספירות כפי שהן שייכות לתהליך הבריאה, מודגשת המשמעות השניה, המדמה את הספירה להתבטאות הסופר באמצעות סיפורו. תיאור-סיפור הבריאה בתורה נמצא בשני הפרקים הראשונים של ספר בראשית. משם ניתן היה להבין (וכך מדמים לעצמם רוב האנשים) שהבריאה היתה אירוע חד-פעמי שהתרחש לפני הרבה שנים והתורה מביאה לנו את סיפור המעשה.

אולם, לאמיתו של דבר, בכתבי הקבלה והחסידות מוסבר כי פעולת הבריאה אינה מאורע חד-פעמי. אדרבה, כיון שמטרת הבריאה היא לגלות את הבורא, הרי היא תהליך בלתי פוסק, המתרחש מחדש בכל רגע ורגע. כך מתגלה אלינו הבורא בכל רגע ורגע מחדש, באופן מחודש ושונה. כיון שהבריאה הנה תהליך החוזר ונשנה, תפקידן של הספירות חיוני עוד יותר וניתן לנתח כל רגע נתון בזמן על סמך טבעה ותיפקודה של הספירה הפועלת באותה עת (בהקשר זה נתפסות הספירות כ"הנהגות"[i], כאשר בכל רגע ובכל תקופה יש לדעת באיזו הנהגה מנהיג ה' את העולם[ii]).

צריך להבהיר מראש שאת הקב"ה כפי שהוא קיים כשלעצמו לא ניתן להבין (שהרי "אילו ידעתיו הייתיו"[iii]), ואפילו לא ניתן לדבר עליו בשום סוג של מחשבת-אנוש או שפת-אנוש ("לית מחשבה תפיסא בך כלל"[iv] – אין המחשבה תופסת בך, ה', כלל). כך, כאשר ביקש משה רבינו, רבן של כל הנביאים, "הראני נא את כבֹדך"[v], השיב לו ה' "לא תוכל לראֹת את פני כי לא יראני האדם וחי… וראית את אחֹרי ופני לא יראו"[vi]. פני ה' פירושו ה' כשלעצמו, ואחורי ה' היינו הופעתו דרך פעולותיו-הנהגותיו במציאות[vii]. אדם יכול לפגוש את ה' אך ורק דרך הופעותיו במציאות הנבראת, דרכה ובמושגיה מופיע אלינו ה', בצורה ובאופן שהוא בוחר[viii]. באופן מיוחד מתגלה ה' דרך האדם עצמו, "ומבשרי אחזה אלוה"[ix]. כאשר ה' התגלה בפועל אל משה, בקיום הבטחת "וראית את אחֹרי", היה זה במונחים של יג מדות אלוקיות הקרויות יג מדות הרחמים[x]. הקבלה מבארת ש-יג מדות הרחמים נובעות אף הן מעשר הספירות[xi].

בהיבט נוסף, חז"ל מתארים כיצד הקב"ה ברא את העולם בעשרה מאמרות המוזכרים במעשה בראשית[xii]. כל אחד מהמאמרות הוא אופן יחודי בו מגלה אלוקים את עצמו, כי, כפי שהוסבר, התחום העיקרי דרכו ניתן לדעת את ה' הוא ממעשה הבריאה. בהקשר של הבריאה, הספירות מייצגות את השלבים השונים בתהליך בו יצר ה', מתוך מהותו הבלתי מוגבלת, את השתלשלות העולמות הנבראים, שתכליתם בריאת העולם המוגבל שלנו. מחוץ לתהליך הבריאה עצמו, אך עדיין בתוך ההקשר של אלוקות, הספירות יוצרות מבנה אלקי שניתן לזהות את חותמו המכונן בכל הרמות ובכל ההיבטים של הבריאה. כמו מוטיב החוזר ונשנה ביצירה ספרותית, פועל המודל של עשר הספירות שוב ושוב בכל היבט של המציאות, ומטביע על כל דבר את חותמו של הבורא.

ומלה אחרונה על הספירות באופן כללי: כל אחת מעשר הספירות כוללות שני מרכיבים – אור וכלי. בפשטות, אור הספירה היינו האנרגיה האלוקית הזורמת בתוכה. כלי הספירה הוא הצורה או האופי שהאנרגיה מצטיירת בו בהופעתה במציאות. יותר בפרטות: בתהליך החיבור בין האור והכלי מופיעה האנרגיה האלקית בשלוש צורות, המכונות אור-חיות-כח[xiii]. לפני כניסתה לכלי, האנרגיה מופיעה כאור (המקיף וחופף על הכלי, טרם שהוא מקבל את צורתו). כשהאנרגיה נכנסת לכלי היא הופכת לחיות של הכלי. וכאשר היא מתעצמת עם הכלי ופועלת דרכו היא מופיעה במציאות ככח[xiv]. כיון שכל ההויה נבראה באמצעות הספירות, תבנית הספירות מהווה את הדגם העמוק והכולל ביותר להבנת המציאות על כל חלקיה.

---

[i].     על יסוד הלשון בהקדמת תיקוני הזהר:

לית לך אתר ידיעא אלא לאשתמודעא תוקפך וחילך לבני נשא ולאחזאה לון איך מתנהג עלמא בדינא וברחמי… כלא לאחזאה איך מתנהג עלמא, אבל לאו דאית לך צדק ידיעא דאיהו דין ולא משפט ידיעא דאיהו רחמי ולא מכל אלין מדות כלל.

        [אין לך (ה') מקום ידוע (היינו ששום ספירה אינה 'תופסת' את ה' ומתארת אותו באמת) אלא (תיאור הספירות נועד) להודיע תוקפך וכחך לבני האדם ולהראות להם איך מתנהג העולם בדין וברחמים… והכל (כל המדות) להראות איך מתנהג העולם, אבל לא שיש לך (ה') מדת צדק ידועה שהיא דין ולא מדת משפט ידועה שהיא רחמים, ולא מכל אלו המדות כלל.]

[ii].    כמובן, בכל זמן פועל ה' דרך כל עשר הספירות, המתכללות זו בזו, ובכל "הנהגה" יש דגש על ספירה אחת, תוך שהאחרות נכללות בה בהעלם. בתפיסה נוקשה של "הנהגות", שאינה מכירה בהתכללות, יש סכנה של הגשמה. לכן, אף שכאן נכללת תפיסת ההנהגות כשייכת לדרגה הנעלית, דרגת האלקות, הרי בעומק אותו חושפות הפרשנויות השונות לקבלה, תפיסה זו שייכת לדרגת ה"שנה", בעוד שהשימוש במושגי הקבלה כ'צנרת אלקית' שייך למושגי ה"עולם", ואילו הפרשנות החסידית המגלה את הספירות בתוך הנפש שייכת לדרגת ה"נפש", כמבואר במ"א. בעומק, חשש ההגשמה הוא משום שתורת ה"הנהגות" מיוחסת בהקדמת תקוני הזהר (כנ"ל בהערה הקודמת) רק למדות התחתונות, מגבורה ומטה ("מוחין דקטנות" דז"א), ואילו כאשר מנסים להרחיב אותה לכל עשר הספירות יש בכך משום תפיסה של קטנות ביחס למדרגות שיש להבינן בגדלות דווקא.

        ורמז: בסיפור הראשון של מעשה בראשית יש 469 (ז פעמים זין ימי בראשית, והוא מספר ה'שבת' ה-13) מילים, כמנין הנהגות, ובסיפור זה מופיע רק שם אלקים, שם המבטא קטנות יחסית (בעוד שם מלא, "הוי' אלהים", מופיע רק בסיפור השני). לעומת זאת, ספירות עולה 756 (ב"פ חשמל, ה'יהלום' של זך), וביחד עולות שתי המילים 1225 (לה בריבוע, מט ב'משולש'), כמנין "זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדֹר דֹר" (שמות ג, טו). [iii].   ספר העיקרים מאמר ב סוף פ"ל. מדרש שמואל פ"ו מ"ז. וראה מורה נבוכים ח"א פנ"ח. עם זאת, מפורסם כי צדיקים גדולים העידו כי במצבים מסוימים היו קוראים על עצמם "ידעתיו – הייתיו" בניחותא! כך מסופר שהתבטא כ"ק אדמו"ר מהורש"ב מליובאוויטש נ"ע על עצמו, בהיותו יושב מאחורי דלת נעולה ומעיין בספר לקוטי תורה לכ"ק אדמו"ר הזקן (ראה ספר השיחות, מהדורת לשה"ק, ה'תש"ג עמ' סח, ה'ש"ת עמ' לד, סה"מ מלוקט ח"ב עמ' יב). [iv].   הקדמת תיקוני זהר: "אנת הוא חד ולא בחושבן, אנת הוא עילאה על כל עילאין, סתימא על כל סתימין, לית מחשבה תפיסא בך כלל" (ובא הפירוש בקבלה וחסידות כי שום מחשבה אינה תופסת בה', גם לא מחשבה שבדרגה הגבוהה ביותר שלאחר צמצום אור ה' האין סופי – "מחשבה קדומה דאדם קדמון").

        אמנם, "לית מחשבה תפיסא ביה כלל, כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצותיה" (תניא פ"ד וראה שם פט"ז) ו"לית מחשבה תפיסא ביה כלל אלא ברעותא דלבא מקרב איש ולב עמוק" (לקו"ת דברים לט, ב וראה תו"א כז, א) – ה' אינו נתפס במחשבה השכלית, אבל הוא נתפס בקיום התורה והמצוות וברצון הלב (ועל כך נאמר שהיחידה שבנפש שורה בנקודה הפנימית שבלב, והיחידה היא בבחינת "יחידה ליחדך" – היא מיוחדת עם ה' ממש).

        לשון נוספת המבטאת את אי התפיסה בה' היא לשון הזהר (ח"ג רכה, א) "איהו תפיס בכולא [ובחסידות מובאת לעתים הלשון 'בכולהו עלמין'] ולית מאן דתפיס ביה" (הוא, ה' יתברך, תופס בהכל, בכל העולמות, ואין מי שתופס בו). אמנם, ראה בביאורו של רבי הלל מפאריטש לכתר שם טוב אות ג (נדפס בהערות וציונים שבכש"ט הוצאת קה"ת מהדורת תשמ"ז) כי לע"ל (בימות המשיח, שזוכה לדרגת "פנימיות אבא פנימיות עתיק") יזכו לבחינת "תפיס ביה".

[v].    שמות לג, יח.

[vi].   שם פסוקים כ ו-כג. אמנם, מסביר הזהר (ח"ב קטז, ב) כי על אף שבעיניו ובהשגתו הגלויה לא ראה משה את פני ה', הרי ש"בעין השכל דבלבך את חזי בכלא" (בעין השכל שבלבו של משה הוא ראה את הכל).

[vii].  ראה מורה נבוכים ח"א פכ"א.

[viii].  לאור זאת, השאלה הנותרת היא האם באופן בו מתגלה ה' אלינו (לפי בחירתו) לא משתקפת כלל עצמותו האמיתית, או שהעובדה שה' בחר דווקא באופן זה מעידה על כך שיש בו שיקוף מסוים של עצמות ה' (אזי, אף כי איננו יכולים להשיג את עצמותו יתברך, אנו יכולים לקבל אודותיה מושג מסוים מן התורה, שהיא תכנית הבניה של כל המציאות). בקבלה נותרת שאלה זו פתוחה, אך בחסידות מתקבלת, בהחלט, האפשרות השניה, המביאה, בסופו של דבר, לתחושה חזקה יותר של האור הפנימי, המתגלה לאדם ונתפס בתודעתו, ולא של האור המקיף בלבד (בו קיימת תחושת הפלאת עצמות ה' מכל מה שמושג לאדם). ראה עוד באריכות במאמר "שלשה חושים" בספר אשא עיני.

[ix].   איוב יט, כו (וראה במבוא לספר הנפש).

[x].    שמות לד, ו-ז. יותר מאוחר התגלה הקב"ה שוב אל משה, דרך מערכת דומה, של תשע מדות אלוקיות בלבד (במדבר יד, יח). על היחס בין יג המדות ל-ט המדות עיין בהרחבה בספר אמונה ומודעות, בתחלת המאמר "עיקרי האמונה של פנימיות התורה". כאן מספיק אם נציין ש-13 ועוד 9 מקבילות ל-22 אותיות האלף-בית.

[xi].   אחת הפעמים הראשונות בהן מוזכר במקור מוסמך היחס בין עשר הספירות לבין יג מדות הרחמים, היא השאלה הסתומה שהופנתה לרב האי גאון (בתקופת הגאונים, במאה התשיעית לספירה) מצד תלמידיו: "עשר [ספירות] ידענו, שלוש עשרה לא ידענו" (ראה פרדס רימונים לרמ"ק שער א פ"ז).

[xii].  אבות פ"ה מ"א. ראש השנה לב, א. מתוך דרשת הפסוק "עשרה עשרה הכף בשקל הקדש" (במדבר ז, פו), מקביל הזהר (ח"ג יא, ב ואילך) את עשרת המאמרות בהם ברא ה' את העולם לעשרת הדברות בהם נתן ה' את התורה. המגיד ממעזריטש נ"ע מסביר (מגיד דבריו ליעקב, הוצ' קה"ת, אות ח בהוספות) כי תכלית עשרת הדברות לחדור בעשרת המאמרות ולתקן את המציאות שנבראה על ידם. ליתר ביאור ראה בספר כלל גדול בתורה ביאור ו.

[xiii].  תניא, שער היחוד והאמונה פרקים יא-יב. לביאור המונחים אור-חיות-כח ראה בספר מבוא לקבלת האריז"ל סימן א פ"ח (עמ' עו ואילך).

[xiv]. בדרך משל, ניתן להסביר את השלבים של אור-חיות-כח כמחשבה-דיבור-מעשה של האור: כאשר האור 'חושב' על הכלי, טרם נכנס לתוכו והתייחס אליו בפועל, הוא מקיף את הכלי מבחוץ (וראה תניא, שער היחוד והאמונה פ"ז, כי מחשבה היא משל לאור הסובב) וחופף על חיצוניותו. מחשבת האור היא דווקא על הביטוי החיצוני ביותר של הכלי, "סוף מעשה במחשבה תחלה" (מתוך פיוט "לך דודי", קבלת שבת). כאשר נכנס האור לכלי, והופך לחיותו הפנימית, האור 'מדבר' בכלי המשמש לו פה (כאשר הדיבור הוא "רוח ממללא" המשמש גם "נפש חיה" להחיות את הכלי – ראה בראשית ב, ז ובתרגום שם – בסוד "חיים הם למוציאיהם בפה"). לבסוף, פעולת האור במציאות ככח, דרך הכלי, היא המעשה בפועל.

        והערה נוספת: בפנים השתמשנו במילה אנרגיה לתיאור כללי של האור האלקי, על פי שגרת הלשון המקובלת, אך בפרטות אנרגיה שייכת לדרגה הנמוכה, ה"כח", שהרי במובן הפיזיקאלי האנרגיה היא מופע אחר של החומר, וממילא היא האור ה'חומרי' המתעצם עם הכלי.