ישנם שני סוגים בסיסיים של קבלה:

קבלה עיונית[i], המסבירה את טיבו של ה' וטיבה של המציאות באמצעות טכניקות של התבוננות ועיון שכלי.

קבלה מעשית[ii], המבקשת לשנות את טיב המציאות ואת מהלך המאורעות באמצעות טכניקות בעלות אופי טקסי.

למרות שנראה להלן כי ההבדל בין קבלה עיונית לקבלה מעשית יכול, לעתים, להיות שרירותי, הגדרתם הנכונה של שני סוגי הקבלה תסייע לנו להבין טוב יותר את תורת הסוד של העם היהודי, את מגבלותיה ואת הסתעפויותיה.

קבלה עיונית

לקבוצה זו משתייכים רוב כתבי הקבלה הנפוצים כיום (בדפוס). הקבלה העיונית שואפת לבאר את התהליך בו נברא העולם ואת הדרך בה הוא ממשיך להתפתח לקיום עצמאי על ידי הבורא הבלתי מוגבל. היא מרחיבה את הדיבור גם על אופים של קשרי הגומלין בין הבריאה ובין המקור האלוקי שממנו השתלשלה.

ברמה עמוקה עוד יותר, הקבלה העיונית חוקרת את אופיה המורכב של המציאות האלוקית עצמה, וביחוד את הפרדוקס של הבורא, שהוא מצד אחד בלתי משתנה ועם זאת ביחסו לבריאה הוא פעיל ומגיב.

מסורת הקבלה העיונית כוללת גם טכניקות שונות של התבוננות, שלעתים קרובות מזוהות בטעות עם קבלה מעשית. בטכניקות אלו משתמשים כדי להרהר במסר הפנימי האלוקי של המציאות, כולל העיון בשמותיו הקדושים של ה', בצירופים השונים של אותיות המילים העבריות, ובדרכים בהן עשר הספירות – עשרת הגילויים של האור והאנרגיה האלוקית – פועלות בהרמוניה ובהדדיות. כמה צורות עתיקות של התבוננות קבלית אכן גרמו למתבונן לחוות חוויה חזותית בה ראה עולמות והיכלות רוחניים עליונים.

המקובל הראוי לשמו בודאי יתאמץ למשוך אור וברכה לתוך עולמנו הגשמי באמצעות התבוננות והתמקדות מרוכזת בייחודים אלוקיים המתרחשים בעולמות העליונים בזמן שהוא מתפלל. תפילותיו תתקבלנה, תוצאותיהן תהיינה גלויות, והוא אכן ישנה דברים לטובה. אולם, כל זה איננו קבלה מעשית. כי, באמת, כל מעשה טוב שעושה כל יהודי, לאו דוקא מי שעוסק בקבלה, פועל באופן מידי להמשכת אנרגיה אלוקית לתוך המציאות, ובנוסף לכך גם משנה לטובה את המהלך הטבעי של המאורעות.

קבלה מעשית

ענף זה של קבלה עושה שימוש בידע הקבלי כדי להשפיע על האדם והטבע באופן ישיר. הדבר כרוך לפעמים בהזמנת כוחות רוחניים ובצווי עליהם לפעול בתוך המציאות, וזאת באמצעות טכניקות של אמירת שמות קדושים של ה', או כתיבת שמות כאלה (או שמות מלאכים) על ידי קמיעות שהוכנו לכך במיוחד.

מאחר שיש לקבלה המעשית כח, לטוב ולרע, השימוש בה חייב להיות אך ורק על ידי אנשים קדושים ואחראיים ביותר, ואסור שהשימוש בה יהיה לשום מטרה אחרת חוץ מאשר טובת הבריאה וזירוז מימוש הרצון העליון בבריאה.

האריז"ל, שתורתו מהווה את הגרעין של תורת הקבלה כיום, הפציר בתלמידיו להימנע משימוש בקבלה מעשית (מלבד כתיבת קמיעות), כי ראה בכך דבר שאסור לעשותו בזמננו, בו כולנו טמאי מתים, בהעדר אפרה המטהר של הפרה האדומה[iii].

כאשר בית המקדש עמד על מכונו היתה אפשרות לאדם להיטהר מטומאת מת על ידי אפר הפרה האדומה[iv] (וכך גם במשך הזמן בו נותר אפר זה בידינו, אף לאחר החורבן).

כיום, טרם ביאת המשיח (שיעשה את הפרה האדומה העשירית[v] ויבנה את בית המקדש[vi]), אין לנו לא בית מקדש ולא פרה אדומה, ואיננו יכולים לטהר את עצמנו כפי שהכרחי בבואנו לעסוק בקבלה מעשית. העיסוק בקבלה מעשית במצב של טומאה ושלא בדרגת הקדושה הנדרשת עלול להזיק עד מאד לכל הנוגעים בדבר. האיסור שאסר האריז"ל, דחה, למעשה, את השימוש בקבלה מעשית עד לאותו זמן העתיד לבוא, בו יבנה בית המקדש, והתנאי המוקדם של טהרה מטומאת מת יהיה שוב בהישג יד.

עבודת המקדש היתה המסגרת העיקרית שבה התפתח ההיבט המעשי של הקבלה. בעוד שמחוץ למקדש אסור להגות את השם המפורש שם הוי' ב"ה[vii], הרי שהשמעת השם הזה – שהיוותה את פסגת עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים[viii] – היא המקור למסורת המעשית בקבלה[ix]. בנוסף לזה, ידוע כי היו עוד שמות קדושים שונים של ה', שהיו חלק מעבודת הכהנים בבית המקדש[x].

כמו היבטים אחרים של המסורת המעשית, הגייתם המדויקת ואופן ביטויים של שמותיו הקדושים של ה' נמסרו מדור לדור. מתוך חשש ששמות אלה ינוצלו לרעה על ידי אנשים בלתי ראויים קבעו חכמינו ז"ל, לקראת סוף תקופת בית שני, שסודות אלה לא ייחשפו עוד. אפילו בעבודת בית המקדש הוסתרה אמירת השם המפורש בתוך שירה, ואחרי חורבן בית שני, הושכחו השמות הקדושים בכוונה תחילה[xi]. בהסתרת ההגייה המדויקת של השמות הקדושים סיפקו חז"ל תקדים עבור אלה שטענו, בדורות מאוחרים יותר, כמו האריז"ל, נגד השימוש בקבלה מעשית.

[אכן, הוכח שחששותיו של האריז"ל היו מבוססים היטב, כיון שבמהלך מאות השנים שלאחר כן היינו עדים להיווצרותן של תנועות פסבדו-קבליות, שהונעו על ידי אופורטוניזם בוטה או רוחניוּת אובדת דרך. באמצעות טכניקות מעשיות פסבדו-קבליות סיכנו תנועות אלו את אמונתם ובריאותם של חסידיהן, ובנוסף לכך גם גרמו נזק לשמו הטוב של העיסוק הקבלי הלגיטימי.]

אך יש לומר יותר מזה בקשר לקבלה מעשית. הבעל שם טוב, בהתבססו על העקרון שקבעו חכמים כי "קלקלתו [היא] תקנתו"[xii], ראה שמצבנו כיום, בו איננו ראויים לעסוק בקבלה מעשית – אשר בעבר נשאה חן בעיני ה', כאשר עסקו בה יראים ושלמים – הוא אות משמים שכיום אנו מסוגלים להגיע לדרגת עבודת ה' גבוהה עוד יותר. הבעל שם טוב לימד שבכח הנשמה היהודית, המתוארת כ"חלק אלוה ממעל ממש"[xiii], להשפיע על המציאות ולשנות באופן ניסי את מהלך הטבע באמצעות אמונה פשוטה, עבודת ה' ומעשים טובים.

הבעל שם טוב לימד, אפוא, שאין יותר צורך בקבלה מעשית! העולם בכללותו, המתקדם לקראת העידן המשיחי, הגיע למצב מודעות פוטנציאלי גבוה יותר. בכך שקושרים אנו את עצמנו אל הצדיקים האמיתיים של הדור – אלו הנשמות הכלליות, שהמודעות שלהן טהורה וקדושה ואשר נשמותינו הקשורות אליהן הן כמו ניצוצות חלקיים שלהן – יש בכוחנו לגשת אל המשאבים האינסופיים של אנרגיה הטמונים בנשמותינו, ולחולל נסים.

לעתיד לבוא, בביאת המשיח ובניין בית המקדש, כל דבר נסי יהפוך לטבעי, ותורת הסוד תהיה נחלת הכלל. או אז, נהיה טהורים בגוף ובנפש, ושם הוי' יהיה חלק בלתי נפרד ממצב המודעות הטבעי היום יומי שלנו.

(באדיבות גל עיני)

הערות:

[i].     המלה עיון נגזרת, באופן מילולי, מלשון עין. עיון עמוק דורש שהנושא בו מעיינים יהיה גלוי לעיני רוחו של האדם. אם לא כן, הבנת האדם את הנושא חסרה. הנושא הבסיסי ביותר לעיון מתמשך הוא שם הוי' ב"ה, ועליו נאמר בתהלים (טז, ח) "שויתי הוי' לנגדי תמיד". שם הוי', מלשון התהוות, רומז לכך שה' הוא ההויה כולה, היוצר ומהוה אותה יש מאין (כדלקמן פרק ח). בנוכחות האלקית ובהתהוות יש מאין צריכה להתמקד עין המתבונן כשהיא צופה במה שלפניה. ועוד, בלשון חז"ל עיון משמעו איזון (ראה לדוגמה בבא בתרא פט, א; ירושלמי פאה פ"א ה"א). כלומר, כל תורת ההקבלות, שהיא יסוד הקבלה (כפי שהתבאר במבוא), היא תורה העיון.

[ii].    כך מספרת הגמרא (סנהדרין סה, ב) אודות פעולות בקבלה מעשית: רבא ברא "גברא" (גבר, יצור אנושי) ושלח אותו לרבי זירא. רבי זירא דיבר אליו, אך הוא לא ענה, ואז אמר לו רבי זירא: "אתה נבראת על ידי החבריא, שוב לעפרך". וכן, רב חנינא ורב אושעיא היו יושבים בכל ערב שבת ולומדים  בספר יצירה, נברא להם עגל משולש ואכלוהו.

[iii].   רוב הסברי האריז"ל בנושא זה מופיעים בספר שערי קדושה לרבי חיים ויטאל (ראה שם ח"ג שער ו).

[iv].   ראה במדבר יט.

[v].    רמב"ם הלכות פרה אדומה פ"ג  ה"ד.

[vi].   שם הלכות מלכים פי"א ה"ד.

[vii].  וראה לקמן פרק ח.

[viii].  כנוסח סדר העבודה בחזרת הש"ץ של מוסף יום הכפורים: "והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים את השם הנכבד והנורא מפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם וכו'". גם במשך כל השנה הוגים את השם המפורש במקדש, בברכת כהנים, אך במשך יום הכיפורים היה הכהן הגדול הוגה את השם המפורש עשר פעמים (ראה רמב"ם הלכות עבודת יום הכפורים פ"ב הלכות ו-ז).

[ix].   ראה יומא לט, ב.

[x].    לדוגמה, השם בן שתים עשרה האותיות הנידון בקידושין עא, א.

[xi].   שם.

[xii].  ראה שלחן ערוך אבן העזר קעג, א, ובכמה מקומות.

[xiii] . תניא ריש פ"ב (עפ"י איוב לא, ב).