עיצומו של יום הכיפורים לפני 38 שנים. צבאות ערב הפתיעו את ישראל בפלישה מתוזמנת. כל חיילי המילואים של ישראל הובהלו אל החזיתות. בין המתגייסים היה אלעזר בן ישי, חבר קיבוץ כינרת.
 
לכתחילה, היו אלעזר וחבריו באופוריה, כי תסריט ששת הימים יחזור על עצמו ובכיסם בטוח הניצחון הגדול. עד מהרה הכתה בפניהם האמת המרה. חלק ניכר מהחברים נפלו בקרבות והתחושה הייתה קשה מאוד.
 
אלעזר שרת כשריונר בחטיבה 18 ונלחם בחזית הצפונית, מול הסורים. החטיבה הייתה ממוקמת לפני גשר אריק והוטל עליה לבלום את ההתקדמות הסורית. המצב היה בכי רע. מפקד החטיבה קלט מסר ששידר קצין סורי למפקדה הראשית בסוריה, כי "הגיע הרגע ההיסטורי לשעוט לתל-אביב"... המפקדה, כנראה, הורתה לו להמתין במקומו. למה? אלוקים יודע.
 
נכונה להם, לחיילי החטיבה, לחימה קשה ומאומצת. הם התמודדו מול טנקיסטים סוריים מלאי מוטיבציה שהסבו להם אבדות קשות. עשרות טנקים ישראלים עלו באש על חייליהם, השם ייקום דמם. מה עוד, שכאשר נודע לחיילי החטיבה על ממדי האבדות בנפש בחזית הדרומית ועל כמויות המטוסים שהופלו, הם איבדו לחלוטין את שארית המוראל שנותרה בהם. מכל מקום, הם המשיכו להלום בסורים ככל שיכולו, וביחד עם חטיבת גולני התקדמו לקונטרה. 
 
היה זה באחד הלילות. במחנה מאולתר רוכזו כל הטנקים הפגועים. חיילי גולני יצאו ובאו, מכניסים כל העת עוד ועוד פצועים. חלק ניכר מהפצועים סיפרו כי חייהם ניצלו על-ידי שהעמידו פני מתים שעה שחלפו על פניהם טנקים סוריים. אומדן הפגיעות של אותו ערב היה עגום למדיי. מתוך מאה טנקים נשארו רק חמשה – מקרטעים, חלקם בלי סטרטרים. חיילים חששו מאוד להלחם איתם.
 
אלעזר פיקד על צוות מכונאים שניסו 'להחיות' את הטנקים הגוססים. בתוך כך, ניגש אליו קצין בכיר והורה לו לפנות מהזחל"ם שלו את כל הציוד המכאני. "אתה לוקח כעת חיילים פצועים ל'זיו' (בית הרפואה בצפת)!".
 
ממושמע, מיהר אלעזר למלא אחר ההוראה. מכיוון שלא ידע את הדרך לצפת, נסע לפניו ג'יפ צה"לי. לאחר שנסעו כברת דרך, קפא פתאום דמו של אלעזר. נהג הג'יפ צעק לעברו: "טנק סורי!", ונעלם במהירות מהמקום.
 
הטנק התקרב ונעמד חמש מטר מהזחל"ם שנותר מולו בדד. היה זה לכאורה עניין של שניות עד שהזחל"ם יספוג את הפגז המוחץ...
 
"תביאו רימונים", קרא אלעזר לאחוריו. הוא רצה להשליך את הרימונים לתוך הצריח האויב. אולי זה יעשה משהו. אבל התברר שהחיילים הבריאים שהיו עמו, קפצו מהזחל"ם בבעתה וחיפשו לעצמם מחסה. מי שנותרו עמו היו רק הפצועים.
 
באותן שניות שנדמו כנצח, בעודו בוחן את סביבותיו וקולט כי אפילו רובה אין לו, נזכר אלעזר כי אביו לימדו פעם שבעת צרה יזעק את הפסוק 'שמע ישראל' – ויתחולל לו נס.
 
זה מה שהוא עשה. ממילא, משהו אחר לעשות לא היה לו. הוא שם יד על עיניו, זעק 'שמע ישראל' – ואז שמע קולות נפץ. זהו. היה לו ברור כי אלו רגעיו האחרונים.
 
חלף רגע ועוד רגע. אלעזר לא ידע להחליט באיזה עולם הוא נמצא... הוא פקח עיניים וראה כיצד הטנק הסורי עולה מהשוליים לכביש. הפיצוצים, הבין בדיעבד, נשמעו מחיכוך שרשרת הטנק עם האספלט. אלעזר המשיך להביט בטנק בעיניים קמות וראה כיצד הוא מסתובב 180 מעלות, ונוסע לכיוון סוריה...
 
זיעה קרה שטפה את כל גופו. הוא ניצל ממוות בטוח. לבו המה רגשי תודה לאלוקים. החיילים הסורים נסעו עם צריח סגור והביטו נכחם דרך אינפרה אדום ולכן כנראה חשבו שהוא זחל"ם סורי. אם אלעזר היה מצליח להשליך רימון, הם היו קולטים כי מדובר בזחל"ם ישראלי ומגיבים בהתאם.
 
בעוד מסדר אלעזר את נשימותיו, הוא שומע נהמה נוספת של טנק מתקרב. עוד טנק סורי הגיח מבעד לאופק – ועבר על פניו בדהרה, מבלי להתייחס אליו...
 
יותר לא נכונו לאלעזר הפתעות בדרך. הוא המשיך לצפת ובדרך פגש באמבולנס. הוא עצר את הנהג וביקש ממנו לקחת את הפצועים שעמו לבית הרפואה בצפת. הנהג ניאות, הפצועים הועברו, ואלעזר חזר לחזית.
 
בהמשך, עוד נכונו לאלעזר מראות קשים. קשים מאוד. מכל מקום, בליבו כבר גמלה החלטה בעקבות הנס בו ניתנו לו חייו במתנה. הוא ילך ללמוד בישיבה לבעלי תשובה.
 
זרז נוסף בהחלטתו זו היה מחזה מלבב של צמד חסידי חב"ד שהגיעו אליהם בעיצומה של המלחמה למחנה סורי כבוש, מפזזים לצלילי שירת הפסוק בתהילים: "בך השם חסיתי, אל אבושה לעולם!", ומרוממים את רוח החיילים.
 
כיום, אלעזר בן ישי הוא חסיד מהשורה ונמנה על קהילת חב"ד בביתר עלית.