משחר ילדותו אהב אורי דונר לחשוב על מהות החיים. הוא גדל ביישוב הדרומי עומר, בחברה אליטיסטית שחינכה למצוינות, ואורי הלך בתלם והצטיין בלימודיו. אלא שאלה לא הצליחו למלא את הריקנות שחש בעומק נפשו.
 
כאשר בגר מעט, עברה משפחתו לגור בהרצלייה פיתוח, ואורי התקבל לבית-הספר היוקרתי להנדסאות – היחיד שפועל תחת חסותה של אוניברסיטת תל-אביב. עשה רושם כי מאומה לא יעצור אותו מהמשך המסלול שמתווה לעצמו לפיתוח הקריירה, לאושרם הגדול של הוריו.

אך בשלב מסוים הוא הפתיע את עצמו. אותה ריקנות שתמיד חש ברמה מינורית, הלכה והתעצמה לממדים עצומים. זה הגיע לרמות שממש הפריעו לו להתרכז בלימודים. אורי הרגיש כי הוא חייב למצוא את המשמעות האמיתית של החיים, אולם לא ידע היכן לחפש אותה.
 
מי שפתח בפניו את הדלת לעולם הרוח היה דווקא מורה לפיזיקה. אותו מורה התגלה כמומחה יוגה והוא גירה את אורי להישאב לתוך התחום. הוא היה איש שיחה מרתק ואורי בילה במחיצתו שעות על גבי שעות וניהל עמו דיאלוגים על משמעות החיים.
 
אביו של אורי ראה בעיניים כלות את הידרדרותו בלימודים וטפל את האשמה על אותו מורה. הוא התלונן בפני הנהלת בית הספר על המיסטיקה שבה מפטם המורה את מוח בנו ומסיטו מהלימודים, ובכך הביא לפיטוריו. אולם התוצאה שהשיג הייתה הפוכה מזו שביקש. אצל אורי רק התגברה תחושת המיאוס בלימודים שלא סיפקו מענה לצרכיו.
 
אמנם הוא המשיך את חוק לימודיו. כמו מרבית חבריו לספסל הלימודים הפך אורי לעתודאי ודחה את שירותו הצבאי לטובת המשך לימודיו בטכניון בחיפה. אולם לבו היה בל עמו. מבלי ידיעת אביו, הוא המשיך לשמור על קשר עם אותו מורה ליוגה.
 
בחופשה לאחר הסמסטר הראשון בטכניון, טס אורי לתאילנד. הנסיעה הייתה בהמלצת מורו, כדי לעבור 'טירונות רוחנית' במנזר ידוע. 
 
מתאילנד זוכר אורי שתי הפתעות מיוחדות. הראשונה הייתה ביום אחד בו התמלא בתחושת רוחניות חזקה, שקשה לתאר במילים. תחושה שכמותה לא הייתה לו בימים שלפני וגם לא בימים שאחרי. בדיעבד התברר לו, כי אותו יום היה יום-הכיפורים.
 
ההפתעה השנייה הייתה עצה שקיבל מאחד הנזירים הראשיים, גוי כמובן. "אל תשקע כל כולך במדיטציה", אמר לו. "חיה את אורח חייך, ורק מדי פעם שוב אלינו לימים של התנתקות והתעלות".
 
בדיעבד, הצילה העצה הזו את אורי מהתמכרות ליוגה ולמדיטציה. אורי חזר לישראל חדור כוונה לסחוף חברים נוספים מהטכניון לעולם הרוח, ובמקום לסחוף – מצא את עצמו נסחף.
 
עמית מהטכניון, שראה את הנטייה הרוחנית החזקה של אורי, קישר בינו לבין רב חסיד חב"ד בשם שמואל פרומר. מה שגירה את אורי במיוחד זו העובדה שהרב פרומר המציא פטנטים פיזיקאליים מתוך התורה רוחנית שהוא לומד. השילוב בין הרוח לחומר משך את אורי.
 
דרך הרב פרומר נחשף אורי לעולמה של תורת החסידות, שהייתה עבורו כמים קרים על נפש עייפה. כאן מצא תשובות אמיתיות לכל תהיותיו העמוקות.
 
השלב הבא היה סדרת ביקורים בישיבת חב"ד בצפת, אליה כיוונו הרב פרומר. האווירה בישיבה קסמה לו, והרב פרומר, שראה את ההתחברות הטובה של אורי למקום, לחץ עליו להיכנס לישיבה ולהפוך לתלמיד מן המניין.
 
אורי הסביר לו כי הדבר בלתי אפשרי. "הצבא מממן את לימודיי במטרה לסווג אותי בתפקיד מתאים מיד כשאסיים בטכניון. ברגע שייוודע להם כי נטשתי – הם לא יתפשרו ובו במקום יגייסו אותי". אך הרב פרומר לא נכנע. "בוא נכתוב לרבי מליובאוויטש מלך המשיח ונראה מה דעתו בעניין".
 
אורי כבר למד על גדלותו של הרבי והסכים לנהוג ככל שיורה. היה זה באמצע חודש טבת תשנ"ד (ינואר 1994) כאשר התקבלה מהרבי תשובה חיובית בעד לימודים בישיבה.
 
אל הישיבה הגיע אורי עם קוקו ארוך. חבריו מהטכניון היו בטוחים שנטרפה עליו דעתו. אולם אורי לא התפעל מהמבטים שצודדו לעברו. 
 
ומה עם הצבא? – התרחשה התפתחות חסרת תקדים, שרק הרבי בעיני קודשו יכול היה לצפות. בדיוק אז הכריז הסגל הבכיר באקדמיה על סכסוך עבודה ופתח בשביתה שנמשכה 77 ימים! בכל התקופה הזו בלתי אפשרי היה לגייס עתודאים, משום שהמרצים לא דיווחו על סיום לימודיהם, וכך גם לא דווח על קטיעת הלימודים של אורי וגיוסו נדחה.
 
באותם 77 ימים עבר אורי תהליך שינוי חיצוני ופנימי גם יחד. הקוקו הארוך התחלף במגבעת וזקן, ואורי צבר מאות שעות של לימוד בתורת החסידות.
 
כאשר הסתיימה השביתה, הדריך אותו רבו בישיבה, הרב משה אורנשטיין, לחזור לטכניון ולסיים את חוק לימודיו. הוא ראה כי הוא טעון דיו ברוחניות כדי לשמש בטכניון שליח של הרבי.