בבית קטן וצנוע בלב בני-ברק, מתגורר הצייר החסידי ר' מעוז טולדו. כל מי שבא בשערי הבית לא יוכל להחמיץ את התחושה כאילו הוא נכנס לתערוכת אומנות חסידית, מרגשת ומלבבת. גלריה עמוסה בציורים עם סממנים חסידיים מובהקים – דמויות חסידיות, התוועדויות, ודיוקנותיהם של נשיאי חב"ד, כולם פרי מכחולו של בעל הבית. "אין לי מקום פנוי בבית", מסביר מעוז בקול שקט של ציירים שאת רחשי לבם רגילים לבטא בציור, "לכן אני תולה על הקירות".

את אחד מפינות סלון ביתו הפך מעוז למקום עבודתו הזמני. על השולחן פזורים שבלוני צבע מקשת רחבה של צבעים, מכחולים עם אלומות סיבים, בדים וניירות מיוחדים, עפרונות המורכבים ממוט צבען נוקשה, ועוד כלי עזר רבים המשמשים אותו בכל אחד מציוריו. בצד החדר מונחים כמה ציורים בשלבי גימור כאלה ואחרים. מעוז לא ממתין שיזמינו ציור בכדי לציירו; הציורים שלו הינם כאלה שבקעו מעומק לבו, ראה התבונן, והחליט לצייר.  

ברוב שעות היום הוא שוקע בציוריו, כשאת ההשראה לציורים הוא מקבל מתמונות של דמויות חסידיות, או רגעים חסידיים שראה ונצרבו בתודעתו. את הציורים הוא מקפיד לצייר בסגנון מציאותי ודייקני, מה שקרוי בעגה המקצועית "ציור ריאליסטי". למרות זאת, תמצאו בציוריו הוספות המבטאות מושגים חסידיים, סוג של פרשנות, בנוסף על קווי המציאות. "לא פעם אני מבטא בציור את מחשבותיו של החסיד, את הלך הרוח, את מה שעדשת המצלמה או הדמיון הרגעי לא יוכלו לתפוס".

חוויה נפלאה עברה עלי במהלך הראיון. הבטה בציורים גורמת למביט הנאה ותענוג צרוף המחזיר אותנו לימים עברו, ימי העיירה והפשטות. כל-כך הרבה תמימות ניבטת מהם, אמיתות ונקיות, עד שיש ציורים שקשה להאמין כי מדובר ביצירה אמנותית ולא בתמונה מצולמת. "אני משתדל לדייק עד כמה שאפשר. כאשר אני מצייר דמות של חסיד או מקום חסידי, אלו אינם דמויות או מקומות שרקחתי בדמיוני, כולם העתקים מדויקים ואמיתיים".

בית של חמלה ואהבה 

חזותו החיצונית של מעוז מקשה לנחש את עברו. בהווה הוא נראה אברך מהשורה שגדל בערוגה חסידית מאז ומקדם, אך מסתבר שלא כך היא המציאות. מעוז, כמו צעירים רבים בני גילו, בייחוד כאלה שהאמנות זורמת בעורקיהם, חיפש בלי הפסקה את דרך האמת. הוא גדל בבית עם מוסר וערכים, עם אהבה וחדווה ונתינה אינסופית, אך זה לא הרווה את צימאונו; הוא חיפש מהות עמוקה, פנימית יותר. את החסר הזה ניסה להשלים באמנות הציור, ניסה אך ללא הצלחה. 

מהר מאוד הבין מעוז שהאמנות היא תחנה אחת בדרך אל היעד, כזו שמבטאת הכי טוב את החיפוש העצמי בו הוא היה נתון. כיום, לאחרי שחלף את המסע וגילה את האמת האמיתית, הוא יכול להביט על העבר ולהיזכר ספק בנוסטלגיה ספק בהחמצה על אותם ימים של תהייה ובלבול. אמון על דרכה של תורת החסידות, לקח מעוז את כישרונו הגדול לציור, כישרון שרק הלך והתפתח ככל שהשנים חלפו, ורתם אותו להפצת יופייה של החסידות לקהלים נרחבים.

את מרבית שנות ילדותו וצעירותו עשה בקרית ים. כמו כל תלמיד ישראלי ממוצע התחנך בבית-הספר הממלכתי הקרוב לביתו, קיבל חינוך על ברכי הדמוקרטיה והפלורליזם. את ציורו הראשון צייר כבר בגיל ארבע. זיכרונות רבים מילדותו הרכה הם עם העיפרון ביד, כשהוא משרבב דמויות או סיטואציות. "אבא היה יושב איתי ועם אחיי שעות על גבי שעות ומלמד אותנו את יסודות הציור. הוא בעצמו צייר מדופלם, והיה חשוב לו שנדע לצייר".

כבר בתקופת היותו בגן חובה היה מביא בתיקו ציורים שהיה מצייר בביתו בשעות אחרי הצהריים, והגננות ההמומות מהכישרון היו נוהגות להראות אותם לילדים אחרים כדי שינסו להעתיק. "בתקופת בית הספר היה ידוע שהאחים טולדו יודעים לצייר. מורים היו ניגשים אלינו ומבקשים שנצייר את הקישוטים שיעטרו את קירות כיתתם. כך זה הלך והתפתח, בהשראת אבינו ציירנו כל הזמן. בגיל שש עשרה התחלתי להשקיע וללמוד, הרגשתי שעליתי מדרגה".       

על-אף שהחינוך בבית הספר היה חופשי מתורה ומצוות, בבית הוריו של מעוז דווקא ביקשו לחנך את ילדיהם על שמירת מסורת. אביו היה נוהג להניח תפילין מדי בוקר, ואת צום הכיפורים שמר באדיקות רבה. "אבי באופיו הוא אדם שנותן מעצמו לאחרים. יהודי טוב לב. אני זוכר בילדותי שבמהלך נסיעה בעיר הבחנו בקבצנים שאספו נדבות. אבי ראה שהתבוננתי בהם ואמר לי 'דע לך שעליהם העולם עומד'. דבריו חדרו ללבי. בעוד שבחוץ ראינו חומריות ואינטרסנטיות, הרי שבבית חווינו חמלה ואהבה".

סעודת שבת מבעד לחלון

חלומו של כל תלמיד ישראלי ממוצע הוא להגיע לארץ כל האפשרויות – ארצות הברית. החלום הזה התגשם אצל מעוז כבר בגיל צעיר. סבו וסבתו מתגוררים בניו-יורק, וכל קיץ היו מעבירים במטרופולין הגדול. "הדיבורים היו סביב זה שהעתיד נמצא בארצות הברית, שם אפשר להתפתח בכל תחום, שם אפשר להתפרנס בכבוד ולחיות חיי רווח. היינו מגיעים לעבוד שם וחוסכים את הכסף שהרווחנו בכדי לעשות בו שימוש מושכל יותר בסיום הלימודים בתיכון והשרות הצבאי.

"הקשר עם היהדות בכל אותן שנים הסתכם בכמה דקות של הנחת תפילין מדי בוקר רק כי אבא ביקש, בלי לדעת למה אנחנו עושים את זה. לפעמים אבא לקח אותנו איתו לבית הכנסת בערב שבת ותו לא. אחרי תפילת קבלת שבת היינו מנהלים את חיינו כאילו לא הכנסנו את השבת. 

"כל זה קיבל תפנית חדה באחת השנים בה הגענו לחופשת קיץ ארוכה מהרגיל, והתארחנו אצל אחד מדודנו במרילנד. הדוד היה מקורב מאוד לשליח הרבי באזור הרב נועם כהן". 

במהלך תפילת 'קבלת שבת' התוודע מעוז לראשונה לשליח הרבי, אך למרות זאת לא ביקש להישאר אחרי התפילה. בסיום התפילה נותרו רבים מהמתפללים לסעודת שבת בביתו של השליח, אך מעוז העדיף ללכת. דקות ארוכות אחרי שעזב, נזכר ששכח את סידורו בבית השליח. הסידור היה יקר ללבו והוא ביקש לקחתו בחזרה. 

"נעמדתי מספר רגעים בסמוך לפתח הדלת אך לא היה לי האומץ לדפוק ולהיכנס. מבחוץ יכולתי לראות את שולחן השבת, וזה הקסים אותי. הרב כהן ישב בראש השולחן ועל שולחנו האורחים הרבים שהקשיבו לו. התמונה הזו נחקקה במוחי, 'זה מה שאני מחפש כל חיי', עברה בי המחשבה, 'איזה יופי, איזו מתיקות; אני יכול למשש בידי משהו שהוא בגדר חלום'. כשחזרתי לבית דודי הבנתי שכל הנסיעה שלי הרחק, והרצון למצוא ולהכיר אנשים חדשים זהו בעצם מסע של חיפוש, חיפוש עצמי.

"לבית לא העזתי להיכנס; סרתי על עקבותיי, אבל הסיטואציה הזו שינתה את חיי. מאז הייתי ילד חיפשתי לצייר מקומות מרתקים, בכל ציור ניסיתי להוסיף פרט או רובד שלא היה בציור קודם. הנושאים בציורים היו משתנים תדיר, שכן כל הזמן חיפשתי. סעודת השבת הזו הביאה אותי להכרה שכזה אני רוצה להיות, זה מה שאני מחפש, שם אני רוצה להיות. את אותה תחושה אני רוצה לחוש ולהרגיש בצורה הכי פנימית, הכי עמוקה והכי מחוברת".

סגירת מעגל בבית הרפואה

בסמוך לאותה תקופה אירע עוד מקרה שחיזק אצל מעוז את החיבור לדרך החסידות. "בדרכי לניו-יורק חשתי כאבים עזים בבטני ואושפזתי בבית הרפואה 'בית ישראל' במנהטן. הרופאים שבדקו אותי חששו ל'אפנדיציט', משהו שקורה אצל הרבה אנשים ומסתיים באמצעות ניתוח לא מורכב מדי. אבל אני, מסתבר, הגעתי מאוחר מדי. המקום התפוצץ והזיהום מילא את חלל הבטן. נותרתי אפוא בבית הרפואה לטיפול והשגחה במשך שבועיים רצופים, מצב לא סימפטי לעלם צעיר. מצב רוחי היה שפוף.

"הקושי הפך קשה שבעתיים כשלא היה לי כל מקור של עידוד ותקווה. אבי שהיה איתי ניסה להרגיע אותי ככל יכולתו, אבל זה לא היה מספיק. מי שכן סייע, היו זוג חסידי חב"ד שהגיעו לבית הרפואה, עברו בין המחלקות והגיעו גם אליי. הם הקשיבו לסיפורי, והצליחו לעודד את רוחי. אחרי המפגש איתם הייתי אדם אחר לגמרי. הם חיממו לי את הלב ונטעו בי תקווה אמיתית, כזו שהאמנתי לה. כשהשתחררתי מבית הרפואה יצאתי בתחושה עזה שלחב"דניקים הללו יש כוחות מיוחדים"...

כשביקר מעוז לפני שנתיים בבית חיינו, הפעם כחסיד, החליט לחזור לאותו בית רפואה ולסגור מעגל, לנסות לטעת תקווה בחולים אחרים כפי שבדיוק עשו איתו אותם חסידים. "זכרתי עד כמה החיוך ומילות העידוד של החסידים עזרו לי, והחלטתי לפעול באותה שיטה ולסייע לאחרים. צירפתי אלי עוד אחד מתלמידי התמימים, והגעתי בין השאר גם לאותו חדר בו הייתי מאושפז. להפתעתי פגשתי במקום יהודי שסבל מאותה בעיה... הנחנו עימו תפילין, והתרגשותו לא ידעה גבול".   

מדוע נעלם הדרכון?

כך או כך, כבר בתחילת הדרך ידע מעוז שהוא רוצה להיות חסיד. "התחלתי להגיע עם אחי בקביעות לבית חב"ד. ההחלטה לא לעבוד יותר בשבת הייתה די מהירה. בעקבות כך עזבתי את מקום העבודה, אך מהר מאוד מצאתי מקום עבודה חדש, ושם בעל הבית הגוי דווקא הבין ללבי ופטר אותי מעבודה בשבת. הפשטות שבה בעל הבית הסכים לתנאי שהצבתי לו, רק חיזקה את דרכי ביהדות, והקשר עם הרב כהן הלך והתחזק במקביל. 

"מדי שבת הייתי מגיע עם אחי לתפילות בבית חב"ד והפכתי בהדרגה ליד ימינו של השליח. כשהגעתי באחד הימים לבית חב"ד והשליח לא נכח, פתחתי את תקליטיית הוידיאו והוצאתי וידאו מחצרות קודשנו. שעה ארוכה הבטתי בקטעי ווידיאו של הרבי שנסבו על הגאולה וקיבוץ כל נדחי ישראל. התרגשתי עד דמעות; חשתי שזו האמת, זה העתיד שלנו, את כל זה חיפשתי כל הזמן ולזה אני שייך. קשה להסביר את זה בצורה אנליטית, אך זו המחשבה שחלפה אצלי בראש. לארץ ישראל חזרתי כשאני עמוק בתהליך של תשובה.    

"בקרית ים הכרתי את השליח הרב משה אוירכמן, והוא קידם אותי נדבך נוסף בדרך אל החסידות. בינתיים נכנסתי ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' במגדל העמק, ובכל קיץ הייתי נוסע שוב למרילנד, שם הייתי מסייע בידי השליח הרב כהן בשליחותו. 

"בקיץ האחרון אירע משהו מדהים. מכיוון שאהבתי כל-כך את האינטראקציה עם האנשים במסגרת השליחות, והעבודה עם השליח הרב כהן הייתה נעימה, רציתי להישאר במסגרת השליחות, אך כששאלתי את המשפיע שלי, הוא היה נחרץ: 'מקומך בישיבה!" פסק. 

"משום מה לאחר מחשבות ולבטים, 'היצר הרע החסידי' שכנע אותי להישאר בכל זאת בארה"ב ולסייע לרב כהן. היה עלי אפוא להגיש את הדרכון לרשות ההגירה האמריקאית ולבקש הארכה. באותו לילה חלמתי חלום מרעיד לב: אני נמצא ב-‏770, מסביב המון חסידים, והרבי מתיישב באחד הספסלים בין ההמון. אני ניגש להתיישב בסמיכות לרבי, ואז אני רואה שגם הרבנית יושבת שם. אני ממהר לסגת לאחור, אך לאחר שהתרחקתי נזכרתי ששכחתי את הדרכון על השולחן. אני חושב כיצד לחזור למקום ולקחתו, כשלפתע אני רואה את הרבי מכניס את הדרכון אל תוך סידורו, ועולה על הבמה לומר שיחה...  

"התעוררתי מהשינה מבולבל לחלוטין. לא ידעתי איך לפרש את החלום. בבוקר ניגשתי למקום בו הנחתי את הדרכון בכדי לשלחו למשרד ההגירה, אך ראה זה פלא, לא יאומן כי יסופר: הדרכון לא נמצא! הפכתי את כל הבית בו גרתי, חיטטתי בכל פינה, אך הדרכון נעלם כלא היה. זה ממש לא אופייני לי, אך זו הייתה המציאות. הברירה היחידה שהייתה לי היא לבקש מהקונסוליה הישראלית תעודת מעבר ולחזור מהר ככל האפשר לישראל. הבנתי היטב את הרמז, וחזרתי ארצה לספסלי הישיבה"...

הנוף והבריאה - אמצעי להכיר את הבורא

לאחר נישואיו חיפש מעוז להגדיר את שליחותו בעולם. הוא לא היה בטוח לגמרי ששליחות חייו תימצא בכישרונו הציורי. באחת ההזדמנויות עשה מה שעושה כל חסיד – כתב לרבי. הוא העלה את כל תהיותיו על הדף. בפניו עמדו כמה הצעות רציניות, ואת מכתבו הכניס בין דפי אחד מכרכי ה'אגרות קודש'. מכתב התשובה שהתקבל הדהים אותו. הוא לא ציפה לכזו תשובה ברורה שלא הותירה אצלו אף לא קורטוב של התלבטות:

"באם אין זה מפריע לעבודתו בציור .. כיוון שחונן ע"י ההשגחה העליונה בכישרון הציור כדאי שינצלו ג"כ להפצת היהדות האמיתית ועניני'".    

השכלול באמנות הציור כרוך בהשקעה גדולה. במשך שעות יושב מעוז מול כן הציור, ומאייר זיכרונות שנצרבו אצלו מאירועים שונים בהם נטל חלק. מרבית ציוריו נעשים באמצעות שמן על קנווס אקריליק, אך אפשר למצוא גם לא מעט עבודות שלו המעטרות קירות של מוסדות בתי ספר ובתי חב"ד. "הסגנון שלי משקף אמיתיות. אני מצייר רק מצבים ודמויות אמיתיות. אם יש בציור עץ, אז הוא ייראה עץ. סגנון הציור הריאלי תמיד משך אותי".    

את ההשראות לציוריו מוצא מעוז בהתוועדויות בהן הוא נוטל חלק, או אנשים שהוא מעריך, כמו גם באירועים מיוחדים. "כל מה שמדבר אלי ברבדים עמוקים, אני ממהר לצייר אותו; דמויות שאני מעריץ ואני רואה תמונה יפה שלהם, אני ממהר לצייר אותן, זה גם יכול להיות מאורע שפעל עלי עמוקות, אני אמהר לצייר אותו. תמיד אשתדל להוסיף למציאות את הגוונים והפרשנות שלי בכדי להפוך את זה לדבר ייחודי. את כל הטכניקות שרכשתי במשך שנים ארוכות, אני מיישם כיום בציורים החסידים".

כשאני מבקש דוגמאות ממעוז הוא שופע. "בזמנים שהייתי מבקר בארצות הברית טרם חזרתי בתשובה, הייתי מצייר הרבה ציורים של נוף, אלפי דונמים של מישור פורח ויפיפה, או יערות עבותים ובאמצע שום-מקום בית, או חווה. זה משהו שתמיד תפס את דמיוני. ציירתי הרבה ציורים מעין אלה, וזה קצת השקיט את החיפוש העצמי אצלי. היו רגעים לא מעטים שחשבתי שזו מהות האמת שאני מחפש ואת זה אני צריך לממש בחיי: להתנתק מהציוויליזציה, להביט בשקיעה או בזריחה ולציירם במכחול.

"כשהתקרבתי לדרך היהדות, ובייחוד לדרכה של החסידות, הבנתי שהנוף והבריאה אינם יכולים להיות מהות, אלא רק אמצעי להכיר את הבורא טוב יותר, להכיר בכוחו וגדולתו. המשכתי לאהוב את היופי, אבל בפרופורציות הנכונות. לאחרונה ציירתי ציור שחיבר את הנופים המדהימים האלה למהות אמיתית: ציירתי תמונת נוף יפה עם צבעי שקיעה מפעימים, ובתווך בית הכפרי בודד, אך במקום לציירו כאסם אמריקאי טיפוסי, הפכתי אותו לתלמוד-תורה שמתוכו בוקע אור יקרות שמאיר את הבריאה. 

"הרבה שמעתי מהרב כהן סיפורים מתוך 'ספר הזכרונות' של הרבי הריי"צ. הוא ממש חי את ההווי של ימי ההוד ההם ומחדיר את זה במקורביו ובשומעי לקחו. בהשראתו ציירתי ציור של ליובאוויטש, עם ילדים משחקים על כל המשתמע מכך, ותמונה של המשפיע הרב יצחק שפרינגר רוכן על ספר עבה ולומד".   

מה הערך המוסף של חסיד לאומנות הציור? 

ר' מעוז מחייך חיוך רחב. נראה ששאלה זו צפה אצלו ביום מן הימים. "אחרי שהתקרבתי לדרך החסידות, חשבתי על הנקודה הזו", הוא מודה. "מוכר שטיחים מתקרב לחב"ד והופך להיות סוחר חסידי, כמו כן צלם ובכל אומנות אחרת. מה העומק בזה? איך אני כצייר יכול להפוך את האומנות הזו לשליחות? אחרי חתונתי הבנתי טוב יותר, שעם הציורים אני יכול להגיע למקומות ולאנשים שבלעדיהם לא יכולתי לפתח איתם שיחה. 

"לא כל אחד עם כל אחד יכול למצוא מכנה משותף חיצוני, אם זה בגלל פער הגילאים, או פער הדעות. האמנות מגשרת על פערים רבים. היה יהודי מבוגר ב'מבצעים' שלא רצה כלל לשמוע על יהדות. כשציירתי את הציור הראשון של הרבי והראיתי לו את זה, הוא נדהם מהדיוק. הוא החזיק את הציור בידיו והתרגש כמו ילד קטן. מאז יכולתי להיכנס אליו ולדבר איתו על אידישקייט טיפין טיפין. הרבה פעמים דווקא האמנות נותנת לי לחדור לליבותיהם של אנשים".  

בעולם שבו עדשות המצלמה נמצאות בצורה נגישה בכל מקום וביכולתן 'להכיל' כל וריאציה אפשרית, מה הערך של ציור, ריאליסטי ככל שיהיה?

"אין לי כל רצון להתחרות בתמונה המצולמת, אלה שני דברים נפרדים. כשאנשים מבקשים ממני לצייר דיוקנות שלהם או לצייר מוסד פלוני, אני מסביר להם שאם חשוב להם הדיוק – שייקחו צלם. ציור אף פעם לא יכול יהיה להיות מדויק יותר מצילום. אולם בציור ישנם אפקטים ונדבכים שאינם יכולים להיות בתמונה.

"אני יכול להכניס בתוך הציורים הלכי מחשבה של אנשים כפי שאני מבין אותם. ביכולתי להוסיף בבית דברים בעלי עניין שיהפכו את הציור למעניין יותר. אמנם זה ריאלסטי, אבל בתוך הריאליזם אפשר לראות דברים שונים מהמציאות היבשה. כך לדוגמה ציור שציירתי חסיד משפיע חסידות על כל העולם, בציור זה אולי הוא נראה כשילוב דמיוני, אבל אני מצייר את החסיד ואת העולם הכי קרוב למציאות".

עד כמה לימוד החסידות השפיעה על הציורים שלך?

תשובתו של מעוז נחרצת: "השפעה דרמטית. כל אומן אחרי שהוא לומד חסידות ומכיר את עולם החסידות, הרי האמנות שלו היא אחרת, עמוקה יותר, פנימית יותר, אפילו בפן החיצוני של המלאכה. בעבר לא הייתי מסוגל לצייר חמש-עשרה שעות ברציפות, הייתי מתחיל משהו ויכול לסיימו בחלוף כמה חודשים, ואילו כיום אני יכול לשבת יממה שלמה ולצייר עד סיום המלאכה. 

"במרילנד התבקשתי על-ידי השליח לצייר אחד עשר ציורים ולעשות מהם גלויות; ציורים שמבטאים מושגים בקשת רחבה של נושאים ביהדות ובתורת החסידות. הופתעתי ונדהמתי שמדי יומיים סיימתי ציור. 

"זה ברובד החיצוני, אבל גם ברובד הפנימי הרגשתי שעברתי מהפך. אם בתחילת דרכי ביהדות הייתי כותב בראשית כל ציור ב"ה, או שהייתי מצייר בית בתוך נוף וכותב עליו מקווה, ובכך הייתי "מגייר" את הציור, הרי שכיום הציורים עצמם במבנה שלהם, זועקים חסידות, זועקים אמת, זועקים רבי וגאולה". 

מתי החל השינוי?

"המהפך התחיל בישיבה במגדל העמק, אז התחלתי ללמוד הרבה חסידות. באחד הימים למדנו את מצות האמנת אלקות ב"דרך מצוותיך" של הרבי ה'צמח צדק', בו נכתב שה'דעת' היא המפתח לשש מידות. חשבתי איך אני יכול לבטא את זה בציור, ונפל לי רעיון. ציירתי חסיד שיושב בעמק ולומד 'לקוטי תורה', ומתוך הספר נפער שביל סלול שמוביל אל השער ועל השער יש חור בצורת מפתח. בציור מופיע טקסט מ'דרך מצוותיך' עם הקטע הרלוונטי. הציור עצמו זועק חסידות".

באמתחתו של מעוז כמה ציורים מדויקים להפליא של הרבי מלך המשיח והרבי הריי"צ, ואני שואל אותו על הרגעים שבו הוא מצייר את הציורים, מהן התחושות והרגשות. "אני רואה בזה זכות גדולה", הוא קובע. "קודם שאני מצייר אני מביט בתמונה זמן רב כשברקע מתנגנים ניגונים בו שומעים את הרבי מנגן. זה פועל עלי הרבה מאד. שעות רבות אחרי שאני מסיים ציור, העיניים של הרבי עדיין מלוות אותי. תמונה של הרבי היא תמונה לא קלה לציור, אך זה פועל עלי עמוקות".

כשאני מבקש לשמוע על תגובות שהוא מקבל, מנסה ר' מעוז לדחות את השאלה באמתלא שאין מן הראוי שהוא יספר על הקומפלימנטים שהוא מקבל, אך כשאני מתעקש, הוא מספר על אחת התגובות המרגשות מבחינתו. "בחודש החגים זכינו להתארח אצל הרב יוסי פלטיאל. התפעלתי רבות מאישיותו. לקראת סוף החודש הענקתי לו כאות הוקרה ציור של הרבי שציירתי. הוא הביט בתמונה ואמר מיד 'זו תמונה אוריגינלית'. הוא הביא פטיש ומסמר ותלה אותה בסלון ביתו, זה ריגש אותי".

לראות את אור הגאולה

כצייר בן צייר, נהנה מעוז לספר עוד ועוד על עולם הציור. "אני מלמד ילדים, ואני תמיד אומר להם שכל מי שרוצה להביע משהו, שיביע זאת בציור. כשילד מביע רגשותיו ורעיונותיו בציור, זה נחקק אצלו יותר מכל דבר אחר. מה שמעצים את התענוג בציור הוא שאני יכול להביט מהצד ולראות את המכלול של הוויה, מפני שאני רוצה לזכור את התמונה בכדי לציירה אני רואה את הכול". 

אי אפשר שלא לשאול ולתהות על הקשר של אמנות הציור לנבואתו של הרבי מלך המשיח שהנה זה משיח בא והעולם מוכן לגאולה:

"אחד הדברים הכי חזקים שלמדתי מהשליח במרילנד, זהו 'יתרון האור הבא מהחושך'. הוא הולך בגישה כזאת של לראות רק גאולה. הייתי מצטרף אליו למקומות שונים שבעבר, קודם התקרבותי, הייתי שוהה שם, והייתי אומר לו 'לכאן אני לא נכנס', או 'לשם אני לא בא', והוא לא היה מוכל לקבל את הגישה שלי. עד שהבנתי שכל מה שראיתי בעבר והדאיג אותי, היה כלא היה. כעת זו מציאות אחרת, מציאות של אור. 

"החלטתי לקחת את הנקודה הזו כ'אני מאמין' שלי. אני חושב על זה בהרבה מאוד מהציורים שאני מצייר, להכניס את המימד הגאולתי בכל ציור וציור, גם אם הוא לכאורה מדבר על נקודות אחרות. יש לי ציור של עיר גדולה, אמריקאית, עיר מוארת מאוד עם בניינים נישאים לגובה רב, מקום מאוד קר ומנוכר, לא משהו שמשדר יהדות, בטח לא גאולה. באמצע בחרתי דירה בה ציירתי באופן בולט חנוכייה עם נרות מרצדים שמאירים בתוך החושך – וזה ביטוי מוחשי של יתרון האור הבא מהחושך".


סימנים משמים

"בימים שלפני חתונתי החלטתי לתת מתנה לרבי ולצאת בשיא השטורעם למבצע תפילין במקום מגוריי בקרית ים. ואכן זיכיתי יהודים רבים בהנחות תפילין, כשרבים קיבלו על עצמם מצוות. התחושה הייתה נפלאה. 

פתאום אני רואה את אחד משכניי מתקרב לדוכן. בעבר היה לנו איתו קשר מיוחד, אבל מאז שחזרתי בתשובה, ניתק הקשר. הוא שידר ניכור וריחוק בשל עובדת חזרתי בתשובה.

והנה כעת אני רואה אותו מתקרב לדוכן ומבקש להניח תפילין. לאחר שחלץ את התפילין ביקש לשתף אותי בדבר מה. הוא אמר לי 'אני יודע שאתה חש שמשהו קרה, בא ואספר לך מה'. כאן התחיל לספר שכל אימת שהוא מבקש מהקב"ה סימן – הוא זוכה לקבל סימן. יום אחד בנו נפל למשכב, מצבו היה קשה והרופאים דיברו על סכנת חיים. הוא ביקש מהקב"ה סימן, ואכן באותו היום כשחזר מבית הרפואה נקש בחור חב"די על חלון מכוניתו ונתן לו תמונה של הרבי. הוא ראה בזה סימן ובנו הבריא.    

הוא הוסיף לספר שרעייתו ישבה מובטלת זמן רב, ולבסוף מצאה עבודה במפעל בשר שמייצר בשר לא כשר ועובד בשבת. כששמע על זה הוציא אותה משם למגינת ליבה. כל הסבריה על ההפסד הגדול ועל חובותיהם שלא יכוסו, לא עזרו לה. בשבת לא עובדים, ויהי מה! אבל מה עם פרנסה? הוא שוב ביקש סימן, ובתוך שבוע התפנתה בעבורה משרה במפעל בשר כשר. 

"בימים האחרונים", הוא הוסיף "אני חש ברע. ביקשתי סימן משמים, והנה אני רואה אותך עם חיוך והשמחה, וזה עשה לי טוב על הלב".

דבריו הדהימו אותי והביאו אותי לידי הרהורים. פעמים רבות אנחנו מפתחים סטיגמות על יהודים, לא חשבתי כלל שאותו יהודי בנה 'מערכת סימנים' עם הקב"ה, והנה הוא במקום קרוב כל כך ... וכמו שהדברים אצלו כך בודאי אצל יהודים רבים אחרים. אנחנו לעולם לא יכולים לדעת מה מידת הקשר שלהם עם דרך התורה ומצוותיה, גם אם כלפי חוץ הם משדרים את ההפך הגמור.

אך למותר לציין שהקשר שלנו מאותו יום חזר להיות כבעבר, והוא היה שמח לשמוע דיבורים על מנהיגותו של הרבי ועל נושאים יהודיים נוספים.