היה זה בעיצומם של קרבות מלחמת יום הכיפורים. גדוד טנקים בפיקודו של סא”ל יואב וספי, הגן בחירוף נפש על יישובי רמת הגולן, הדף שוב ושוב את ההתקפות הסוריות. עשרה ימים נלחם הגדוד כנגד האוייב בפיקודו של וספי, עד שביום כ’ בתשרי נהרג בקרב. לאחר מותו העניק הרמטכ”ל למשפחתו את עיטור העוז “בכל מעשיו גילה אומץ-לב רב, קור-רוח, כושר-מנהיגות ותושייה”. 

אולם לא עיטור העוז הוא אשר הצית את הזיק בקרב האלמנה והיתומים. דווקא מכתב שהספיק לכתוב לרעייתו שרה ושלושת ילדיו, ארנון, ורד ועינב, הוא זה שחימם להם את הלב. במילים קצרות תיאר את ההתעוררות הרוחנית הגדולה שהיתה לו בשל הניסים הגדולים שחווה בקרבות: “לארנון, ורד, עינב ושרהל’ה היקרים - התחלתי להאמין שיש אלוקים בשמיים. יואב.” 

מילים אלו הם היוו למעשה צוואה עבור בני המשפחה: “מעולם לא ייחסתי חשיבות רבה לדת” - משחזר הבן עינב - “המילים הללו שאבא כתב חקוקים בליבי לנצח. לא בכדי אחותי ואני חזרנו בתשובה, ואפילו הפכנו לחסידי חב”ד”, הוא אומר וצוחק את צחוקו הבריא... 

עשר שנים חלפו, ושוב פרצה מלחמת שלום הגליל. ארנון, אחיו הגדול של עינב, לחם ביחידה מובחרת בחזית לבנון. בעת המשימה התהפך הזחל”ם עליו פיקד, וארנון נהרג במקום. הטרגדיה המשפחתית היתה כפולה. 

כבן למשפחה שכולה, הוזמן עינב להשתתף בקייטנה ליתומי צה”ל שהתקיימה בכפר חב”ד. בחיוך נבוך הוא מספר כיצד קייטנת חב”ד בה השתתף הצילה אותו מאכילת מאכלות טריפה: “השתתפתי בקייטנת חב”ד ליתומי צה”ל. משום מה כל הערכים שלמדתי במהלך הקייטנה, לא נגעו לליבי. מטבע הדברים הלכנו עם כיפה וציצית במהלך ימי הקייטנה. יום אחד, נכנסתי עם חבר למסעדה וביקשתי סטייק של בשר טריפה. המלצר שמע את הבקשה ופרץ בצחוק מתגלגל: ‘אתה לובש ציצית ומבקש בשר טרף?’ קמתי מהמקום וברחתי בבושת פנים... מסתבר שאת הכיפה זכרתי להסיר ממני קודם שנכנסתי למסעדה, אבל את הציצית שכחתי, והיא זו שהצילה אותי מלאכול טריפה”. 

הרבי מרגיע: אין מקום לדאגה 

עינב נולד וגדל ביסוד המעלה שבצפון הארץ. הוא למד בפנימייה בנהלל וקיבל חינוך לא דתי. בצה”ל שירת ארבע שנים בחיל המודיעין. “בבית אכלנו פחות או יותר כשר, אבל בחוץ, יחד עם חברים אכלתי הכל. הגעתי לבית הכנסת רק ביום כיפור, וגם אז לא התפללתי, אלא עמדתי בסמוך לבית הכנסת ודיברתי עם חברים. בית הכנסת היה מקום להתכנסות”. 

הקשר הראשון עם הדת ועם חב”ד היה לאחר שאחותו ורד חזרה בתשובה. “אני זוכר ויכוחים מרים בינינו”, הוא מספר. היא הקימה משפחה חבדי”ת ומאז היא מתגוררת בס. פרנסיסקו שבארצות הברית. 

בשנים בהן שירת בצה”ל, אמו דאגה מהתנהגותו, ובעצת הבת כתבה לרבי וביקשה ברכה עבורו. כעבור זמן לא רב הגיעה תשובתו של הרבי כי אין מקום לדאגה. 

לאחר שהשתחרר מהצבא קיבל חלקת אדמה השייכת למושבה, והחל לגדל מישמש. עינב התמסר לעבודה בעיקר בימות הקיץ, כאשר את חודשי החורף בילה בארצות דרום אמריקה. “הטבע המדהים שיש במדינות אלה משך אותי”, הוא מספר על משיכתו העצומה לטיולים במקומות מרוחקים. “תמיד רציתי לחוש את המקומות בהם אני טיילתי, ומשום כך בכל מקום אליו הגעתי, התעריתי בחברה המקומית; התלבשתי כמותם ואפילו השתדלתי ללמוד את שפתם כשזה היה אפשרי”. 

כבר בנסיעה הראשונה היו ברשותו מזוזה, ספר תניא קדישא וכמה חוברות בענייני חיזוק האמונה. הוא לקח את זה עמו בהשפעת אחותו. הוא כלל לא חשב ללמוד בספרים, ‘סגולה טובה שלא תזיק’, חשב. 

צ’ילי היתה תחנתו הראשונה אליה הגיע בחורף תשנ”ג. בחודשים הללו שכח לחלוטין את מטעי המישמש וחיי העבודה. הוא הפקיד את המטעים בידי חבר, וטייל להנאתו ברחבי צ’ילי. 

בקיץ הבא הגיע עינב שוב לדרום אמריקה, והפעם לברזיל. מס. פאולו, עיר הבירה, המשיך לסלבדור, שם נפגש עם שני ידידים מישראל, אחד מהם, אורן שמו, הגיע מיסוד המעלה... הידידים שחיו במקום זמן מה, הלכו מידי שבת אל בית כנסת. עינב לא סירב, והוא הצטרף אליהם מידי שבת לבית כנסת. “זו היתה הפעם הראשונה שהתפללתי את כל התפילה מתוך סידור. אך למרות זאת לא הפכתי לשומר שבת; בתום התפילה השבתית המשכנו בטיולים”. 

 התפילות לא השפיעו במשהו? 

“בוודאי, הן פתחו את הלב...”. 

מלחמה עיקשת מול כוחות הטומאה 

אחד החלומות הכמוסים של עינב היה לישון בלילה באוהל על חוף דייגים. כשנוצרה הזדמנות כזאת, עינב יישם אותה הלכה למעשה, לבדו. הוא הגיע לעיר חוף, הקים אוהל והרגיש את אשר חפץ בו כל העת - ניתוק מוחלט מהעולם הגדול. שקט פסטורלי נצחי. 

השקט הזה היה השקט שלפני הסערה, בדיוק כמו בים. מיד לאחר מכן הוא נקלע למערבולות נפש שאיימו להטביע אותו. “בבוקר עזבתי את החוף בדרכי לתחנת אוטובוס על מנת לחזור לסלבדור. בתחנה עמדו אשה ונערה שהמתינו אף הן. לפתע הגיעו למקום כמה אפריקניים ובידיהם גיטרות ותופים, ועמם הלך ‘רסטפרי’ (איש דת באחת הכתות הברזילאיות). הכרתי בו לפי לבושו. הרסטפרי החל להרצות בפני האשה והנערה על עיקרי “דתו”. אני שכבר הבנתי מעט פורטוגזית, שמעתי אותו מזכיר הרבה שמות תנכיי”ם כמו משה רבינו, דוד המלך, ישעיה הנביא ועוד. האזנתי ברוב קשב. הייתי רחוק מהבית, רחוק מישראל, ולפתע אני שומע שמות תנכיי”ם כה מוכרים... בו ברגע הרסטפרי קלט אותי, והוא החל לדבר אלי. מכאן ואילך נסחפתי לשיחה הדתית”. 

האוטובוס הגיע. עינב וקבוצת האפריקניים עלו לאוטובוס, אבל השיחה לא הסתיימה. הרסטפרי המשיך לדבר עם עינב. השיחה היתה בקול רם וכל נוסעי האוטובוס שמעו את הדברים בשקט, הרי איש דת מדבר... 

“כשהגענו לתחנה בה הייתי אמור לרדת, החלטתי להמשיך לנסוע ולשמוע”, משחזר עינב. “במהלך הטיול נקלעתי לחוייות מגוונות - ואני תמיד אוהב לחוות עד הסוף - וגם כעת נמשכתי אחר החוייה הרוחנית שבדברי הרסטפרי. המשכנו יחד עד שהאוטובוס הגיע ל’פוולות’, שכונות עוני עלובות שבנויות על גבי הריסות העיר העתיקה של סלבדור. בשכונות אלה מתגוררת אוכלוסיה מסוכנת ואפילו המשטרה מפחדת להיכנס לשם. למרות הכל הרגשתי שאני חייב להמשיך. לא הרגשתי פחד. 

“הגענו לביתו של הרסטפרי. בית? בקתה עלובה! הלה חי חיי נזירות כשהוא מנותק מהוויות העולם. כל עיסוקו היה ב”דת” שלו הקרובה לנצרות. בבקתתו פגשתי את תלמידיו הצעירים ממתינים לו. 

“הוא התיישב על הרצפה סמוך לתלמידיו, והחל להתעניין בי. “מי אתה?” שאל ואני השבתי לו כי אני יהודי. “אהה! יהודי?!” אמר בהתפעלות, והוסיף: “אסור לכם לתת את ירושלים לרוצח”, אמר והתכוון לממשלה. התפלאתי מאיפה הוא יודע ממה שנעשה במזרח התיכון בזמן שהוא מנותק מכל העולם. 

“באותו יום למדתי הרבה על העבודה-זרה שלהם. בהמשך גם הראה לי מעשי כשפים מכוחות הטומאה שלו. מעשים אלו עוררו את התפעלותי אבל הרגשתי שזה מסוכן עבורי, והחלטתי לעזוב אותו. ידעתי שאני יהודי, ויהי מה. 

“עזבתי אותו וחזרתי לחברים שלי, אבל הרסטפרי עם כוחות הטומאה שלו לא עזב אותי. באותו יום הלכתי ברחובה של עיר, כשלפתע פגשתי את הרסטפרי. בעיר בת מיליוני תושבים אני פוגש אותו אדם פעמיים ביום! הוא שמח לקראתי ואמר ‘אני נוסע לחופשה, אתה מוזמן להצטרף’. הסכמתי. 

“חזרתי לדירה בה התגוררתי עם שני החברים הישראליים כדי להתארגן ליציאה. הודעתי לאורן חברי שאני נוסע לאי קטן, והוא הבין שקורה משהו. הוא הזדרז להתקשר לאמי בטלפון ואמר לה כי נראה לו שנפלתי לכת כלשהי. אמא דאגה מאוד. 

“עלינו על אוטובוס, והרסטפרי שילם עלי. זה היה מוזר, כיון שהוא הלך יחף עם בגדים בלויים, ואני - הגם שלא הלכתי כמו עשיר, אבל היו לי בגדים טובים, וכמובן נעלתי נעליים... לאחר נסיעה בת שמונים קילומטר, הגענו לחוף. עלינו על סירה קטנה ושטנו לעבר אי קטן, שם בכפר נידח התארחנו אצל משפחה מידידיו. הכפר נמצא בתוך צמחיה טרופית עשירה; המון עצי פירות טבעיים כמו מנגו וקיווי. לדידי זה היה גן עדן בעולם הזה”. 

לנופש הייחודי הזה שנמשך כמה ימים, היתה מטרה ברורה, אולם לעינב היא התבררה רק בסוף. שעות ארוכות ישב עם הרסטפרי ושוחחו שיחות פילוסופיות. הרסטפרי הסביר את מהות ה”דת” שלו, ובכדי לשכנע את עינב בצדקת “דתו”, חזר ושנה כי היהודי הוא החשוב מכולם, העם הנבחר. כדי להוכיח את אמינותו כאיש דת חשוב, הראה לו שוב ושוב מעשה כשפים מבהילים. 

עינב היה המום ממראה עיניו. הוא השתומם ממה שראה. כשפים?! כוחות עליונים?! הרסטפרי הנו איש “קדוש”?! רק למחרת, כשישבו יחד על החוף, הבין עינב מה המטרה האמיתית של החופשה באי הבודד. “ישבנו על החוף, צופים בגלי הים המתנפצים אל סלעי החוף, וממשיכים לדבר על רוחניות. לפתע הוא אומר לי: ‘ראית עד עכשיו עולם של מיסטיקה, ראית עולם של כשפים, כעת הגיע הזמן שתהיה חלק מהעניין’. הוא הציע לי להיות איש “דת” בכת שלו! 

“נרתעתי. ידעתי שאני יהודי ואסור לי להמיר את דתי, אבל לא ידעתי איך להסביר לו זאת. בסוף אמרתי שיש לי תורת משה, והיא תורתי. הוא לא התייאש וניסה את כוחו בשפה חלקה לשכנע אותי להישאר איתו. אז הבנתי סופית מה היתה כוונתו מלכתחילה, ונפרדתי ממנו מיד. 

“עליתי על סירה בה נסעו עוד כמה מבני הכפר בדרכם אל החוף הקרוב. מעשי הכשפים המשיכו אחרי גם בסירה, וראיתי שוב ושוב את יכולתם של כוחות הטומאה”. 

מבט מוזר בעיניים 

חזרתי לסלבדור אל הדירה בה גרתי קודם לכן עם חבריי. החבר שלי ששמח לפגוש אותי שאל מיד: ‘מה פשר המבט המוזר שיש לך בעיניים?’ ידעתי וגם חשתי שכל הכישופים והמראות שראיתי בימים האחרונים עשו בי משהו נורא, הזיזו משהו בנפש היהודית. הרגשתי שעלי לשוב ליהדות ביתר שאת בטרם כוחות הטומאה יפילו אותי. דווקא הם עוררו אותי לחזור אל היהדות האמיתית. בו במקום לקחתי ביד ספר תהילים שהיה לי, ויחד עם החבר אמרתי תהילים בהתרגשות רבה, בתפילה שכל מה שעברתי לא יזיק לי”... 

כמה שבועות חלפו בהם עינב טייל בחיק הטבע, והוא הרגיש משיכה חזקה לבקר את הרסטפרי בביתו. “למרות מה שעברתי, רציתי עוד ועוד רוחניות, אלא שלא מצאתי רוחניות אחרת”, מסביר עינב את המשיכה הלא-מובנת. 

“ישבתי אצלו בבית והוא ביקש ללמד אותי את משנתו. הוא ידע בעל פה את התנ”ך ולהבדיל אלף אלפי הבדלות את ה’ברית החדשה’. כשסיפר מהתנ”ך והזכיר שמות ידועים כמו דוד, שלמה, יהושע ועוד, סיפרתי מצידי מה אני יודע עליהם. אולם כשהזכיר את שמו של אותו האיש, לא שיתפתי פעולה. הוא לא הבין מדוע. הייתי שותק, והוא המשיך. עם הזמן הבין את הבעיה שלי, והחליט לעשות לזה סוף. 

“יחד עם תלמידיו החל לומר שוב ושוב את שמו של אותו האיש, ואני מרוב בלבול כמעט אמרתי אחריהם. פתאום הרגשתי את הנשמה היהודית במלא עוצמתה, והתחלתי לזעוק לעברם בקול גדול: ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד’. הם המשיכו לומר את השם הטמא ואני מחזיר להם בצעקות ‘שמע ישראל’... 

“מסתבר שהמלחמה הזאת עשתה על הרסטפרי ותלמידיו רושם רב. ב’פוולות’, שכונות העוני בהם היינו, הם יכלו ‘להעלים’ אותי חיש קל מבלי להשאיר עקיבות, ובכל אופן כשנגעו בדת שלי העזתי לקום ולהגיב בחוצפה מול הרסטפרי. לאחר המאבק הזה הבנתי סופית שאין זה מקומי. עזבתי את העיר והמשכתי בטיולים ברחבי ברזיל”. 

מסתבר שכשנדלק הניצוץ היהודי והופך לשלהבת, יש לו כוח עצום. באחד הימים נסע עינב לבקר ידיד טוב שהתגורר בכפר קטן בוונצאולה. הידיד שחי בכפר שנים רבות, כבר היה מנותק לגמרי מיהדות. “הנצרות מצאה חן בעיניו והוא שקל להמיר את דתו. אזרתי את הכוחות ודיברתי על ליבו שישאר יהודי. לאחר שיחות ארוכות שקיימנו, הסכים לדבריי. במשך השנים לא היה לי איתו כל קשר, אבל לאחר שהתקרבתי לחב”ד, שלחתי לו ספרי חסידות וספרים נוספים המדברים על אמונה”. 

משיכה חזקה ליהדות 

עם בוא הקיץ שב עינב לארץ הקודש, והוא נתון בהתעוררות פנימית-רוחנית גדולה מכל מה שעבר, אולם הוא לא ידע איך לבטא את ההתעוררות הזאת הלכה למעשה. הוא החליט אפוא לשבות ממלאכתו במטעי המישמש שלו. “החברים שלי הביטו עלי כעל עוף מוזר”, הוא צוחק. “במטעים שלי לא עבדתי בשבת למרות ההפסד הכספי העצום. כידוע כאשר המישמש מבשיל צריכים לקטוף אותו מיד לפני שיירקב. למרות השביתה ממלאכה, עוד לא היה לי האומץ להודיע בפומבי שאני שומר שבת. היבול הרב שהיה לי באותה עונה לעומת מטעי השכנים שעבדו בשבת, שיכנעו אותי שאני בדרך הנכונה...”. 

באותם ימים הרגיש עינב משיכה חזקה ליהדות. כל הטומאות שעבר עוררו בו את הדחף להיות יהודי טוב. הוא החליט להתחיל לאכול כשר. “לא שאכלתי מהדרין, אבל לפחות לא טרף”. 

שוב חלף הקיץ, ועינב נסע לחו”ל. הפעם, לשם שינוי, נסע לבקר את אחותו בס. פרנציסקו שבארצות הברית. אחותו וגיסו החב”דיים עודדו אותו להתחזק בשמירת מצוות. לאחר שבוע ימים בבית אחותו, יצא לברזיל כשהוא לבוש בטלית קטן וכיפה לראשו, למרות שלא היו צמודים אליו באופן מוחלט... 

בברזיל טייל עם ידיד גוי שבזכותו הצליח לשמור על מה שקיבל על עצמו. “היינו נכנסים כמה חברים למסעדה, וחברי הגוי היה ניגש למטבח לבדוק אם לדגים יש קשקשים. קרה ונכנסנו כולנו למסעדה, התיישבנו והגוי הלך למטבח וכשהתברר שאין שם דג עם קשקשים, קמנו כולנו ועברנו למסעדה אחרת... כך היה גם בנוגע לשבת, הוא הבין לרוחי כאשר לא רציתי לנסוע בשבת, ובאותו יום נחנו כולנו. 

“בכל הטיולים היה עמי ספר התניא אותו נתנה לי אחותי. עיינתי בו מידי פעם”. 

 הספר דיבר אליך? 

“לא הבנתי בו כלום, בשבילי זה היה כמו סינית, אבל היתה לי משיכה אליו ומדי פעם מצאתי את עצמי קורא את המילים גם בלי להבין”. 

השגחה פרטית מביאה אותי ל-‏770 

סוף סוף הסתיימה מסכת הטיולים ועינב חזר לישראל. רק אז קיבל על עצמו לשמור מצוות באופן מלא. הוא יצר קשר עם שליח הרבי מה”מ ביסוד המעלה, הרב יעקב רייצס, וזה קירב והדריך אותו בימים בהם להתחיל לשמור אורח חיים דתי. את צמאונו ליהדות הרווה בספרי יהדות וחסידות שהותירה אחותו בדירה בה התגוררה קודם לכן. “למדתי ‘ליקוטי שיחות’ מתורגם לעברית ודבריו של הרבי נכנסו לליבי”. 

חסידים עושים כל מאמץ להגיע לבית חיינו 770, אבל אצל עינב הנסיעה היתה בהשגחה פרטית מופלאה: “לפני חמש שנים נולד לאחותי בן בזכות ברכתו של הרבי מלך המשיח. יומיים לפני הברית החלטתי לנסוע לס. פרנציסקו להשתתף בברית המילה. למחרת עליתי על מטוס שעשה חניית ביניים בשדה התעופה ‘קנדי’. אחותי ביקשה שאנצל את ההזדמנות ואסע לבית הכנסת של הרבי מליובאוויטש 770, “אתה כבר בניו-יורק ויש לך כמה שעות מיותרות”, ניסתה לשכנע, אבל לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת. ואפילו את הכתובת לא לקחתי ממנה. אבל הרבי רצה שאני יבוא, והוא הביא אותי בעל כורחי... 

לאחר שהמטוס נחת ב’קנדי’, ביקשתי לסעוד את ליבי. כיון שהקפדתי על אוכל כשר, ביקשתי מנהג המונית להגיע לברוקלין. ידעתי ששם בודאי אמצא מסעדה כשרה. הנהג לא הכיר כל כך את האיזור והוריד אותי בשכונה של שחורים. שאלתי את העוברים ושבים איך אני יכול להגיע לשכונה יהודית, ואחד מהם הסביר לי כי במרחק קצר מפה יש בית כנסת גדול של הראביי מליובאוויטש! 

גשם קייצי החל לרדת, ובהליכה מהירה ביקשתי להגיע למסעדה כשרה. הגוי ששוחחתי עמו קודם לכן, עבר לידי עם הרכב שלו והציע לי להצטרף אליו. כעבור שתי דקות היינו ברחוב קינגסטון, והוא הצביע על 770 באומרו ‘הנה פה בית הכנסת של הראביי’... 

‘נכנסים לעניינים’ ברמת אביב 

היה זה בוקר בהיר אחד, כשעינב האזין לראיון רדיופוני בתוכנית ‘הכל דיבורים’. באותם ימים אנשי עמותת ‘עם חופשי’ התפרצו לישיבת חב”ד ברמת אביב. בעקבות הארועים ראיינה העיתונאית שלי יחימוביץ את הרב יוסף גינזבורג, ראש הישיבה, ומנגד היה נציג ‘עם חופשי’. בראיון מול נציג ‘עם חופשי’ ניסתה המראיינת להציג את הצד הדתי, והיא טענה כלפיו מה מפריע לו בפעילות של חב”ד. “הם אנשים טובים”, אמרה. הרב גינזבורג מצידו הסביר בטוב טעם שהישיבה מסייעת לחוזרים בתשובה. 

לאחר הראיון הזה הבין עינב כי זהו מקומו. לאחר שקיבל את הסכמתו של הרב רייצס, התקבל עינב כתלמיד מן המניין בישיבת חב”ד ברמת אביב. “זו היתה תקופה מיוחדת בחיי”, הוא נזכר, “למדתי הרבה שיחות של הרבי, ושאלתי שאלות רבות ביהדות ובחסידות. לא הכל הבנתי כמו שרציתי, אולם לאחר לימוד מעמיק בשיחות הרבי, ובעזרת הצוות המסור של הישיבה, נפתרו לי כל השאלות. היו ששאלו אותי מה משך אותי אל חב”ד, והתשובה היתה: אהבת ישראל אין סופית. מתוך השיחות והסיפורים על הרבי הבנתי עד כמה הרבי ספוג באהבת ישראל, ועד כמה זה מוטו בהשקפת החיים. בישיבה ברמת אביב ראיתי איך שזה מתבצע הלכה למעשה בכל צעד ושעל”. 

לאחר כמה חודשים, בהם עינב ‘נכנס לעניינים’, קיבל תשובה מהרבי באמצעות ה’אגרות קודש’, ממנה הבין כי עליו לחזור אל יסוד המעלה ולהפיץ שם את המעיינות. 

עם הגיעו ליסוד המעלה עשה רבות כדי להפיץ את המעיינות לצד השליח הרב רייצס. 

בשנת תשנ”ט בא עינב בברית הנישואין עם רעייתו ענת, בעלת תשובה ובוגרת מכון ‘אלטע’ בצפת. 

עינב אינו תלמיד מן המניין בישיבת רמת אביב, אבל פעם בשבוע הוא עולה על הרכב יחד עם ידידו אורן (שהיה עמו בסלבדור) שהפך בינתיים אף הוא לחסיד חב”ד, והם נוסעים לישיבה בתל אביב - שם הם לומדים בחברותא. “בישיבה יש אווירה טובה וחיובית, ורק בשביל זה שווה הנסיעה הארוכה הזאת מידי שבוע”. 

כיום ר’ עינב וספי מנהל את גן חב”ד ביסוד המעלה יחד עם הרב רייצס. בשנת השמיטה האחרונה הפקיר ר’ עינב את כל מטעי המישמש שלו, וכך נותר ללא מקור פרנסה. כאן גייס את אהבתו לטבע ולטיולים, והוא הקים חברה לטיולי ג’יפים למהדרין. “אנחנו מארגנים טיולי שטח משולבים בהתוועדויות ונגינה נשמתית בלב יערות הגליל. אנחנו גם מספקים אוכל ‘גלאט’ למטיילים. בטיולים שאנו מארגנים משתתפים קייטנות חב”ד, בתי ספר חב”ד, וקבוצות חב”דיות אחרות. מי כמוני יודע עד כמה הלב נפתח לרוחניות כשיש מסביב שקט פסטורלי - קרוב אל הבריאה, קרוב אל הבורא...”