הוא עבר סיפור חיים מרתק, התגלגל במקומות רבים, וחיפש מזור לנפשו ונשמתו. הוא, שעזב בית של שומרי תורה ומצוות, ידע היטב ממה הוא מתרחק. כמו גלי ים, שוב ושוב נפשו התנפצה אל סלעי היהדות בקול גדול, עד שהבין כי הדרך קרובה ורחוקה...
שנות ילדותו של שימי עברו עליו בקהילה הדתית בפתח תקווה, כשהוא לומד ומתחנך על ברכי התורה והמצוות בבית הספר הדתי בעיר, ואביו עובד כסופר סת"ם ואף מלמד ילדים לקראת חגיגת בר המצווה. במהלך שנות לימודו בבית הספר, החל להתחולל בקרבו תהליך של התרחקות מדרך היהדות. הוא החל לזלזל בקיום התורה והמצוות וכל אורח החיים היהודי היה נראה בעיניו כחסר תוכן. בסיום שנות הלימודים והתגייסותו לצבא, השלים שימי את התהליך העצוב, הוריד את הכיפה מעל ראשו ושכח מחיי תורה ומצוות. באותם ימים הנושא של חיפוש אחר משמעות לחייו, היה רחוק ממנו.
השנים שלאחר מכן עברו עליו במסלול השגרתי. הוא סיים את הצבא ועבר להתגורר בתל-אביב, כשלפרנסתו החל לעבוד בתחום האופנה. הוא הצליח בתחום זה וכעבור זמן קצר נכנס לעולם התל-אביבי, כשעברו הדתי נמחק לגמרי. הוא מצא את עצמו מתערה יותר ויותר בברנז'ה של ה'עיר ללא הפסקה', כשאת עולמו הוא מחלק בין עבודה מתישה שתפסה את רוב שעות יומו, לבין בילויים ריקים מתוכן.
בהמשך אף יצא לטיול בן חצי שנה במזרח הרחוק, אולם טיול זה היה רחוק מחיפוש רוחני והיווה עבורו פריקת מתחים ושחרור מלחץ החיים הצפופים בתל-אביב, אך לא יותר מכך. עם שובו ארצה, התמנה לתפקיד בכיר בחברת 'פלאפון', כשבדעתו להשקיע את חייו בנישה העסקית, ללא מחשבה על עולמו הנפשי מהותי.
זה יכול היה להמשך כך עוד זמן רב, עד שבאחד הימים הוצע לו לבקר ב'פסטיבל רוחניות' שהתקיים בדרום הארץ. הפסטיבל משך את לבו של שימי, ובעקבותיו החליט לסיים את עבודתו ולעבור להתגורר ב'קומונה' של אנשי הפסטיבל, שהוקמה באותם ימים במדבר שיטים. רק כיום הוא יודע כי כל מה שנעשה באותה 'קומונה' היה עבודה זרה גמורה והתמסרות לרוחות טמאות. באותם ימים החל שימי להמשך אחר רעיון המדיטציות וההתפתחות "הרוחנית" הניתנת כתוצאה מהתבדלות מגשמיות העולם. בנוסף מצא חן בעיניו כי אותם אנשים נהגו לדבר רבות על קבלת כל אדם באשר-הוא-אדם, כמו גם מעלת החיים בחיק הטבע. הוא נשאב אל אותה דרך חיים. לאחר שהגיע להרגשת מיצוי בקומונה, עזב את המקום ועבר להתגורר בנקודת טבע באזור הצפון. באותם ימים לא החמיץ שום פסטיבל שהתקיים בארץ ישראל, ועם הזמן אף קיבל תפקיד בארגון שורה של פסטיבלי מיסטיקה.
ככל שהלך והתערה בעולם הפסטיבלים והטכניקות השונות של ההתבדלות מגשמיות, החל שימי להרגיש בנפשו הרגשה של בלבול וחוסר משמעות ותכלית. לאחר זמן ממושך שהרגשה זו הציפה אותו, ותקופה של לבטים ומחשבות, הגיע למסקנה כי גם דרך זו לא מביאה אושר לחייו, וכתוצאה מכך לא ידע את נפשו.
באחד הלילות חלם חלום, בו ראה את עצמו בטיול בהודו, כשלפתע הוא עובר דרך קניון אל מקום בו הוא רואה עשרות אנשים במראה חרדי עטורים בזקנים ולבושים במגבעות וחליפות, הם עוברים מולו ומחייכים. כשהתעורר ניסה להבין האם היה פעם במקום כזה, אולם הגיע למסקנה כי מעולם לא ביקר במקום בו ראה חרדים רבים כל-כך. הוא ניסה לחזור לישון, כשמחשבות עצבניות רודפות אותו על פשרו של החלום, אולם כשנרדם חלם שוב כי הוא באותו מקום, ולפתע הוא נמצא בחדר קטן עם שולחן גדול וכיסא ריק.
גם הפעם התעורר מיד לאחר החלום, כשהוא כועס בלבו על אותם אנשים המחייכים אליו; כשנרדם פעם נוספת, חלם שוב כי הוא באותו חדר ריק, עד שלפתע הוא בורח מהחדר, ואז הוא מוצא עצמו שוב בקניון הגדול. באותו רגע שחזר לקניון, הפסיקה לרדוף אותו הרגשת הכעס על אותם אנשים. רק לאחר שנים, כשהתקרב לאורו הגדול של הרבי מלך המשיח, גילה שימי כי המקום הגדול בו ראה את כל אותם אנשים זהו 770 וכי החדר הקטן בו מצא את עצמו לפתע זהו חדרו של הרבי - כשהשולחן והכיסא שראה בחלום אלו הם השולחן והכיסא של הרבי!...
ביום שלמחרת, ישב שימי בביתו כשהוא מהרהר בפשרו של החלום המוזר, כשבדרך אגב הוא שומע ממכשיר הטלוויזיה אדם הקורא פסוק בתהלים. לפתע פרץ בבכי תמרורים. הוא חש שאין זה בכי רגיל, אלא בכי המגיע ממקום פנימי בנפשו - המואס בחיים חסרי תכלית ומחפש אחר שקט פנימי אמיתי. מכיוון שבאותם ימים היה קשור לתורות הודו והמזרח, הבין שימי כי אותו בכי מגיע מהנקודה הפנימית של האדם המנותקת מהעולם הגשמי. כיום הוא יודע להסביר כי הייתה זו הנשמה שבכתה ממעמקי הנפש. באותו רגע תפסה אותו הרגשה כי ה' מאותת לו לדרך חיים אחרת, וכי עליו לעשות צעד אמיץ בנפשו ולחזור לחיות חיי תורה ומצוות. המחשבות החלו לרדוף אותו: מצד אחד הוא צמא לשינוי מהותי שיביא אושר לחייו. אך מצד שני העובדה כי כל ימיו ברח מהיהדות דחתה אצלו כל מחשבה על חזרה בתשובה.
♦
ימים ספורים לאחר מכן כבר היה שימי על מטוס בדרכו לפסטיבל טבע עולמי שהתקיים באירופה. הוא הדחיק את החלום מראשו, כמו גם את החוויה שעבר למחרת כששמע את הפסוק מספר התהלים, וניסה לחזור לשגרת חייו. יחד עם זאת היה ברור לו כי בקרוב יהיה עליו לשנות את אורח חייו - לאיזה כיוון עדיין לא ידע.
בשלב זה הוא בחר ליטול את מקל הנדודים ולצאת למסע על פני העולם. הוא רכש כרטיס יציאה בלבד, כשיעד החזרה נותר בראשו כחידה בלתי פתורה. כל העת רדפה אותו מחשבה אחת: אם אחרי כל החוויות הרוחניות שעבר בחייו עדיין ממלאת אותו הרגשת ריקנות - היכן יוכל למצוא את האמת? קול פנימי קרא לו לעזוב את הארץ, מתוך תקווה כי בסבב על פני העולם הגדול, ימצא את האמת הפנימית.
החודש הראשון של פסטיבל הטבע העולמי עבר של שימי ללא חוויות יוצאות דופן. מדובר בפסטיבל המתקיים על הרי הפרינאים שבין צרפת לספרד, בו משתתפים כשלושת-אלפים בני אדם מהעולם כולו. הפסטיבל כולו מכיל תוכניות וסדנאות בכל סוגי העבודה זרה ותורות הרוח השונות. במשך הימים בילה שעות בלימוד התורות השונות, כשהוא מנסה להרוות את הצימאון האדיר שחש בעזיבתו את הארץ. מדי ערב, לאחר ששב אל חדרו בהרגשה של חוסר תכלית, היה מוצא נחמה בספר חסידות קטן שלקח עימו לטיול, בו היה קורא לאחר המדיטציה היומית והיה מוצא מנוח ומרגוע לנפשו.
עם סיום החודש הראשון, החליט שימי לעזוב את הפסטיבל, ויחד עם קבוצה של כשלושים אנשים נוספים, יצא לעבר חוף הים התיכון בצרפת.
בערב הראשון לבואו לצרפת, ישב שימי עם חבריו והתברר כי הכינו עבורם שתי ארוחות - האחת צמחונית והאחת עם מאכלי ים טרפים. משום מה, בחר שימי לאכול את הארוחה הטרפה עם מאכלי הים, אך לאחר מכן התחילו למלא אותו ייסורי מצפון עמוקים - למרות העובדה כי לא שמר מצוות כלל. מחשבות התחילו להציק במוחו, מדוע בחר לאכול את הארוחה הטרפה, כשלפניו מונחת ארוחה צמחונית מהטבע? עם מחשבות אלו נרדם, כשהוא חש בתוכו הרגשה רעה על הארוחה שאכל.
כשקם למחרת, הלך לעבר חוף הים והתיישב להסתכל בגלים המתנפצים אל המזח. ושוב, בפעם השנייה בתוך זמן קצר כל כך, פרץ שימי בבכי תמרורים. במשך שעה ארוכה ישב מול המים, כשהוא ממרר בבכי מבלי יכולת לעצור את הדמעות. באותם רגעים הבין כי הנשמה שבתוכו זועקת לו "הצילו".
כשנרגע, החל לעשות סדר במחשבות שבראשו. הוא הבין כי כעת הוא נמצא בנקודה הרחוקה ביותר אליה יכול היה להגיע, ומכאן יוכל לצעוד רק לכיוון אחד. הדרך מאותה נקודה הייתה ברורה עבורו: התקרבות אמיתית אל ה' וקיום תורה ומצוות. ברגע שחלפה במוחו מחשבה זו, הוא נתפס בפחד, שכן לא ראה את עצמו חוזר לחיים בהם גדל כילד, אך באמת הפנימית שלו הבין כי אין לו לאן לברוח, וכי כל מה שיעשה, לא יעזור לו לברוח מאותו רצון עז של חיבור לה'.
הוא נותר בחוף צרפת עוד מספר ימים כדי לעכל את מחשבותיו, ואחריהם עזב את המקום לכיוון איטליה - שם מצא עבודה בקטיף בחווה חקלאית, כך יוכל להיות פנוי למחשבותיו במשך היום, ואף התקבל למגורים בחווה. עם תחילת העבודה הודיע לו המעסיק כי יוכל לבחור לעצמו יום אחד בשבוע כיום חופשי. שימי החליט לנצל את ההזדמנות וביקש לבחור בשבת קודש. כך, חשב לעצמו, לפחות לא יצטרך לעבוד בשבת.
למעשה, החלטה זו הייתה בעבורו הצעד הראשון אל עבר אורח החיים היהודי.
♦
מספר ימים לאחר תחילת העבודה, כשהוא שקוע בקטיף הענבים, הכתה בשימי לפתע המחשבה כי זהו ערב ראש השנה. הוא המשיך להרהר במחשבה אודות ראש השנה, כשזיכרונות מימי החג בביתו עולים וצפים בראשו, צובטים את לבו. מרגע לרגע חש כי אינו רוצה לעבוד בראש השנה, אך מצד שני הרגיש כי אינו יכול לפגוע באמון שקיבל מבעלי החווה ולעזוב את עבודתו באמצע הקטיף. "נכנסתי לוויכוחים עם עצמי", הוא מגדיר זאת כשהוא משחזר את אותם רגעים. "מצד אחד אני מרגיש קול פנימי שקורא לי לעזוב את הקטיף ולא לחלל את היום הקדוש, ומצד שני אני דוחה את המחשבה על כך ומנסה להתמסר לעבודה כרגיל.
"לפתע אני שומע את בעל-הבית מגיע ומפסיק את העבודה, כשהוא מודיע שהעבודה תיפסק לשלוש ימים עקב העובדה שאזל המקום במכולות האכסון! ידעתי כי דבר כזה לא קורה בכל יום בחווה מסודרת ומקצועית, וכי אין זה אלא יד המושטת אלי משמיים כדי שלא אפגע ביום הקדוש. למחרת בבוקר עליתי בשמחה על רכבת לעבר העיר פירנסה, בתקווה למצוא בית כנסת ולהשתתף בתפילת חג יהודית".
"מצאתי בית כנסת קטן באחד מרחובות העיר, ולאחר שנים בהן לא ביקרתי בבית כנסת, נטלתי מחזור והשתתפתי בתפילה. במשך כל התפילה חיפשתי אחר הרגשה מיוחדת - רציתי לחוש חוויה רוחנית שתסחוף אותי, אולם התקשיתי להתחבר לנוסח התפילה. לאחר התפילה התחלתי לחפש בית חב"ד, מתוך ידיעה ששם אוכל למצוא קצת 'מזון-רוחני'. לכן התאכזבתי כשמצאתי על דלת בית חב"ד מודעה קטנה שבישרה כי בית חב"ד סגור במשך הימים הנוראים, מכיוון שהשליח נוסע לארגן את התפילות בקהילה היהודית שבבולוניה. חזרתי אפוא לחווה".
עבר שבוע ואת השבת שלאחר מכן החליט שימי לנצל לביקור במוזיאונים העולמיים השוכנים בפירנצה. כשהתברר לו בלשכת המודיעין כי העלויות לביקור במוזיאונים הם למעלה מיכולתו, החליט לשוב לבית הכנסת בו ביקר בראש השנה, ולהשתתף שוב בתפילה. בבית הכנסת פגש במנהל בית חב"ד שהזמינו לביתו לסעודת שבת חמה ולבבית. שם אף פגש את הרב יעקב הר-צבי שהזמין אותו להתארח ביום-כיפור יחד עימם בקהילה היהודית בבולוניה - והוא נענה בשמחה.
אותו יום-כיפור לא ימחה לעולם מזיכרונו של שימי, שכן הייתה זו החוויה הרוחנית הראשונה שרוממה אותו, לאחר זמן רב של חיפושים חסרי תוחלת ואכזבות חוזרות ונשנות. הוא מספר כי בצאת הצום הרגיש כי הוא רק מחכה ליום-הכיפורים הבא. הוא נסחף במזמורי התפילות ובתחינות של "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה", ובלבו גמלה ההחלטה להמשיך ולהתקרב אל עולם היהדות. "נשאבתי לתוך כוונה פנימית של חזרה בתשובה", הוא מספר בחיוך.
אולם מספר ימים לאחר מכן, כבר הדחיק שוב את כל ההרגשות, ובלבו החלה לנבוט ההחלטה לשוב להודו ולהיכנס ללימודים במכון מיסטיקה של אחת מתורות המזרח. הוא קיווה להצליח בתחום, וכי בתוך זמן קצר יוכל להפוך למדריך באותה עבודה זרה. בבירור קצר שערך, איתר שימי מרכז השתלמות שענה על צרכיו, השוכן במדינת קרלה שבדרום הודו - לשם היו פניו מועדות. בראשו המבולבל הדחיק את הצורך והרצון להתקרב אל דרך היהדות, כשהוא עדיין מנסה בכל זאת, בדרך אחרת.
בינתיים נסע למילאנו, עיר הבירה של איטליה, שם חיפש אחר מקום בו יוכל לחגוג את חג הסוכות. המחשבה שעברה לו בראש עם היכנסו לעיר הייתה 'איפה קיים כאן בית חב"ד?' באותו רגע שמע אדם המשוחח בטלפון הסלולארי שלו בעברית. הוא המתין עד שהלה יסיים את שיחתו וניגש לשאלו האם ידוע לו אודות בית חב"ד. הסתבר שאותו אדם עומד בקשר הדוק עם בתי חב"ד בעיר, והוא צייד אותו בכתובות של בתי חב"ד השונים הפזורים בעיר. חיפוש מהיר במפת מילאנו, גילה כי סמוך לכתובת בה השתכן, נמצאת אחת הכתובות שקיבל מהאיש. אולם כשהגיע למקום לא ראה כל סימן שהעיד שאכן קיים במקום בית חב"ד או בית כנסת. הוא הסתובב ברחוב במשך מספר דקות, בוחן כל פינה וכל שלט, אולם עיניו לא נתקלו בכל סימן למבנה יהודי. לבסוף עזב את המקום במורת רוח, כשבדעתו הוא כמעט מוותר על עריכת החג עם חסידי חב"ד. בסיום סידוריו בעיר, שב על עקבותיו ברחוב בו חיפש את בית חב"ד, ולפתע נפתחה לידו דלת ממנה יצא אדם שהופעתו החיצונית העידה עליו כי הינו חסיד חב"ד.
בירור קצר העלה כי אותו מקום משמש כמכון הסמכה לרבנות של התלמידים השלוחים במילאנו, וכי לא יתקיימו במקום תפילות וסעודות חג. השליח הזמינו לעשות עימו את החג בביתו. לאחר שנח מהדרך, הציע לו בנו של השליח ללמוד יחד שיחה של הרבי על משמעותו של חג הסוכות. לראשונה הוא נתקל בפן העמוק של היהדות, המשלב חיבור בין גשמיות וחומר לבין רוחניות וזיכוך. הרבי ביאר בארוכה כיצד ניתן לקחת את החומר שבעולם החשוך ולהעלותו לקדושה כך שיזדכך ויתכלל ברוח. לאחר שנים בהם למד כי כדי להגיע לדרגות רוחניות עליך להתנתק כליל מהגשמיות ולהדבק בטבע, לפתע הוא שומע כי הרעיון המרכזי של תורת החסידות מלמד כיצד לשלב בין הגשמיות לבין הרוחניות. דבריו של הרבי הכו את שימי בתדהמה. ביאור זה הותיר עליו רושם עז שנחקק עמוק בזיכרונו: "סגרתי את הספר ואמרתי לבן השליח "אני רוצה להיות חב"דניק!"...
♦
במהלך החג - שעבר על שימי באווירה מרוממת במיוחד - הציע לו הרב יענקי הר-צבי לקחת עימו חבילה להודו עם ממתקים כשרים עבור חברו הרב שמשון גולדשטיין, ששהה באותם ימים בשליחות בבית חב"ד בעיר פושקר. שימי נענה בחיוב. עוד לא היה לו מושג כיצד חבילה זו תהפוך את חייו...
למחרת החג יצא את מילאנו על טיסה שנחתה בעיר בומביי, שבדרום הודו. משם דרכו הייתה נראית לו סלולה לעבר מרכז העבודה זרה שבמדינת קרלה. מיד עם נחיתתו התחיל שימי להרגיש כי הדברים אינם כפי התכנון המקורי. לפתע הוא חש כי הוא אינו מוצא את נפשו. הודו הקסומה שהייתה זכורה לו מטיולו הקודם במזרח, כאילו נעלמה ממנו; הוא התקשה להשתלב באווירה המקומית שגרמה לו לתחושת מיאוס.
הוא נותר בעיר בומביי ליום נוסף, במחשבה כי בינתיים יסתגל לאווירה ההודית, אולם ככל שעברו השעות, הוא חש יותר ויותר ניכור כלפי המקום, תוך שבליבו קיננה הרגשה של רצון עז לברוח מהודו כלעומת שבא. המחשבות על הלימודים במרכז העבודה זרה, התחלפו בגעגועים לאירופה המודרנית ממנה בא. גם כשיצא מבומביי ועבר להתגורר בכפר הודי קטן הסמוך לעיר, עליו המליץ לו ידיד שפגש, הציפה אותו ההרגשה כי אין לו כלל מה לחפש בחבל הארץ אליו הגיע והרגשת חרטה עמוקה פיעמה בו, על כל הנסיעה להודו.
בערב הראשון לאחר בואו לכפר, הרהר שימי על כל מה שעבר עליו במהלך החודשים האחרונים. מחשבות אלו הביאו אותו למסקנה כי כל הרגשתו הקשה מאז בואו להודו, נובעת מהריחוק העצום שחש כעת כלפי ה' והרצון לברוח מדרך היהדות. באותו רגע הוא פרץ שוב בבכי תמרורים; בכי כנה ואמיתי של רצון למצוא את הדרך ולחיות בנחת ותכלית. הוא הוציא מתיקו את הסידור שלקח עימו מבית חב"ד באיטליה, וכך באמצע הכפר ההודי המרוחק, התיישב והתחיל להתפלל מתוך הסידור. הוא שפך את נפשו לפני ה' וביקש ממנו מתחנוני נפשו כי יעזור לו להתקרב אליו ולהתחזק בדרך האמת.
כשסיים את תפילתו, הבין כי אין טעם בנסיעה ללימודים במרכז העבודה זרה במדינת קרלה וכי דרך זו לא תוסיף כל אושר לחייו. במקום זה החליט לנסוע לעיר ניו-דלהי, שם - חשב בליבו - לפחות יוכל למצוא מרגוע בחברת הישראלים הרבים השוהים בעיר.
את פניו בבית חב"ד בניו-דלהי קיבל בחום הרב אהרן קופצ'יק, שנמנה באותם ימים על פעילי בית חב"ד. הוא הזמין את שימי להניח תפילין, אולם הוא סירב בעדינות, דווקא בשל הבלבול בקשר לדרך שלפניו... לאחר שיחה קצרה בה סיפר שימי לאהרן את שעבר עליו, העניק לו אהרן ספר תניא והמליץ לו להתחיל בלימוד בספר לפי השיעור היומי. שימי תחב את ספר התניא בתיקו אולם לא פתח אותו כלל. האותיות השחורות ועומס המילים בכל עמוד, גרמו לו לחשוש מלפתוח את הספר, הכתוב בשפה שאינה מוכרת לרבים. ביקורו בעיר ניו-דלהי הסתכם בשעות ספורות, וכבר בערבו של יום מצא עצמו מוקף בעשרות הודים, על האוטובוס הישן והמקרטע בדרך לעיירה רישיקש - שם תכנן לחגוג את שמחת-תורה בבית חב"ד המקומי.
רישיקש הייתה היעד הראשון בהודו, בו הרגיש שימי כי נפשו מתחילה להירגע מהטלטלות, והוא מצא פינה חמה ואוהבת בחברת חסידי חב"ד במקום. "נקשרתי אליהם כל-כך", מספר שימי, "עד שביום שהם עזבו חזרה לארץ ישראל, הרגשתי שאני לא יכול להיפרד מהם. נשארנו יחד כל הלילה ושוחחנו שיחות עמוקות על היהדות. כשהם עזבו, החלטתי להמשיך את המסורת של סעודות השבת שהתקיימו בבית חב"ד, ומדי שבת הייתי אוסף את כל המטיילים שנותרו בעיירה לסעודת שבת. החבר'ה היו קוראים לי 'הרב של רישיקש'.
"באותה תקופה התחלתי להתפלל מידי יום וליטול ידיים בבקרים, ובנוסף, מדי יום הייתי מקדיש זמן רב לאמירת תהילים בדביקות. חודשיים תמימים עברו עלי ברישיקש, חודשיים בהם צעדתי צעדים רבים בדרכי לחיי תורה ומצוות. כשהגיע חג החנוכה, החלטתי לעזוב את המקום, כדי לחגוג את החנוכה באחד מבתי חב"ד בהודו".
שימי החליט לנצל את ההזדמנות ולנסוע לבית חב"ד בפושקר, כדי לבצע את השליחות שנמסרה לו למסור את חבילת הממתקים לשליח הרב שמשון גולדשטיין, ושם פעמיו לכיוון העיירה פושקר. ביום שהגיע לפושקר, ציינו בבית חב"ד את יום-הולדתה של השליחה הצעירה חיה-מושקא גולדשטיין, אולם הממתקים שהביאה עימה משפחת גולדשטיין מהארץ כבר אזלו, כך שחגיגת יום-ההולדת תוכננה להתקיים ב'מתכונת מצומצמת'.
זמן קצר לפני שהחלה המסיבה, נכנס לבית חב"ד שימי ומסר את חבילת הממתקים שהכילה מלאי לא מבוטל של ממתקים, חבילות 'במבה' ועוד שלל הפתעות - הישר לחגיגת יום-ההולדת... מובן שמקרה זה קישר אותו באופן מיוחד אל משפחת השלוחים במקום, שאף הציעו לו ללון בחדרי השינה של בית חב"ד. מיד עם קומו ביום שלמחרת, ניגש שימי להניח תפילין כמובן מאליו. במהלך היום אף השתתף בהרצאות והשיעורים שהתקיימו בבית חב"ד.
מכאן והלאה הדרך התחילה להיסלל. "כשהתחלתי ללמוד את פרק ב' בתניא, הרגשתי שאני מתהפך לגמרי. פשוט כל ההרגשה שלי השתנתה והחלטתי שאני חייב לעשות את המהפך בחיי. ההרגשה הייתה כל כך חזקה, עד שלמחרת, כשהלכתי למסעדה הודית, הרגשתי פתאום שאני פשוט לא יכול לאכול אוכל לא-כשר, ובאותו רגע החלטתי שאני מתחיל לשמור כשרות. כך גם בכל השקפת העולם, הבנתי פתאום מהי שליחותו של עם ישראל ועד כמה עמוקים הם הדברים - הרגשה שחדרה בי בכל הרבדים בנפש.
"לאחר אחד השיעורים, כשכבר סיימנו ללמוד מספר פרקים בתניא, לא יכולתי לדבר עם איש. נאלמתי דום על מקומי והתחלתי לסכם את פרקי התניא על הכתב. לאחר מכן בכיתי שוב, אולם הפעם היה זה בכי אחר; הפעם הרגשתי כי הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה וכי מצאתי את שחיפשה נפשי. הבנתי שיש רק אמת אחת וחייבים להדבק בה ללא פשרות! באותו יום התחלתי ללכת עם ציצית. היה זה השלב בו החלטתי לצאת ממצבי הנוכחי ומהחיים שחייתי עד אז, ולהתחיל בצורה מעשית את החזרה לחיים יהודיים. מיד כשהחלטתי על כך בצורה חזקה ואיתנה, הרגשתי כי כבר הוקל עלי ונעשה פשוט עבורי להתחיל לשמור מצוות בגאון.
"בכל פעם שהשתתפתי בשיעור תניא, הרגשתי שהמילים נוגעות לי בנפש וחשתי בהרגשת רוממות עצומה. מכל מאמר חסידות הייתי מקבל חיות חדשה, וכשהייתי קורא תהילים הייתי בוכה לה' שיעזור לי בדרכי. הרגשתי כמו ילד קטן שנולד מחדש, כאילו אין לגבי כל משמעות בכל השנים שעברתי וכי אני מפתח מחדש את האישיות שלי. כשהייתי רואה קטעי וידאו של הרבי מדבר בהתוועדויות, הייתה עוברת בי צמרמורת בכל הגוף והייתי בוכה כמו ילד. גם ניגוני חב"ד משכו את לבי והייתי מאזין להם בשקיקה עצומה. מאידך, בכל אותה תקופה לא שיניתי מאום במראי החיצוני והמשכתי ללכת עם ה'קוקו' הארוך והבגדים הפריקיים. לא יכולתי לחשוב על שינוי סגנון לבושי באותה תקופה שגם ככה הייתה קשה ומלאת משברים.
"בשונה משאר חבריי שהתקרבו באותה תקופה בבית חב"ד, עבורי הדברים היו כבדים ומורכבים יותר. לי לא היו 'אורות', ומטבעי אני אדם קר ומיושב. ארבעת החודשים שעברתי בבית חב"ד בפושקר, היו אמנם מלאי תוכן וחוויות רוחניות כבירות, אולם מאידך הם לא היו קלים עבורי, שכן נאלצתי להתנתק באחת מהעולם אליו התרגלתי במשך שנים ולשנות את כל אורח חיי. בתחילה הייתי מקיים את המצוות ממש מתוך קבלת עול - רק בגלל שהגעתי למסקנה שזה מה שנכון לעשות, אולם עדיין לא היה לי בהם חשק ותענוג. יחד עם זאת ידעתי שאני לא יכול לעצור בדרך וכי עלי להמשיך ולהתקדם בדרך התשובה. זמן זה לווה במלחמות לא פשוטות עם היצר; לא חסרו עבורי הפיתויים, אולם כל הזמן משכתי את עצמי ונותרתי ללמוד בבית חב"ד. ידעתי שכבר ניסיתי הכל, הן בגשמיות והן ברוחניות; נזכרתי בכל אותם פסטיבלים ומסעות שנטלתי בהם חלק ובקריירה שהשארתי מאחור, וכי כל זה לא הביא לי כל סיפוק לחיים. היה ברור לי כי אני במקום הנכון וכי עלי להמשיך למרות הקשיים העצומים. הבנתי שלעולם לא אוכל עוד לברוח מהאמת.
"באחד הימים ישבתי באחד המקומות המתוירים בפושקר, ונקלעתי לשיחה עם מטייל ישראלי, שסיפר לי כי מעולם לא הניח תפילין. התחלתי לדבר על לבו שיאות להיכנס לבית חב"ד ולחגוג בר-מצווה. אט-אט התחילו להתקבץ במקום מטיילים רבים שהאזינו לשיחה, ובמשך כל העת אני רואה בתוכו את הלבטים לכאן ולכאן. לבסוף נאות להניח תפילין, ובשעת קיום המצווה, החל למרר בבכי ואף אני בכיתי מרוב התרגשות. מאורע זה פעל עלי רבות, מכיוון שפתאום נפגשתי עם אותו תהליך של חיבוט הנפש שעבר עלי ממש באותם הימים; כל הלבטים שחשתי אצל אותו מטייל, האם להניח תפילין או לסרב, עברו עלי בנוגע לכל אורח חיי. עצם העובדה שהוא הסכים להניח תפילין חיזקה אותי מאד ונתנה לי כוח בדרכי שלי".
♦
שימי חזר ארצה ולאחר מספר שבועות נכנס ללמוד בישיבת חב"ד ברמת אביב. החברים קיבלו את חזרתו בתשובה בהסתייגות, אולם בבית הוריו השמחה הרקיעה שחקים. החיבוק החם והאוהב של הוריו, הקל עליו רבות ואיפשר לו לעמוד איתן מול תגובות חבריו, שלא הבינו מה קורה לו פתאום... באותו זמן אף נודע לו כי אחד מחבריו הקרובים, שיחד עמו עזב את דרך היהדות בילדותם, חזר אף הוא בתשובה - עובדה שהעניקה לו כוחות לגבש את דרכו החדשה למרות הכל.
"לא חשבתי שאני נכנס לישיבה ושאהפך ל'דוס', אבל אמרתי לעצמי שבינתיים אני בישיבה ואני בודק", הוא נזכר כיום. "עבר חודש ועוד חודש ולאט לאט התחלתי לתפוס את המהות של דרך החסידות, את מה שמנחיל לנו הרבי בתורתו ועוד מושגים - כמו, מהי התוועדות חסידית ומהו ניגון חסידי. הבנתי מה הפירוש של חסיד המקושר לרבי. מדי פעם עוד שבו לי המחשבות על החיים שמחוץ לכותלי הישיבה; הרי חייתי שם ולא חסר לי מאום, אבל מחשבות אלו נדחו כשנזכרתי בהרגשת האומללות שחייתי עימה עד שהגעתי לדרך היהדות וללימוד החסידות. הלימוד בישיבה נתן לי כוח להמשיך הלאה בדרך ולצעוד בביטחון.
"שנה לאחר כניסתי לישיבה, הוצע לי לחזור לפושקר למשך חודש ניסן, אולם הפעם בתפקיד החב"דניק... מובן שהשבתי בחיוב, ונסיעה זו הייתה בשבילי סגירת מעגל של חווית התשובה. הפעם הרגשתי שאני בא ממקום אחר לגמרי; שלם בנפשי, כשיש לי דרך וכיוון בחיים. אני זוכר שהבטתי באותם צעירים שנכנסים לבית חב"ד ומתעניינים ביהדות, והבנתי בדיוק מה עובר עליהם באותם רגעים. במשך תקופת השליחות במקום, השתדלתי לסייע למטיילים שהתקרבו במקום, ולפסוע יחד עימם את צעדיהם הראשונים בעולם היהדות.
"לאחר נסיעה זו חזרתי לישיבה ברמת אביב בכוחות מחודשים, והתחלתי להתכונן לנסיעה לחצרות קודשנו לשנה תמימה, יחד עם תלמידי ה'קבוצה'.
"השהייה במשך שנה תמימה עם תמימים מבית והחיכוך היום-יומי בין כותלי 770, השפיעו עלי להשלים באופן מוחלט את תהליך התשובה ולהגיע לשלווה אמיתית בחיי ולהרגשה של מיצוי בתהליך הפנימי והעמוק שעברתי בחיי. ההנהגה היום-יומית של התמימים, החיבור של הישיבה בצוותא מתוך אהבת ישראל כנה ואמיתית והשמחה העצומה ב-770 שבו את לבי. למעשה, במהלך התקופה ששהיתי ב-770 הרגשתי שאני ממש מתחיל להתאהב בחיים החסידיים וכי חיי עלו על המסלול. התחלתי לחיות מחדש".
עם סוף שנת ה'קבוצה' חזר שימי לישיבה ברמת אביב והצטרף לצוות הנהלת הישיבה כמשגיח בישיבה. בעבודתו זו הוא שוזר את סיפור חייו המרתק, אל תוך נימי נפשם של התלמידים החדשים המתקבלים לישיבה היישר מהעולם הלא-דתי, ומקבלים על ידו סיוע והדרכה.
כיום, הוא מנצל את כל מה שעבר כדי להקל על אותם מתקרבים חדשים, שנפגשים כעת עם עולם היהדות ועולמה של חסידות חב"ד. רבים ממושפעיו בישיבה מספרים כי דווקא החיבור של אדם שבא מהעולם בו הם גדלו ועבר תהפוכות כה רבות בחייו, עם המראה החסידי הטיפוסי, מאפשרים לתלמידים המצטרפים לישיבה - שרבים מהם עוד אוחזים בשלבים מוקדמים של תהליך התשובה - לגשת אליו בנינוחות ולשוחח עימו בחופשיות.
"הוטל עלי תפקיד עם שליחות ואני מרגיש כי אני מקבל לכך את הכוחות", הוא מסכם, "אם היית אומר לי לפני ארבע שנים שיבוא יום בו אשב כחלק מצוות הישיבה, סביר להניח שלא הייתי מאמין לכך..."
