בת 17 הייתה אפרת שוחטמן כאשר נסעה לראשונה בחייה אל הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. עד הרגע האחרון לא היה ברור כי אכן היא נוסעת. באותו זמן נסע אביה למסע שורשים ברומניה, והוא העדיף כי בתו תצטרף אליו.
 
האמת היא, שאפילו אילולי נסיעתו, היה אביה מעדיף כי לא תיסע לרבי. בהיותו בגיל תשע היה עד לזוועות שהנאצים חוללו בתושבי עיירת הולדתו, ביניהם רב צדיק, ומאז פיתח נוגדנים עזים לכל דבר שמדיף ריח דת.
 
סטירת הלחי הגדולה ביותר בשבילו היה המהפך שחוללה בתו אפרת בחייה, והפכה לתלמידה בבית הספר 'בית חנה' של חב"ד בצפת. בכל דרך ניסה להניא אותה מדרכה החדשה ולהחזיר אותה לסגנון החיים שלו. אבל הרצון והמשיכה אל האמת שפיעמו בנשמתה של אפרת, היו חזקים יותר מהניסיונות הנפסדים של אביה. וכך, גם בנושא הנסיעה ניצחה אפרת וסחטה מאביה הסכמה לטיסתה אל הרבי.
 
אפרת שהתה בחצר הרבי במשך חודש שלם – חודש תשרי תש"נ (1989). יחד עמה שהו שם כמחצית מתלמידות 'בית חנה', והרגשתה הייתה מרוממת מאוד.
 
מעמד מרגש במיוחד עבורה היה ההזדמנות הראשונה בה זכתה לקבל דולר לברכה וצדקה מידי הרבי. אפרת ידעה כי באותו רגע קצרצר היא יכולה לבקש משהו מהרבי, והיה לה ברור מה תבקש: שאבא יחזור בתשובה. אולם איך בדיוק תנסח את הדברים לא ידעה.
 
ברגע האמת, נתנה למילים לפרוץ מלבה מבלי מחשבות יתרות: "רבי, רצוני שאבא יחזור בתשובה", אמרה. גופה רעד מרוב מהתרגשות.
 
הרבי חייך וענה: "אמן", אחר עשה בידיו תנועת עידוד ונתן לה שני דולרים, אחד עבורה ואחד עבור אביה. אפרת התקדמה החוצה, ופתאום נקראה לחזור לפני הרבי. "ובקרוב ממש", הוסיף הרבי בקול.
 
לא היה גבול לאושרה של אפרת. בעיני רוחה כבר ראתה את אביה לבוש בבגדים חסידיים אותנטיים. אם כי במציאות הדברים לא היו ממש כך, אולם מכל מקום השפעתה של הברכה ניכרה טיפין טיפין.
 
סימן ראשון היה כבר ביום ששבה ארצה. אביה הגיע לאסוף אותה משדה התעופה, ובמכונית התנגנו ברגע שירים באידיש מהעיירה היהודית של פעם. מעולם לא זכרה אפרת את אביה מקשיב למוזיקה כזו. התלהבותה הרקיעה שחקים.
 
צעד מכריע של ממש נקט אביה בחלוף 11 שנים. בטלפון לא שגרתי אמר לאפרת: "אני כבר בן שבעים. אני רוצה לחזור לשורשים!". לכתחילה, לא ידעה אפרת להחליט אם מדובר בציניות אירונית, שהייתה מאפיין מובהק של אביה, או ברצינות. אבל זו הייתה אמירה שנאמרה ברצינות מלאה.
 
אביה של אפרת גר בעפולה, ואפרת דאגה כי יגיע אליו אחד מחסידי חב"ד במקום – הרב דוד קרץ – ויניח עמו תפילין. זו הייתה הנחת התפילין הראשונה בחיי אביה! במקביל, גם אמה ואחיותיה של אפרת צעדו צעד קדימה והחלו להדליק נרות שבת. גם התפריט במטבח שבבית הוריה השתנה והחל לכלול אך ורק מוצרים כשרים.
 
בכל השנים שמרה אפרת את הדולר שהרבי העניק לה עבור אביה והמתינה להזדמנות נאותה לתת לו אותו. כעת הרגישה שההזדמנות הזו הגיעה. "אבא, הרבי כבר ידע שתחולל בחייך שינוי של מאה ושמונים מעלות. הרבי ברך אותך", לחשה באוזנו, עת הגישה לו את הדולר היקר.
 
"אני את התשובה שלי כבר עשיתי", סתם אביה ולא הוסיף.
 
רגע מרגש נוסף שמור בלבה של אפרת מאותו ביקור אצל הרבי, גם הוא מעת שעברה לפני הרבי בעת חלוקת דולרים. זו הייתה חלוקה אחרת, ואפרת התלבטה למי תקדיש כעת את הבקשה לברכה – לעצמה או לאחותה המבוגרת ממנה, שכמו כל המשפחה הייתה עדיין רחוקה מיהדות. ההכרעה נפלה בלבה לטובת אחותה.
 
אבל המציאות הייתה קצת שונה. התרגשותה של אפרת הייתה כה גדולה, עד כי לשונה נאלמה דום והדיבור נעתק מפיה. הרבי הביט בה רגע, אחר הושיט לה שני דולרים – אחד עבורה ואחד עבור אחותה...
 
כמו אצל האב, גם אצל האחות השינוי לא הגיע במהירות, אבל הגיע. לקראת חתונתה של האחות, היא ביקשה מאפרת שתכוון אותה היכן ללמוד את כל ההלכות הנחוצות, "ואני רוצה חתונה כמו שלך", הוסיפה. אפרת כבר הייתה נשואה מזה כמה שנים.
 
"למה כוונתך?", לא עיכלה אפרת את משמעות הבקשה.
 
"נו, את יודעת, חופה אמיתית כזו, עם הניגונים המיוחדים. הכול כמו שצריך"...