יותם נולד וגדל בקיבוץ גשר שבצפון הארץ. כמיטב המסורת הקיבוצית, חונך לשנוא יהדות ודתיים. כשסומק קל עולה על פניו הוא מספר שבחג הפסח היו ילדי הקיבוץ מטיילים בדרך קבע בעיר העתיקה בירושלים, ובכל פעם שהיה עובר לידם אדם דתי, היו הוא וחבריו מראים לו את פרוסות הלחם שברשותם ומסבירים לו עד כמה זה טעים דווקא עכשיו... ביום כיפור היה רוכב במשך שעות על אופנים יחד עם חבריו. ידיעותיו ביהדות הסתכמו בכך שידע רק שיש קבוצה לא גדולה של אנשים פרימיטיביים וחסרי השכלה שבדרך קבע לובשים מלבושים שחורים ומאמינים באמונות מוזרות. 
כבר בגיל חמש-עשרה החל את דרכו בחיפוש אחר משמעות רוחנית לחיים, כשהתחיל להתעניין בכל מיני תורות יוגה ומדיטציה. פעמים רבות היה מוצא עצמו יושב שעות ארוכות ושוקע בקריאת ספרים על עבודה זרה. 

לפני גיוסו לצבא למד קרב מגע, תוך שהוא משלב זאת בקריאת מאמרים רוחניים של גורו הודי המסביר את תורת האושו. לפי תורה זו על האדם להתעלם ממוחו ושכלו, ולהתייחס ולהתחבר אך ורק אל רצונות הלב. 

את שירותו הצבאי החל ביחידת שיטור רגילה במשטרה הצבאית, שם, לאחר תקופה לא ארוכה עשה הסבה ליחידה אחרת, סחלב שמה, יחידה חדשה שהוקמה על ידי ראש הממשלה דאז יצחק רבין כדי לפנות את מתיישבי יש”ע מהגבעות. לאחר קצת יותר משנה נפצע ממאמץ יתר. הברך התפרקה לו כמעט לגמרי, הסחוס נשחק, ורצועת הצלבת הפנימית נקרעה. תקופה ארוכה שכב בבית הרפואה עד שהבריא לחלוטין. 

עם סיום שירותו הצבאי והבראתו המוחלטת, המשיך לקרוא ספרים רבים על כתות שונות ברחבי העולם. בייחוד אהב לקרוא ספר שהוציא כהן של כת מוזרה בהודו. בד בבד השתתף בקורס רפואה אנרגטית (הילינג) שנערך בעיר טבריה. 

לאחר מכן עבד במסגרות שונות הקשורות במטעים וכרמים, דבר שהתמחה בו בילדותו בקיבוץ. העבודה הממושכת ביותר שהחזיק בה מעמד, הייתה ניהול כרם בישוב עלות שבדרום הארץ. חצי שנה בדיוק... 

החיפוש אחר האמת לא נתן לו מנוח. הוא נקשר לכמה ספרים שקיבל מחבר בעבודה - סדרת ספרים שנקראת קריאון, בהם נכתב שהעם היהודי הוא העם הנבחר. בסופו של הספר האחרון כותב העורך שיש בעולם אנרגיה מסוימת שהיא הגורמת הבלעדית לקיומו. 

רצונו העז לפגוש באמת, חיזק אצלו את ההחלטה לקום ולעשות מעשה. הוא ארז את בגדיו ועוד כמה מטלטלים, לקח עמו את מעט הכסף שהרוויח בעבודותיו השונות, וקנה כרטיס טיסה צד אחד לדרום אמריקה. 

“חשבתי לעצמי שאולי הטיולים בעולם יורידו ממני אחת ולתמיד את ההרגשה המוזרה של חיפוש אחר משמעות לחיים. הגעתי ללפז, בירתה של מדינת בוליביה. זוהי עיר יפיפייה השוכנת על הר בגובה 000,4 מטר מעל פני הים. בתחילה הזהירו אותי אנשי המקום שמכיוון שאין בעיר כמות מספקת של חמצן, טוב שלא הסתובב הרבה בעיר, אלא להרגיל את פעולת הריאות בקצב איטי בהתאם לאוויר המקומי הדליל. 

“כמו ישראלי מצוי החלטתי שלא להתייחס להמלצתם ובכל זאת לצאת ולהסתובב בעיר. עם ערב שבתי לבית המלון בו התאכסנתי, וכצפוי ראשי התחיל להסתחרר. קשיי נשימה והתקפי שיעול תקפו אותי תכופות ביומיים הבאים. 

“לאחר שהרגשתי טוב יותר, יצאתי טיפין טיפין לרחובה של עיר. בימים שחלפו פגשתי עוד כמה תרמילאים ישראלים, ויחד יצאנו לטיולים באזור. ניסינו לעשות את הדברים הכי הרפתקנים שיש, מה שהביא אותנו לחלוף במקום הקרוי ‘דרך המוות’. כביש צר מאוד בצלע הר, שבצדו פעורה תהום עמוקה ומאיימת ונוסעים בו כלי רכב משני הכיוונים. הסכנה הייתה ממשית (ואכן, למחרת נהרג שם חבר לטיול כשנפל עם מכוניתו לתהום). 

“באחד הימים נסענו לטיול באזור ביצות נרחב שנקרא הפמפס. שם שטנו ב’קנו’ - מין סירה עשויה מעץ. המקום הציע אטרקציות שונות. לכידת אנקונדות (סוג של נחשים), ציד תנינים צעירים ופיראניות (סוג של דגים טורפים ומאיימים) הנמצאים שם לרוב. די לאדם נורמלי להבחין בשיניהם החדות של היצורים השונים כדי שלא לחזור לשם יותר. היום כשאני חושב על מה שעשיתי באותה תקופה, צמרמורת חולפת בגופי. הסתובבתי באזור מרוחק מישוב בני אדם כשגופי שקוע ברובו בביצה ששורצת תנינים, אנקונדות, ודגים טורפים. ללא ספק מעשה שגובל בהתאבדות, אך אז קראנו לזה “ריגושים”... 

“ביום הראשון דגנו פיראניות, ובימים שלאחריו ערכנו מרדף ארוך ומתיש אחר אנקונדות. משימתנו הוכתרה בהצלחה, וברשותנו הייתה אנקונדה באורך של יותר משתי מטר. 

“כעת נערכנו למשימה הבאה, לכידת תנינים. זה כבר היה קל יותר, ולאחר כמה שעות, תפשנו שני תנינים באורך של יותר משתי מטר. בינתיים ירד הלילה, ואנחנו, ארבעה תרמילאים עם שני תנינים, שטנו לנו בהנאה בביצה. חלפו כמה דקות, ואז אחד מאתנו התריע בצעקה שאנו עומדים להתנגש בשיח. כולם כופפו את גופם לעמדת התגוננות, כולל השניים שהחזיקו בראשם של התנינים. התוצאה הייתה אנדרלמוסיה אחת גדולה. התנינים השתחררו והחלו להשתולל. הייתה זו הפעם הראשונה באותה תקופה שפחד אמיתי מילא את לבי. נאבקנו עם התנינים זמן ממושך עד שלבסוף הצלחנו להטיל אותם אל הביצה. יצאנו מהמאבק מותשים וחבולים, ואחד מחברי אף נשאר בעל מום כתוצאה מנשיכה באוזנו”... 

יותם המשיך לטייל במקומות שונים ומשונים. הוא הרגיש מועקה וחוסר בהירות בחייו. תחושת הריקנות לא נתנה לו מנוח, והוא חיכה למשהו שיקרה וישנה את חייו. 

כשיותם מתאר את התקופה הזאת הוא נכנס לאווירה המבולבלת של אז; נאנח מעט וממשיך לדבר: 

“כך מצאתי את עצמי יום אחד מתהלך לבדי בחיפוש אחר מקדשים, וריכוזים של כתות שונות. התוודעתי לצורות חיים שונות של אנשים שהקדישו את חייהם להתעסקות באמונות מוזרות. כיום אני יודע שמוצגים שראיתי באחד הבתי התיפלה שביקרתי, מקום שנקרא מקדש האינקה היו מושגים שבמקום הם ביהדות. ראיתי שם צורות של ארבעת פני המרכבה, פני שור, פני אריה, פני אדם, ופני נשר. 

“המשכתי חודשים ארוכים במסע שקראתי לו ‘החיפוש אחר האור’. 

“הדברים שעברו עלי חזרו על עצמם באופן קבוע. אני שומע על משהו חדש ולא מוכר, ולרגע הוא מצליח להלהיב אותי. אני מדמיין כיצד חיי ישתנו בעקבות הגילוי, אך עד מהרה התלהבותי שוכחת ותחושת הריקנות הידועה לי זה מכבר חוזרת ביתר שאת. 

“היה זה כמה ימים לפני חג הפסח, כשהגעתי ללימה, בירת פרו. לא היו לי שום תוכניות לחגוג את החג. ימי הפסח לא היוו עבורי סיבה לנהוג בהם אחרת מביום רגיל. לכן, גם כאשר הופיעו בבית המלון בו התאכסנתי כמה בחורים חב”דניקים והזמינו אותנו בלבביות להסב אתם על שולחן הסדר, אני הייתי היחיד מבין הצעירים הישראלים הרבים ששהו במקום באותה העת שלא התכוונתי להיענות להזמנתם. מספיק היה לי להבחין בחזותם החיצונית בכדי לשלול כל אפשרות של קשר עמם. 

“ככל שהזמן חלף כך תשוקתי לאמת רק הלכה וגברה. גם כשהצלחתי להשרות על עצמי תחושה שטוב לי, היה משהו בתוכי שנתן לי להרגיש שזה לא זה. 

“בפרו המשכתי לבקר במרכזי דת שונים. השתתפתי בפסטיבל האינקה, מקום שמתרחשים בו דברים מוזרים שגובלים בטירוף הדעת. אין כאן המקום לפרט את המתרחש שם, אך התנהגות המשתתפים בפסטיבל, מאופן לבושם ועד דברי המאכל שהם הכניסו לפיהם, מהווה בשבילי סימן ואזהרה לאן יכולים בני אדם להגיע כשהם נוהגים ככל העולה על רוחם. 

“ואז, כמה ימים לפני חזרתי לארץ ישראל, חוויתי מספר דברים שכיום אני רואה בהם ניסים שעשה לי הקדוש-ברוך-הוא, על מנת שאגלה את יהדותי. אני וכמה חברים הלכנו לעשות רפטינג באחד הנהרות הכי מסוכנים בעולם, עם זרם חזק, מפלים גבוהים והמון מכשולים. לא רבים הם האנשים שמגדירים את עצמם כשפויים שמתנדבים לשוט באותו נהר. היינו מספר אנשים בסירה והתחלנו את המסלול כשמאחורינו שטה סירה נוספת ובתוכה ששה ישראלים. שמרנו אתם על קשר עין כל הזמן, וכך ראינו כיצד סירתם מתנגשת בסלע ומתהפכת. כמה שניות הם היו מתחת לפני המים ואנו המתנו בחרדה לבאות. בחור שהיה איתי צעק “שמע ישראל...” אך הבורות בה הייתי נתון באותו הזמן הייתה כה גדולה שכלל לא הבנתי מה הוא צעק. 

הטובעים החלו להתרומם מעל פני המים אחד אחרי השני כשהם נלחמים בכל כוחם כדי שלא לטבוע. סייענו להם והם הצליחו לחזור לסירתם ולרדת לחוף מבטחים. לקראת סוף המסלול נפלתי גם אני למים בעודי נסחף בזרם האדיר. בשלב מסוים ראיתי את המוות מול עיני. ברגע האחרון, בניגוד לכל הסיכויים אירע עמי נס וחברי הצליחו למשות אותי מן המים. 

“משם טסתי עם כמה חברים לחלק הצפוני של אמריקה. נחתנו בבוסטון והתחלנו לעבוד במכירת פרטי לבוש ויודאיקה ברחובות. לאחר חצי שנה, חזרנו לארץ ישראל, וכל אחד פנה לדרכו. אני התחלתי לעבוד עם ילדים בקיבוץ, כשאני מעביר להם שיעורים בתרגילי ריכוז (יוגה) שלמדתי בשהותי בדרום אמריקה...” 

כשאנו משוחחים על התקופה הזאת, אומר יותם שהיא הייתה התקופה הקשה ביותר בחייו. הוא היה מבולבל ומוטרד מתמיד, ונפשו לא ידעה מנוח. יום אחד החליט לצאת לטיול בארץ ישראל. הוא לקח אתו כמה דברים הכרחיים ויצא לדרך. 

“בעודי מטייל הרחק ממקום ישוב, נגמרו המים שברשותי. הגעתי למצב שאם לא יכנסו מים לפי בשעה הקרובה, אאבד את הכרתי. ברגעים הנוראים האלה, כשניטלטלתי בין ייאוש לתקווה, שכחתי את כל מה שהחזקתי בו עד עתה, ובפעם הראשונה בחיי קראתי לבורא עולם שיעזור לי. 

“העזרה לא בוששה לבוא, ולאחר כמה דקות פגשתי בדרכי מעין נובע והרוויתי את צימאוני במימיו... 

“המשכתי בטיול. כשהפציע הבוקר, כל הארץ געשה ורעשה: מסתבר שערביי ישראל פתחו באינתיפדה וגילו את פרצופם האמיתי. הייתי אז על-יד הר תבור כשלפני נראה בברור הכפר הערבי דבוריה. שמעתי רעש גדול בוקע משם וסקרנותי דחפה אותי ללכת ולראות את מקור ההמולה. כשהתקרבתי לכפר ראיתי לנגד עיני הפגנה המונית ואלימה. טרקטורים שהונהגו על-ידי צעירים משולהבים הפילו עמודי תאורה, הרסו רמזורים ועקרו עצים. אנשים מוסתים קראו סיסמאות ארסיות בגנותם של היהודים ובצורך להשמידם, היל”ת. בשבילי זו הייתה קריסה מוחלטת של כל מערכת הערכים עליה חונכתי. התזה שעל ברכיה חונכתי בקיבוץ שהערבים הם בני אדם בדיוק כמונו התנפצה באחת. 

“בטבעי אינני פחדן, כך שלא חששתי להיכנס אל הכפר ולסייר בתוכו. כשעברתי ליד בית הספר במקום נתקלתי במטר של אבנים. כעת התחלתי לחשוש. אמרתי לעצמי שמכאן אני לא אצא חי. רגע לפני שאבדתי את התקווה לגמרי, באה לי העזרה ממקום בלתי צפוי. השומר במקום ניגש אל קבוצת זורקי האבנים ומנע מהם להמשיך במעשיהם. 

“יום אחד החלטתי לעזוב הכל ולטוס להודו. למרות הקשר החזק לארץ ישראל הרגשתי שהיא קטנה מידי לשאיפותיי ועלי לעבור למקום אחר. לא אשכח לעולם איך בפגישתי עם חבר ערב הטיסה, הוא אמר לי: ‘יותם, הלוואי שנמצא את האמת האמיתית, האמת הנקייה שאין בה כל שקר’... 

“לקחתי איתי כמה אלפי דולרים ועליתי על המטוס. בהגיעי להודו התחלתי להסתובב ברחובותיה של דלהי, מחכה למשהו שיקרה. התיידדתי עם צעיר הודי ממוצא ערבי שהציע לי לנסוע אל אביו הנמצא בחבל קשמיר. 

“עליתי אל האוטובוס ולאחר 28 שעות של נסיעה מתישה, הגעתי למחוז חפצי. למרות הפופולריות של האזור בקרב התרמילאים בהודו, היה חבל קשמיר ריק ממטיילים בשל העובדה שהמקום היפה והמדהים הזה, הפך לשדה קרב בין צבא הודו לצבא פקיסטן, והשהיה בו הייתה מסוכנת. 

“ביתו של חברי היה בנוי על המים. דרך הגישה אליו הייתה על-ידי סירה בלבד. שהיתי באותו מקום כמה שבועות, כשבכל בוקר אני מקדיש כמה שעות לתרגילי מדיטציה. 

“על אף הנוף הפסטורלי והיפיפה שנשקף מהמקום והרוגע המדהים שהשרה אווירה נינוחה על האנשים, תכננתי לעזוב אותו ולעבור למקום אחר. אולם העזיבה באה מוקדם מהצפוי. 

“באחד הלילות יצאתי לטיול אל רכס הרים בסביבת מקום מגורי. מרחוק הבחנתי בכמה רכבי צבא מתקרבים לבית בו גרתי. חיילים חמושים הקיפו אותו והבנתי שהם מחפשים אותי, משום שעצם הימצאותי באזור בו נערכים קרבות, מעלה את חשדם של אנשי המודיעין ההודיים שמא אני מרגל. נשארתי בהרים עד שהחיילים הסתלקו. היה ברור לי שעלי לעזוב את המקום, וכך עשיתי. 

“היה זה נס גלוי שהם הגיעו בשעה שהייתי מחוץ לבית, ומה גם שהבחנתי בהם מרחוק וכך נזהרתי שלא לחזור אל הבית. 

“כשחזרתי לארץ ישראל התחלתי לקרוא ספר בו מוסברת הפילוסופיה הטיבטית. השיטה משכה אותי, וגיליתי בה עניין רב. במשך כמה שבועות למדתי בשקיקה רבה את תורתם והרגשתי עם עצמי מצוין. חשתי שאני מגיע לאותה שלמות נפשית אותה חיפשתי כל העת. בכריכה האחורית של הספר הייתה הכתובת של אותה הכת, במדינת מיין שבארצות הברית. 

“טסתי לארצות הברית, ולאחר כמה שבועות בהם עבדתי בעבודות שונות הגעתי לתחנה המרכזית בשיקגו כדי לנסוע לעבודה במקום מסוים. בזמן ההמתנה לאוטובוס, שאלתי את עצמי, מה אני רוצה, עבודה או אמת? ההחלטה נפלה על אמת, וויתרתי על העבודה. שיניתי את הכיוון ולאחר כמה שעות של נסיעה הגעתי למדינת מיין. נסעתי לכתובת שזכרתי מהספר והגעתי לעיירה ששכנה בצפון המדינה. מקום יפיפה עם נוף טבעי מדהים ונוף אנושי מרתק. אנשי המקום היו לבושים במלבושים מוזרים וצבעוניים, וכולם גרו בין חורשות עצי אורן מוריקים ופלגי מים זורמים. 

“כשהגעתי אל הכתובת שבידי, הגעתי לבית שסביבו היתה שורה של עצי נוי ריחניים. התיישבתי על האדמה. אכזבתי הייתה קשה מנשוא. כל כך ציפיתי להכיר אנשים שעוסקים בפילוסופיה שמשכה אותי, וכל מה שאני רואה זה עצים. התחלתי לזעוק לאלוקים שיעזור לי. לא ידעתי בדיוק למי אני צועק, אך המילים יצאו מתוך קירות לבי. 

“עברה תקופה ומצאתי את עצמי בעיירה קטנה במדינת ושינגטון, שם פגשתי כמה ישראלים ויחד שכרנו דירה. חבריי יצאו עם בוקר לעבודה ואני נותרתי לבדי בבית. העדפתי לעשות תרגילי יוגה ומדיטציה. בכל בוקר הייתי מתעורר בשעה מוקדמת ומבחין בחבר בחדר הסמוך מניח תפילין, מתעטף בטלית, וקורא קריאת שמע. כל הנושא היה חדש לי ונהניתי לשמוע את מילות התפלה שהוא הוציא מפיו. 

“באותם ימים שלחתי דואר אלקטרוני לאתר אינטרנט שמפעיליו הם ממאמיני השיטה הטיבטית. באימייל התשובה שקיבלתי, הם כתבו שאפשר לבוא ולפגוש אותם במיאמי. שמחתי מאוד וכל מי שפגשתי שמע ממני בהתלהבות בלתי מוסתרת שאני הולך למצוא את האמת. נודע לי גם שאחד מאנשי הקבוצה הוא יהודי ישראלי וזה הגדיל את תקוותי להשתלב בחברתם”. 

כמה ימים לאחר מכן, יותם אמור היה להיות במיאמי ולשקוע בעולמה של פילוסופיה פסולה (לאחר זמן, כשכבר חזר בתשובה נודע לו שמדובר בעבודה זרה של ממש). תכנית הנסיעה הייתה מסודרת ומוכנה. “למרות זאת” אומר יותם, “בלי סיבה הגיונית החלטתי לעשות תחנה קצרה בדרכי, אצל חבר שגר בניו ג’רסי. 

“הוא היה יהודי מסורתי המקורב לחב”ד, והכרתי אותו בשעה שטיילנו ביחד בפרו. כשהגעתי אליו פגשתי עוד כמה חברים מאותו טיול. הימים היו תחילת חודש תשרי, וביום כיפור הלכו כולם לבית הכנסת, גם אלו שהכרתי אותם כרחוקים משמירת תורה ומצוות. אני סירבתי בנימוס לכל ההצעות של חבריי להצטרף אליהם. כשניסו להפעיל עלי לחץ הודעתי להם שבית כנסת לא מהווה מקום אידיאלי עבורי, ואין על מה לדבר. 

“בשעה שכולם התפללו תפילת ערבית של יום כיפור, ישבתי על הספה בבית, וחשבתי על כל מה שעברתי בחיי עד כה. ההווה והעבר התערבבו במוחי וחשתי שאני עומד בצומת דרכים גורלית לגבי המשך דרכי. נעשיתי מתוח ורציתי לפרוק את לבי בדרך כלשהי, וכך קבלתי החלטה ספונטנית שביום כיפור זה, אני צם. זו הייתה החלטה שלא התלוותה אליה שום כוונה להשתתף בתפלות בבית הכנסת. 

“מבטי שוטט על פני החדר ואז צד את עיני סידור שהיה מונח על ערמת דיסקים בספריה. לאחר שוידאתי שאף אחד לא נמצא בבית, לקחתי את הסידור ופתחתי אותו בדף הראשון. קראתי את המילים הראשונות שהופיעו לנגד עיני “מודה אני לפניך מלך חי וקיים...” למרות שמעולם לא הכרתי את המושגים הללו, זרמתי עם המילים בקלילות ובטבעיות. עצם ההתוודעות להגדרות “מודה אני”, “מלך חי וקיים”, גילתה אצלי בבת אחת את נקודת האמונה שהייתה מסותרת בי והציפה אותי בזרם אדיר של רגשי תודה לה’ על עצם העובדה שאני חי. 

“פרצתי בבכי חסר מעצורים, בכי שהתערבב בו כאב על העבר ושמחה על העתיד. חשתי כאילו ה’ מבחין במצבי ומעביר לי מסר: ‘למרות כל מה שעשית, אני מאמין בך’. הרגשתי אז שכל תורות העבודה זרה ששקעתי בהם בעת האחרונה התנדפו ממני ברגע. 

“כל מילה נוספת שקראתי בסידור רק הוסיפה נדבך נוסף באמונה היוקדת בה’ שמילאה אותי לפתע. כשהגעתי לעקידת יצחק, כבר לא יכולתי להמשיך יותר. עוצמת הרגשות שחשתי, שיתקה אותי לגמרי. עיניי היו נפוחות מדמעות. 

“כשחזרו חבריי מבית הכנסת הם ראו אותי יושב דומם על הספה, נסער ומבולבל. הם הבחינו במצבי אך לא אמרו דבר. כשהתאוששתי, נעמדתי על רגלי והטלתי פצצה באוזני חבריי: ‘אני חוזר לארץ ישראל ונכנס ללמוד בישיבה’. לולא סימני הדמעות שעל פני, הם היו חושבים שמדובר בבדיחה לא מוצלחת. רק כמה שעות קודם לכן סירבתי ללכת לבית הכנסת ביום הכי קדוש בשנה ועכשיו אני עובר תהליך קיצוני ומדבר על לימוד בישיבה. לקח להם זמן לעכל את דברי, וכל אחד הגיב בדרך שונה לתוכניותיי. עמדתי על שלי ולא התייחסתי לעקיצות שהחליפו חברי ביניהם על מה שעובר עלי. 

“החלטתי ועשיתי. למחרת יום כיפור לא התמהמהתי ורכשתי כרטיס טיסה לארץ ישראל. תכננתי ללכת לישיבה רק לאחר החגים. בחג סוכות ביקרתי בבית שאן הקרובה למקום מגורי, וכשהתהלכתי ברחובה המרכזי של העיר פגשתי את הרב יעקב שמואלביץ’, שליחו של הרבי מלך המשיח בעיר. כשראיתי אותו החלטתי שזה הזמן להתחיל ליישם את כוונתי להתקרב ליהדות. שאלתי אותו אם אני יכול להשיג מזוזות דרכו. הוא השיב בחיוב והזמין אותי לסוכתו, שם כבר ישבו כמה אברכים. אחד מהם היה הרב שמואל זידן מביתר עלית. 

“ספרתי לנוכחים את קורותיי בקצרה. כשסיימתי את דברי פנה אלי הרב זידן והזמין אותי בלבביות להתארח אצלו בשבת הקרובה. 

“השבת במחיצת משפחת זידן הייתה בעצם ההתנסות הראשונה שלי עם אורח חיים יהודי - שורשי, והיא הותירה עלי רושם עז ובלתי נשכח. נפעמתי מהאווירה ששררה סביב שולחן השבת, ושתיתי בצמא את דברי התורה וההסברים השונים שקלחו מפי בני המשפחה. בביתם ינקתי את השגותיי הראשונות ביהדות ובתורת החסידות. התפילות שהתפללתי במשך השבת עברו עלי בהתרגשות ובהתלהבות האופייניים להתעסקות בדבר חדש והיוו עבורי מים קרים על נפשי העייפה”. 

משם היתה הדרך קצרה אל ישיבת חב”ד ברמת אביב. לאחר תקופה ארוכה של לימוד אינטנסיבי, החליט יותם בהמלצת משפיעיו וחבריו לעבור ללמוד בישיבה הגבוהה בצפת.

כחסיד חב”ד אמיתי לא הסתפק יותם בעבודה עם עצמו, והחל לקרב גם את אחותו שחזרה אף היא בתשובה, והפכה לחסידת חב”ד. 

כעת שניהם יחד מחפשים את הדרך להביא את האור שגילו גם אל חברי הקיבוץ בו נולדו וגדלו. בתקופה האחרונה פרצו פירצה כלשהי בחומת הסרבנות, ומידי כמה שבתות יוצאים תמימים מישיבת חב”ד בצפת אל הקיבוץ ועורכים בו סעודות שבת לצעירים, ועוד מגוון פעולות קירוב. 

מסתבר שחזרתו בתשובה של יותם נתנה את האומץ לעוד צעירים רבים בני גילו, שעברו סיפור חיים דומה, לחזור לחיק היהדות. צעירים רבים יחסית כבר הבטיחו את השתתפותם בחוגי יהדות שונים שיפתחו בקרוב מחוץ לקיבוץ.