בימים ההם הסתובב יעקב ברוכמן עם אקדח בחגורה וסכין מושחזת במגפיים וגלגל סכומי כסף דמיוניים במסחר בחומרים אסורים. באירופה הוא הוגדר על-ידי גורמי האכיפה כאחד הסוחרים הגדולים ביותר ביבשת, והפך לאחד היעדים המובהקים של גורמי אכיפת החוק. היום הוא נראה אחרת לגמרי, יהודי חסידי במלוא מובן המילה, אב למשפחה חסידית, ועסוק כולו בהפצת המעיינות ובהפצת בשורת הגאולה. אחד הסימנים שנותרו מעברו המפוקפק מסתתר תחת המגבעת, כשהיא מוסרת, נגלית צלקת שנעשתה על ידי קליע אקדח שהיה אמור לפלח את קודקודו.

במבט לאחור, מספר הרב ברוכמן איך הכול החל מהדימוי העצמי הנמוך שדבק בו בתור ילד. הוריו ומוריו הדביקו לו את הכינוי של 'הלא יוצלח' וכילד שסבל הצקות והקנטות בלתי פוסקות בבית הספר. כשגדל, הוא ביקש להוכיח לסביבה הקרובה והרחוקה שהוא יכול לכבוש כל מקום שרק ירצה להגיע אליו. משם הדרך אל עולם הפשע הייתה קצרה. "אספר לך משהו. לימים כתבתי ספר שנקרא 'אריה בלי שיניים', ואני חושב שזה מבטא הכל. חשבתי שאני אריה, אבל התברר לי שאני בלי שיניים, ומי שמנהל את העולם זהו הקב"ה".

מהרגע בו החליט לעשות מהפך בחייו, כבר יותר מ-‏12 שנה, הוא משתדל להפיץ במקום סמים את האמת החסידית שלו. "לצערי, הרבה מאוד אנשים נקטפו על ידי הסמים. מאחר שאני בא מהשטח, אני מבין את כאבם ואני יכול להעניק להם עזרה נפשית וגופנית. הם מרגישים שמבינים אותם, ואני משתמש בהרבה אהבה וחסידות. בכל הכוחות שהיו לי, אני משתמש כיום לקדושה. אני לא זז צעד אחד בלי 'אגרות קודש', ואני מרגיש איך הרבי מוביל אותי עם הכוונה וכוחות אדירים, בכדי לנסות לכסות את מה שקלקלתי בעברי". 

את שנות ילדותו הראשונות עשה בצפון תל-אביב. הוריו של יענקל'ה, כפי שנקרא בפי כל, עלו ארצה בתחילת שנות השלושים, כעשר שנים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. מי ששלט באותם ימים בארץ ישראל היו הבריטים והוריו כשאר החלוצים באו ליישב ולייבש את הביצות. "אבי הגיע ארצה מריגה, ואימי מהורדוק. שניהם עזבו בתים אדוקים של שמירת תורה ומצוות ונשאבו לאווירה הציונית של הקמת יישוב יהודי בארץ ישראל. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, נספו רבים ממשפחתם אך מעולם הם לא דיברו על זה כמו שהם לא דיברו איתנו גם על הקב"ה".  

ההתעלמות מסממנים ומסורת יהודיים הייתה חריפה ובוטה. "על פתחי דלתותינו לא נקבעו מזוזות מתוך התרסה, לא שמרנו שבת ולא חגגנו אף לא אחד מהחגים. בבית דיברו בהערצה גלויה וגדולה על מפלגת מפא"י ובן גוריון. הוריי חוו חיים קשים והיו ממורמרים. אנחנו הילדים סבלנו מכך רבות. אבי דיבר שבע שפות היטב, היה שחקן שח-מט ותיאטרון מקצועי, אך למחייתו עבד כמזנונאי. זה מאוד תסכל אותו אך הוא לא שיתף אותנו. בהקמת המדינה לחם עם כאלה שהחזיקו לימים בתפקידי מפתח, הוא היה איש מחתרת הגנה בתפקיד בכיר והוצב בבאר טוביה". 

במשך ארבעים שנה האשים יעקב את הוריו במצבו, עד שחזר בתשובה והכל אצלו קיבל פרספקטיבה אחרת. "הבנתי שבעצם ההורים נתנו לנו את כל מה שהם קיבלו ויכלו לתת; כשהפנמתי את התובנה הזו, זה היה הרגע שבו לקחתי אחריות על חיי. כך או כך, ילדותי כלל לא הייתה קלה. אבי מחוץ לבית היה ליצן גדול, אך בפנים ביטא עצב גדול. מה שיותר העצים אצלי את התחושה של דימוי עצמי נמוך, הייתה העבודה שבתור ילד הייתי נמוך קומה, והפכתי ללעג ולקלס בפי חבריי בשכונה ובבית הספר. 

"השגחה אלוקית מופלאה הייתה כאשר באחד הפעמים הבודדות שאבי ניאות לצאת איתי לטיול רגלי, פגשנו ברופא שהכרנו ובאמצע ששוחחנו איתו על דא ועל הא. הוא שאל בן כמה אני, וכשעניתי בגיל שתים עשרה, סנט באבי למה הוא מתמהמה ולא מביא אותו למרפאה לבדיקה לבדוק את נושא אי הגדילה. זה היה בתחילת שנות השישים, הרפואה לא הייתה מתקדמת כפי שזה היום. במשך שנה שלימה קיבלתי מדי יום זריקה עם חומר מיוחד, וזה אכן עזר וגבהתי בעשרים סנטימטרים". 

ההתמודדות בבית הספר לא הייתה אפוא קלה. "לא אשכח שבאחד הימים קשרו אותי כמה חברים לעמוד, וכל מי שיצא מהמקום היה צריך לדגדג אותי. עברתי השפלות והצקות כמעט מדי יום. המציאות הזאת הביאה אותי לקבל החלטה כבר בגיל הצעיר, שאני אראה לכולם, אני אכבוש את העולם. כולם, מוריי, חבריי, מכריי, משפחתי, עוד יידעו מי זה 'ינקו הגדול'. היות שלא קיבלתי אהבה בדרך המקובלת, חיפשתי אותה בדרכים מגוונות". 

בבית הספר לא הצליח להחזיק מעמד. מכיוון שגדל בבית פטריוטי והיה שותף קבוע בתנועות נוער, כמו התנועה המאוחדת ומחנות העולים, נשלח כחלק מפרויקט של נערים בסיכון לקיבוץ עין חרוד. "הייתי אז כבן שלוש עשרה בלבד, ושוכנתי יחד עם כארבעים נערים ונערות בפנימייה בקיבוץ, כולם באו מבתים הרוסים, מבתים של פשע והזנחה. בפי אנשי הקיבוץ היינו נקראים 'הבררה של הקיבוץ'. במשך חצי יום היינו במסגרת לימודית ובחצי השני עבדנו בעבודות במשק. פעם בחודש היינו משתחררים לביתנו. אני היחיד שביכרתי להיוותר בקיבוץ".

מהר מאוד מצא יענקלה את עצמו גם בקיבוץ בודד ודחוי. "לכל אחד מהילדים הייתה משפחה מאמצת, זה בעצם היה הפורמט, שהם כביכול יחנכו אותנו על האידיאלים המשותפים של התנועה הקיבוצית, אבל אותי אף משפחה לא רצתה לאמץ. הייתי ילד קשה מדי. חיפשתי כל הזמן איך להרע על מנת למשוך תשומת לב. פעם הבחנתי בחברי קיבוץ כורכים בדים סביב רימונים שגדלו בחצרם, בכדי לקטפם כשיבשילו בעוד תקופה. הייתי ממתין וכשהיו נכנסים חזרה לביתם ניגשתי לקטוף את הפרי בסדיסטיות גמורה. עשיתי את כל מה שעלה ברוחי".

עם דפוסי התנהגות כאלה, ברור שגם בקיבוץ הוא לא שרד ימים ארוכים. "כיום אני יודע שנשמתי זעקה 'תכירו בי', אבל אז לא הבטתי לעומק והתנהלתי בתוואי הדרך שהחיים הוליכו אותי אליהם. כך מצאתי את עצמי יום אחד מתמכר לעישון חומרים מסוכנים. כשהדבר נודע להנהלת הקיבוץ, קראו לי למשרד וביקשו בנימוס לארוז את חפציי המעטים ולהסתלק מהמקום. האינטראקציה עם הוריי הייתה רחוקה מיחסי אבן ובן נורמאליים; המרירות של הוריי, ובייחוד של אבי, הרחיקה אותי ממנו. בגיל ארבע עשרה שכרתי דירה בשכונת התקווה לאחר שחבר טוב שגר שם סיפר לי על המקום.

"עד מהרה הפכתי לחלק אינטגראלי מנוף השכונה. החיים משכו אותי לפשע, הפכתי להיות שחקן ביליארד מקצועי, התחבבתי על דמויות מפוקפקות, הסתובבתי במקומות שאדם מהשורה לא מתקרב אליהם. וכך מבלי משים ירדתי במדרגות עולם הפשע. רציתי להוכיח לעולם שגם אני יכול, והכסף הקל שזורם בעולם הזה, קרץ לי. המשטרה עצרה אותי כמעט מדי שבוע, אך היות והייתי קטין השתחררתי מהר יחסית".

הדבר היחיד שדבק בו מחינוכו בבית, היה אהבה גדולה למדינה. וכך, למרות הכול, הוא עשה מאמצים עילאיים להתקבל למשמר הגבול, יחידה שבאותם ימים שאחרי מלחמת 'ששת הימים' הייתה התנדבותית בשל הסיכונים הגדולים שהיו כרוכים בשירות בה. "גדלתי בבית על אנשים כמו מאיר הר ציון וגד מנלה, והיה ברור שהולכים על הכי קרבי שיש. כל השירות שלי היה בגזרת רמאללה וביר-זית, מקום מושבם של המרצחים הכי גדולים. עבדנו הרבה עם השב"כ ובכל לילה כמעט ביצענו מעצרים ופעילויות. כמה אירוני היה שחלק לא מבוטל היה לתפוס הברחות סמים".

הסמים אפוא היו נגישים ובכמויות, וכהגדרתו הוא הסתפק בחומש מן הכלל, וסחר עם חבריו. "הונאה גדולה שהייתי שותף בה בסיום השירות הצבאי הובילה אותי לגלות לארץ גזירה – אילת עד יעבור זעם. חשבתי להיוותר שם שבוע, ונותרתי שש שנים. מהר מאוד התחברתי לחבר'ה, וכולם ידעו שעם ינקו הגדול לא מתעסקים. בניתי לעצמי שם של כזה שלא יהסס לתבוע את כבודו. מהר מאוד הפכתי לסוחר סמים גדול. בדרך כלל היו בתי המשפט מגרשים עבריינים ממרכז הארץ לאילת, אותי ביקשה המשטרה לגרש מאילת. 

"במהלך היום הייתי עובד במכרות הנחושת של תמנע הסמוכה לאילת. בעבודה זו עבדתי יותר לפרוטוקול. לא משם ראיתי את הוני ולא את עתידי. הייתי שקוע בשיא החושך, עושה מה שלבי חפץ, ומעשן כמויות גדולות של סמים שגרמו לי במשך רוב שעות היום לא להיות ממוקד במעשיי, וזה גם מה שכנראה גרם לי להיפצע באורח קשה מסיבוך בהפעלת המכונה עליה הייתי אחראי. משאבה של חצי טון נתפסה לי על כף היד, וקטעה כמעט את כולה. ששה ניתוחים עברתי בשנתיים הבאים, בכדי להחזיר את כף היד למצב שאוכל להשתמש בה".  

אחרי מסכת של ניתוחים והתאוששות, סגרה המדינה את מכרי הנחושת בתמנע, ויענקל'ה, או "ינקו הגדול" כפי שהוא היה קרוי אז, החליט לממש את חלומו הגדול ולכבוש את העולם. "עליתי לטיסה עם תרמיל מלא בתכשיטים עבודת יד, ופלייר שפיץ. יעד הנחיתה היה יוון, משם המשכתי להולנד ולמדינות נוספות בגוש הסקנדינבי. מהר מאוד נטשתי את רעיון מכירת התכשיטים; הרגשתי שזו עבודה קשה מדי עם שכר לא מספק. מיקמתי את עצמי באמסטרדם שם מצאתי כר נוח לסחור בסמים. בתוך חודשים קצרים הפכתי להיות הסוחר והיבואן הגדול ביותר של הולנד. 

"לא אשכח את הביקור הראשון שלי בארץ ישראל בחלוף שנה מאז העזיבה. יצאתי מהארץ עם בגדים מרופטים של תפרן, וחזרתי ענוב בעניבה ולבוש בחליפה יקרה. כיסי היו תפוחים בכסף של מסוממים אירופאים ששילמו על זה במיטב כספם. הכוח שלי להתגבר על כל הברנשים האחרים ולהפוך להיות הגדול מכולם נבע מכך שלא יראתי מאיש. היה לי חלום לכבוש את העולם והתחלתי להגשים אותו, וכשיהודי רוצה לעשות משהו, אין מי שיכול לעצור בעדו. אני מביט כיום לאחור על אותה תקופה, ומשתומם. היום לא הייתי אף מעז לקחת סיכונים כאלה".

בעולם ההוא, מי שמפגין כוח ועוצמה יראים מפניו. כך מצא את עצמו ינקו גודל והופך להיות סוחר בעל משמעות בכל יבשת אירופה. "היו לי ביד כוח ועוצמה עד שהרגשתי שאני יכול לעשות מה שאני רוצה. היה לי חבר טוב שהתגורר בשבדיה ובית המשפט המקומי גזר עליו זמן לא קצר בבית הכלא על עבירה שביצע. בהזדמנות הראשונה ששוחחתי איתו, שאלתי אם הוא היה רוצה שאנסה לשחררו. כשענה בחיוב, ארגנתי מבצע עם הליקופטר ואנשים מנוסים שינחתו בשטח בית הכלא וייקחו אותו מהמקום. כמו-כן סידרתי תוכנית המלטות משבדיה.

"מבחינתי זו הייתה תוכנית ברת ביצוע, אלא שהוא קיבל רגליים קרות ולכן זה לא התממש. באמתחתי היה כסף רב ויכולתי לנצלו כפי שרק עלה בראשי. היה לי עוד חבר טוב שהיה בביקור בקולומביה והיה צריך לחזור עם 'סחורה'. ביקשתי שהוא ינחת בהולנד, מקום אידיאלי יותר, אך הוא נחת בפריז ונעצר שם. לפני שהוא הבין במה הולכים להאשים אותו, כבר היה לי את המודיעין שלי וסידרתי לו עורכת דין מוכשרת מאוד שסייעה לו לצאת מהתסבוכת אליה הוא נכנס. כך ניהלתי את עסקיי. מי שהיה צריך להכירני הכיר, ומי שלא אז לא".           

בדיעבד נזכר יענקלה, איך למרות כל הכסף, הכוח והכבוד, הייתה לו תחושה חזקה מאוד של ריקנות. "כשאתה נמצא בעבודה כזו, אתה כל הזמן צריך לשמור על הגב שלא תפגע, ואתה לא סומך על אף-אחד מלבד על עצמך. הקב"ה מבחינתי לא היה קיים, לא בגלל שמרדתי נגדו, פשוט מעולם לא חונכתי שיש הקב"ה. הייתי אז עיוור להבין עד כמה הקב"ה שומר ומגן עלי כאשר סביבי אנשים מתו כמו זבובים.   

"חוויתי מופתים דרמטיים ומעוררים, אך סירבתי להתעורר. כך, באחד הימים באמסטרדם נכנסו שני מחסלים לדירתי. הם כנראה נקראו לטפל בדייר שהתגורר בדירה לפני כן בשל סכסוך שהיה לו איתם. עיני פגשו את עיניהם והם ירו ירייה לעברי. הקליע שפשף את הראש והמשיך ופגע בקיר. עד היום יש לי סימן מאותה הירייה, אבל אני בקור רוח שאיני מבין מאיפה, אמרתי להם שהם לא צריכים לירות שוב, וכיבדתי אותם במנת סם ששווה הון רב. הם נטלו את זה והסתלקו מהמקום. כיום אני מבין שיכולתי אז לסיים את חיי וניצלתי בדרך נס". 

יהודי הוא בן לעם הספר, ולמרות כל העיסוק בשפל הנמוך, אהב מיודענו להעשיר את ידיעותיו בקריאת ספרים. "לא הפסקתי רגע אחד לקרוא ספרים; קראתי הכול, ספרות קלאסית, ביוגרפיות, פילוסופיות, רק לא ספרי יהדות. הרגע הראשון שהרגשתי שנשמתי מתעוררת ליהדות היה, כאשר נתפסתי על הברחה מהולנד לשבדיה. הלשינו עלי והוכנסתי אחר כבוד לבית הכלא לתקופת מאסר. בהחלטה של רגע שנבע ממקום חזק, הודעתי לסוהרים שאני לא מוכן לאכול 'דבר אחר'. 

"אם אני צריך לשים את האצבע על הרגע שבו הניצוץ היהודי שלי החל להאיר, זה היה אז, רגע שלא הייתה לי שליטה עליו. אני עצמי לא הבנתי מאיפה הגיע אלי הרצון לבקש בקשה כזו או להחליט החלטה כזו, הרי מעולם לא שמרתי על כך ולא חונכתי על כך, אבל זו הייתה המציאות. הנשמה אמרה לנפש הבהמית עד עכשיו עשית מה שאת רצית מעתה אני גם נכנסת למשחק. כך או כך, הדרך עד להפיכתי ליהודי שומר תורה ומצוות הייתה עוד ארוכה ורבת נפתולים. בסיום תקופת ריצוי עונשי גורשתי לארץ ישראל, אך בדרך לא דרך חזרתי להולנד. 

"מבחינתי הייתה לי מטרה לכבוש את העולם, והיא עדיין לא מומשה במלואה. היו לי רגעים שניסיתי להיפטר מדרך החיים של הפשיעה ולנסות לעלות על דרך המלך בעולם העסקי, אך לא הצלחתי. 

"ביום לא בהיר אחד, נשדדתי. התפתיתי להגיע למקום מפגש מסוים, ושם נשדדו ממני סכומי כסף עצומים. לא ידעתי את נפשי. נתתי את מילתי לאנשים שהייתי חייב להם כסף, וכעת לא ידעתי כיצד להחזיר להם. ישבתי בדירתו של חבר ישראלי שהתחיל להתקרב לדרך התורה כשאני שבור ורצוץ. 

"ואז שוב אמרתי משהו שאני לא יודע מאיפה זה בא אלי. אמרתי לחברי: 'יורם, תראה אם הקב"ה מסדר שאני אקבל מאה אלף גילדין, אני עוזב את אמסטרדם, עוזב הכול, חוזר לארץ ישראל, חוזר בתשובה, נכנס לישיבה, מתחתן ועולה לגור בירושלים'. אמרתי את כל הדברים שהם אולי הכי לא מציאותיים שיקרו, לחזור בתשובה? ירושלים? ישיבה? מאיפה זה בא לי בכלל, אבל אמרתי את זה כמשקל נגד לאותה בקשה תמוהה ולא הגיונית בעליל שמשמים 'יפילו' עלי סכום כה גדול של כסף. לפנות בוקר עזבתי את בית החבר, וצעדתי בחזרה אל הדירה שלי. 

"חייתי אז ברמת חיים גבוהה. התגוררתי בתעלת הנסיכים, אזור יוקרתי מאוד באמסטרדם. דקות ספורות אחרי שנכנסתי הביתה, פעמון הדלת צלצל ובאינטרקום הייתה מכרה הולנדית שסיפרה לי שהיא לקחה מהחבר שלה מאה אלף גילדין, והיא רוצה לשים את זה אצלי בבית. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שקורה משהו שאני לא שולט בו; ביקשתי מהקב"ה סכום כסף וקיבלתי אותו. אך עדיין היה לי קשה להאמין בזה. כשחבר שלי קרא לזה 'נס', נזעקתי 'מה פתאום? זה שלי!'

"בתוך תוכי החלה לחלחל תחושה שאולי יש פה משהו, אך האגו שלי לא אפשר לי לצלול לתובנה הזאת במהירות. בכל פעם שהחלו לכרסם בי מחשבות שהנה קיבלתי הוכחה טובה, ויש דברים בגו, דחיתי אותה בשתי ידיים. אך כבר למחרת עליתי על טיסה מהולנד חזרה לארץ ישראל. בדיעבד התחלתי להרגיש מיאוס מדרך החיים בה חייתי, זה כבר הפסיק לספק אותי, אך הרגשתי שזה חזק ממני". 

אחד מידידיו משכבר הימים, הוא הרב מוטי גל, שבמהלך השנים התקרב לתורת החסידות והחל לשמש בשליחות הרבי מלך המשיח בעיר רמת גן. "התקשרתי אליו וסיפרתי לו את כל מה שקרה עמי. מי שמכירו יודע שהוא יהודי עם הרבה תבונה וחכמה. הוא ידע שאם יתחיל להרביץ בי תורה, אזי תגובתי תהיה מתריסה. וכששאלתי אותו מה אני עושה עם הנדר הזה שגזרתי על עצמי, אמר לי: 'ראה, רבנים יכולים להתיר לך את הנדר', וביקש שאהיה איתו בקשר. אחרי כמה ימים התקשר אלי ואמר שהתעניין אצל רבנים, ואלה הסבירו לו שאי אפשר להתיר את הנדר".

במשך דקות ארוכות הרביץ בו הרב גל חסידות, והסביר לו שיהודי מחובר להקב"ה במהות, ולכן קבלת הנדר הזו הייתה שטותית. "אני לא למדתי קודם-לכן תניא או את שיחותיו של הרבי, ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני. שאלתי אותו כמה יעלה לי לשכנע את אותם רבנים להתיר לי את הנדר... כשהוא הסביר לי שאלה הם לא חוקי המשחק, ביקשתי ממנו שיתעניין אצלם מה הם אוהבים, אולי אעניק להם איזו מתנה יוקרתית... הרב גל גיחך ואמר: 'ינקו, זה לא עובד כך... היהדות היא איננה עולם הפשע...'

"בינתיים מסלול החיים נמשך, אותן שטויות ואותם פשעים שאמנם הכניסו לי הון רב אך השחיתו את נשמתי. מפעם לפעם התעוררתי לעזוב את דרך החיים הזו אך הקושי היה קשה שבעתיים. הקשר עם הרב גל הלך והתחזק, ובאחד הימים אף רכשתי ממנו זוג תפילין. לא שהיו לי כוונות להניח אותם, אבל עשיתי זאת. למה? לא יודע. כל בעל תשובה לא יוכל לספק תשובות לצעדים הראשונים שהוא עשה בהתקרבותו. בורא עולם החליט להאיר אצלי את הניצוץ היהודי החבוי בתוכי, הייתי אז בן ארבעים ושש, ורק פעמיים הנחתי תפילין – בבר המצווה ואחר-כך בארון.  

"חודש אחרי שרכשתי את התפילין, המשטרה פשטה על ביתי בפרדס חנה ונעצרתי לחקירה. התברר לי מהחוקרים שהוא עקבו אחרי במשך שנים, אך עוצמת המידור שלי הייתה כה חזקה, שלא הייתה להם סיבה לעצור אותי, אלא שבאותם ימים, מישהו הלשין עלי ונעצרתי. השוטרים הפכו אבן על אבן בדירתי אך לא מצאו דבר. הכול נמכר ימים ספורים לפני בואם. לפני שעליתי על הניידת אמרתי לשוטר שאני צריך לקחת עמי את זוג התפילין שלי למעצר. הוא הביט בי ורטן מכעס, 'מה לך וליהדות?' אך הייתי נחוש בבקשתי והם ניאותו להביא לי אותם". 

בית המשפט גזר על מיודעינו שנתיים מאסר בפועל, שנתיים בהן עשה עם עצמו חשבון נפש שהביא אותו להתחיל להכות שורשים בצורה רצינית ואמיתית. "התחלתי להניח תפילין מדי בוקר, למדתי הרבה והבנתי שאם הייתי מכיר את דרך התורה והמצוות עוד בצעירותי, אולי לא הייתי מתגלגל לאן שהתגלגלתי. התורה הרוותה את צימאוני וגרמה לי לסיפוק עצום אותו חיפשתי כל הזמן בעולם שבחוץ. מהכלא כבר יצאתי עם כיפה גדולה ופאות ארוכות. עדיין לא יותר מדי מחויבויות, הכול עניין של רגש, שמחה והתלהבות. 

"בפרדס חנה ישנו מוסד נפלא שנקרא 'נווה מיכאל', זה כפר אומנה לנערים ונערות שבאים מבתים הרוסים ושם משקמים אותם ומעלים אותם על דרך סלולה. התקבלתי לעבוד במוסד מבלי שידעו על עברי, וכשידעו – התלהבו. ידעתי לדבר עם אותם נערים בשפתם, וכל אותן טעויות שעשו איתי הוריי, ידעתי לתקן ולהעניק לנערים מניסיוני המר. התקרבותי לדרך היהדות עלתה כל הזמן, בשלב מסוים התחלתי ללכת לשיעורי תורה. לאחר מכן הצטרפתי לישיבה שפתח הרב גינזבורג ברמת אביב. מנהל הישיבה היה הרב כהנא. הם נתנו לי ללמוד ולאכול, וכדי שאני לא ארגיש שאני מקבל הכול בחינם, הייתי אחראי על סידור הספרים והחזרתם לארונות. כשהישיבה עברה למקום מרווח יותר, הוצע לי לקחת על עצמי את כל הנושא של הניהול הגשמי. שאלתי את הרבי באמצעות ה'אגרות קודש' וקיבלתי תשובה ברורה. הרבי כותב ששמח שאני מגיע לישיבה, ומציע שאעשה מחיצה ביני לבין התלמידים. מובן שקיבלתי את העבודה, וניהלתי את הגשמיות במשך כמה וכמה  שנים.  

"כשהישיבה עברה בשנית לבית מילמן, היכן שהיא נמצאת כיום, ביכרתי לעזוב את העבודה ועליתי לירושלים, שם הוצע לי שידוך עם אחת מבנות העיר. אחרי מספר פגישות הודענו לרבי שאנו מוכנים להקים בית בישראל ובאנו בברית הנישואין. מסדר הקידושין שלנו בחתונה היה הרב יוסי גינזבורג. אחרי שנסתיימו ימי המשתה, ניקרה אצלי מחשבה שמבלי משים בעצם קיימתי את הנדר: חזרתי בתשובה, הייתי בישיבה, נישאתי ועליתי לירושלים"...
 
תורת החסידות הייתה ליענקלה כמו מים קרים על נפש עייפה, ממש כמו סם, אלא שהפעם סם חיים. כשאנחנו שואלים אותו מה הוא חושב על אותה תקופה ארוכה בחייו בה שהה במחוזות רחוקים ונידחים מבחינת תורה ומצוות, הוא נדרך ועונה תשובה שרק חסיד יכול לענות. "למרות שעזבתי את פרדס חנה לפני שנים לא מעטות, עדיין יש לי שם חברים רבים. הרבה מאוד מחבריי התקרבו לדרך התורה והמצוות מאז שאני התקרבתי. במשך תקופה ארוכה הייתי פוקד מדי שבוע מסעדה של חבר'ה שכמה מהם פתחו כדי להעביר שם שיעור בתורת חסידות. 

"לאחד האורחים שלא זכרתי את שמו, הסברתי עד כמה המקומות הללו לא יביאו לו את השמחה הפנימית והאמיתית, והכול שקר אחד גדול. הוא הביט בי במבט ציני ואמר 'ינקו, אתה זה שהכנסת אותי לתחום'. דבריו היוו בעבורי סטירת לחי מצלצלת. הבנתי עד כמה עוד אני צריך לעבוד ולעמול בכדי למחוק את כל מה שעוללתי כל אותן שנים קודם שהכרתי את הרבי ואת תורת החסידות.

"אני מרגיש שהרבי מכוון אותי בכל צעד ושעל למירוק נשמתי. את כל הכוחות שהיו לי בעבר, אני רותם להפצת המעיינות. זאת הסיבה שניגשתי לכתוב ספר שנמכר בעותקים רבים ומגיע לנערים בסיכון. פעמים רבות רואיינתי באמצעי התקשורת, בכל המדיות, הכתובה והמשודרת. אני מרצה הרבה בפני נערים בסיכון ושמעתי על נערים רבים שהשיחה איתי גרמה להם לעזוב את דרך החיים הזו כבר בראשיתה. כל הכוח והנחישות שיש לי באה מברכותיו של הרבי, ותובנות שלמדתי בתורת החסידות".        

כל כתב או עיתונאי שראיין את יענקל'ה בשנה האחרונה, והיו כאלה לא מעט, זכו לביקור בחנות גדולה של מוצרי חשמל ברחוב דיזינגוף בתל אביב. "זו הייתה חנות בה הייתי נוהג לשהות הרבה בעבר", הוא מספר בנימה של צער וחרטה. "כעת, יותר מחמש שנים שאני מעביר שם שיעורים בשיחותיו של הרבי ובתורת  החסידות. 

"לאחרונה, מישהו שאל אותי את השאלה אם אני מצטער על מה שעברתי? כחסיד אני מבין שכל מה שעברתי, היה בהשגחה פרטית. כדי להוציא את כל כוחות הנפש, הנסתרים והגלויים שיש באדם. כמו שכאשר רוצים לגדל עץ תפוחים, צריך לקחת גרעין של תפוח ולטמון אותו באדמה. ואז הוא נרקב, ומתוך החידלון, הביטול המוחלט, מגיע כוחה של האדמה המצמיחה עץ תפוחים גדול ויפה. אומר כך, מעטים האנשים שעוברים את מה שאני עברתי וחוזרים לסורם כשהם בחיים. זכיתי שהקב"ה שמר עלי, וכעת עלי לפרוע את אותו חוב וזה מה שאני משתדל לעשות מדי יום".

מאז הוציא את ספרו, זכה לגלי התעניינות גדולים בעיתונות. "יש לי חבר טוב שכשהוא קרא את הספר, סיפר לי שיש לו חבר שכותב בעיתון 'מעריב' וביקש ממני רשות לעניין אותו בסיפורי, הסכמתי ברצון. המדיה התקשורתית היא מקום חשוב מאוד. נקבעה לי פגישה, ובשעה היעודה הגיע לפגוש אותי לשיחה מקדימה בחור צעיר, עם קוקו ארוך ועגיל בולט באוזן, וכששמע את סיפורי, התלהב כמו שצריך.

"לאחר כמה ימים אמר לי שדיבר עם העורך שלו, וזה האחרון כל-כך התלהב, עד שביקש שהכתבה הזו תופיע ברשת של עיתוני 'מעריב' בכל רחבי הארץ. הכתב קבע להיפגש איתי לפני שבת פרשת ניצבים והכתבה יועדה לשבת הקרובה. כשחזרתי הביתה וסיפרתי לאשתי על הכתבה, שיתפה אותה בפרט מעניין. ב'דבר מלכות' של אותה פרשה הרבי מדבר על הצורך לפרסם בעיתונות שמשיח כבר מגיע וצריך להתכונן לקבלו. נדהמתי מההשגחה הפרטית וכבר למחרת קבענו להיפגש בירושלים. במהלך הכתבה הכנסתי לא מעט הוראות והדרכות של הרבי

"לקראת הצילומים, אמרתי לצלם שכיוון שאנחנו קרובים לבית חב"ד המקומי, כדאי שנעלה ונכנס פנימה, זה מקום טוב לתמונות. הצלם בחר להעמיד אותי לפני תמונות הרבי, כך שבכל התמונות שצילם, מופיע הרבי. בכתבה שקיבלה ארבע עמודים, נכתב תחת תמונת הרבי "מלך המשיח".  

•

תמו להם שעתיים של ראיון מרתק עם ר' יענקלה ברוכמן – שבימים אלה נמנה על פעילי מרכז משיח במדרחוב בירושלים. את מאורעות חייו והתובנות אותן הסיק, החליט בברכת הרבי להעלות בספר שיצא בשנה האחרונה בשם 'אריה בלי שיניים', ספר שהפך ללחם חוקם של אנשי מקצוע שמתעסקים עם נוער בסיכון, וחפצים לעצור את ההידרדרות באיבה. "מה שהוציא אותי מאיפה שהייתי, מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה ממש – היה תורת החסידות. כעת זו השעה שמוכרחים להגביר הילוך בהפצת המעיינות".