בשבועות האחרונים מתקיים קמפיין מאסיבי הקורא לצום שלושה ימים. מאחורי היוזמה עומדים רבנים חשובים ומוערכים: הרב מוצפי, הרב אשרוב, הרב אריק נווה, משה שרון ואחרים. גם כמה ידוענים משתתפים בקמפיין.

מועד הצום נקבע לתאריכים יא'-יב'-יג' לחודש אדר ב', ממש רגעים לפני חג הפורים. 

הנימוק לצום הוא הכוח הקולקטיבי שבצום לבטל גזרות ולשנות את התודעה של כולנו.

כך מנומקת הקריאה לצום באתר הרשמי:

"זוהי שעה קריטית לעם ישראל. המציאות הקיצונית מחייבת פעולה עוצמתית.

אויבנו מבית ומחוץ מבטיחים "להשמיד את כל היהודים", ונערכים כעת למתקפה כוללת העלולה לסכן את עצם קיומנו. גם הצבא הטוב ביותר לא יוכל להתמודד אם חס ושלום יתאחדו כל מבקשי רעתנו. בעת כזאת, אנו פונים אל מורשת אבותינו. בימי מרדכי ואסתר, כאשר עמדה גזרת המן עלינו, התכנסו היהודים לצום שלושה ימים, והתהפך הגורל לטובה. צום שלושה ימים הוא פעולה עוצמתית שבכוחה לשנות את המציאות."

לקרוא קריאה הפוכה

ראשי המקובלים אמנם נהגו להרבות בצומות ותעניות. שיטת התעניות זכתה לעידוד מיוחד בתקופת האר"י. גם על ר' זירא, אמורא בבלי, מסופר שצם 100 תעניות בגלל ששכח את תלמודו. 

מתוך שהכוונה שמאחורי היוזמה מבורכת והיוזמים עצמם הם אנשים הראויים להערכה, התלבטתי אם לכתוב רשימה זו.

אולם מי שמעיין בכתבי החסידות, מאז ימי הבעל-שם-טוב, יכול להתרשם בנקל שתנועת החסידות לא הייתה תומכת בקריאה הזו לצום ואף יוצאת בקריאה נגדית, להימנע מהצום ולהשקיע את המאמצים בפרסום שמחת הפורים. לעמדה ברורה זו של ראשי החסידות יש לא מעט נימוקים. ננסה להצביע על כמה מהם, שלא על-פי סדר חשיבות:

א. שינוי זווית הראייה. אחד האתגרים העיקריים של תורת החסידות הוא לשנות לאדם את זווית הראייה. להראות את השלמות בעולם ולא את החסך. בכוח האדם להשפיע על העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר, אבל לא על ידי שהוא מקונן על רוע מזלו ועל הקשיים אלא על ידי שהוא מגלה את כוח האינסוף בתוך הממד הסופי והמוגבל, בתוך המציאות.
מהזווית הזאת קריאה לצום היא גם קריאה להתבוננות בחסך ולא במלאות. זאת קריאה המקפלת בתוכה הפחדה ולא העצמה.

באחד ממכתביו נוזף בעל התניא בחסיד שנוהג בתעניות:

"אך עתה הפעם אגלה דעתי אודות הצומות  – לא באלה חפץ השם, ולא כן קיבלתי מרבותי הקדושים. אך זאת עצה היעוצה – להתפלל בשמחה גדולה עד אין קץ…" (אגרת יט, אגרות בעל התניא)

ב"לנצח כל רגע מחדש" סיפרתי כיצד גם בשעותיו האחרונות, במציאות קשה להחריד, בעל התניא ביקש את השמחה ותבע לדחות מרה שחורה. בזווית מסוימת, בזווית הראיה שאותה החסידות מבקשת לקדם, המונח גזירות אינו חלק מהשיח. תחת המושג תעניות וסיגופים כובש את השיח המונח שמחה.

ב. נכון, תופעת הסכינאות והאנטישמיות הבינלאומית הן נוראות. אולם למרות זאת קשה להסכים לנימוק העומד בתשתית הקריאה לצום. האמת אולי אפילו הפוכה. כל רגע וכל שעה בהיסטוריה של עם ישראל ושל כל אחד מישראל הוא קריטי, אך מבחינה עובדתית כנראה מעולם לא היה טוב יותר לעם היהודי. אולי, וגם זה לא בטוח, רק בתקופת שלמה המלך המצב של העם היהודי היה טוב יותר. מעולם לא היינו יותר חזקים, עצמאיים, משפיעים. ואם עתה רלוונטית הקריאה לשלושה ימי צום, אזי במאתיים השנים האחרונות, בקום המדינה, במלחמות, בתקופת השואה ולפניה, בבריה"מ הקומניסטית, בפרעות במזרח אירופה – בכל התקופות הללו לא היינו צריכים להפסיק לצום.

ג. אחד החידושים של הבעל-שם-טוב הוא שאין לשבור את הגוף בצומות ותעניות. הגוף נתפס כדבר יקר ערך. ידועה תורת הבעל-שם-טוב על הפסוק: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו גו' עזוב תעזוב עמו", לפיה העבודה צריכה להיות בבירור וזיכוך הגוף.[1]

עוד מובא בכתר שם טוב:

"אמרו על ריב"ש על השלום שזכה לכל הארות והמדריגות שהיו לו הכל מחמת המקוואות, שהיה תמיד בטבילות. ומקוואות יותר בתמידות טוב יותר מהתענית, שהתענית מחליש הגוף מעבודת השם, ועוד יותר טוב שהכח שהוא מניח בתענית יתן הכח ההוא בלימוד התורה ותפלה שיתפלל בכל כחו וכוונתו, ובזה יבוא למדריגה."[2]

ד. תענוג ולא חסך – בעקבות הבעל-שם טוב ובעל התניא גדולי האדמו"רים בחסידות שללו את התעניות במילים חריפות באינספור שיחות ומכתבים. יחד עם זאת, באופן פרדוכסלי, הם עצמם היו מתענים מעת לעת. הסיבה לכך, על-פי הסבר הרבי מלובביץ', הייתה שהתענית לא היוותה עבורם עינוי, אלא תענוג. עניין זה דורש הסבר רחב (רשימה שכתבתי בעבר עלהתענוג שבצום) אולם בקווים כלליים ניתן לומר כי הם היו מצויים בהתעלות כה גבוהה, כמו ביום הכיפורים, שהחיות הגופנית לא נזקקה לאכילה ושתייה[3].

בעיון מעמיק אפשר למצוא סיבות נוספות בספרות החסידית להעדפת שלושה ימי שמחה על-פני שלושה ימי צום. אולם נראה לי שהכוונה ברורה.

(באדיבות אתר התבוננות)

---

[1]   כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).

[2]  כתר שם טוב, חלק ראשון, ריט.

[3]   תורת מנחם, חלק שני, ה'תשי"ב, קנו.