מיקום השולחן ואביזריו:

השולחן עמד בצפון אוהל מועד. אורכו – לאורך המשכן, קצהו המערבי – במרחק 5 אמות מפרוכת קודש הקודשים, וקצהו הצפוני – במרחק ½2 אמה מקרשי הקיר הצפוני (ברייתא דמלאכת המשכן).

השולחן נעשה מעצי שיטים, וצופה כולו בזהב טהור. מידות השולחן: אורכו – 2 אמה, רוחבו – 1 אמה, וגובהו – ½1 אמה.

אביזרי השולחן:

ועשית קערותיו וכפותיו וקשותיו ומנקיותיו (שמות כ"ה, כ"ט)

קערותיו – עבור אפית צורת לחם הפנים והשהייתו, יצרו שתי סוגי קערות. (לדעת הרמב"ם, שלשה דפוסים של זהב היו להם – תמידים ומוספים, פרק ה'). אחת של ברזל שבה אפו את לחם הפנים בכל ערב שבת, והשניה של זהב שבתוכה הניחו את לחם הפנים לאחר אפיתו עד לשבת בבקר. בשבת בבקר לקחו את לחם הפנים מקערות הזהב, והניחו על השולחן במשכן. צורת קערות הברזל נעשתה כצורת לחם הפנים, וצורת קערות הזהב נעשתה כתיבה פרוצה, כלאמר, משטח תחתון (בגודל לחם הפנים), בעל שתי דפנות לרוחבו - בגובה שני טפחים.

כפותיו – הכפות היו שני בזיכים עשויים מזהב טהור. בתוך כל בזיך שמו קומץ לבונה זכה (תבלין שבשרפתו מפץ ריח טוב). לדעת ר' מאיר הונחו הבזיכים (הכפות) על השולחן בין שתי המערכות של לחם הפנים, (לדעת ר' יהודה הונחו הבזיכים על הלחמים העליונים) בזיך לכל מערכת. בכל שבת כשהיו מחליפים את לחם הפנים (ויקרא כ"ד), היו מקטירים את הלבונה שבבזיכים על גבי מזבח העולה . אחרי הקטרת הלבונה הותר לכהנים לאכל מלחם הפנים שהוסר מן השולחן (רש"י, מנחות ז).

קשותיו – הקשוות היו מזהב טהור העשוי בצורת חצי צינור חלול. הקשוות הושחלו לחורים שהוכנו עבורם במנקיות (סניפים), ונשענו על דפנות המנקיות. על הקשוות הניחו את לחם הפנים. 28 הקשוות שמשו כמדפים חלולים, וזאת על מנת ליתן רווח בין הלחמים כדי שלא יונחו האחד על השני, וכן לאפשר כניסת אויר בין הלחמים ולמנוע בכך את עיפוש לחם הפנים. (לדעת הרמב"ם, בה"ב, פ"ג, הקשוות הם הסניפים).

מנקיותיו – המנקיות הם לוחות מזהב , ברוחב 5 טפחים ובגובה 21 טפחים (כלאמר, ½3 אמה). המנקיות נקראו גם "סניפים". לשולחן היו 4 סניפים, שהועמדו על הארץ בשני קצות אורך השולחן, שנים בכל צד. הסניפים הוצמדו לשולחן באמצעות בדי השולחן. הסניפים בלטו מעל גובה השולחן 12 טפחים (גובה השולחן – 9 טפחים). בגובה הסניפים שמעל השולחן, נקדחו 14 חורים (מנחות צז.) בחמש שורות. בכל שורה נקדחו 3 חורים, ובשורה העליונה נקדחו רק 2 חורים. המרחק בין השורות היה 2 טפחים. לתוך החורים מצד לצד הושחלו 28 הקשוות (חצאי צינור מזהב). ע"י כך נוצרו 5 מדפים חלולים בכל צד (שהמרחק בינהם 2 טפחים). על מדפים אלה הונח לחם הפנים, לחם אחד בכל מדף. במערכה המזרחית הונחו 6 לחמים, וכן במערכה המערבית. הלחם התחתון שבכל מערכה הונח על דף השולחן.

לחם הפנים – ללחם הפנים כינויים נוספים והם: לחם התמיד (במדבר ד') , ולחם המערכה (דברי הימים א, ט').מלאכת אפית לחם הפנים היתה מעשה אומנות (יומא ל"ה), משום שכל לחם נעשה משני עשרונים (עשרון אחד = 2.42 ק"ג) קמח סולת. אורך בצק הלחם לפני קיפולו – 10 טפחים, רוחבו – 5 טפחים, ועוביו טפח (מנחות צז.). את הבצק הניחו בקערת האפיה מברזל שאורכה 6 טפחים. את דפנות אורך הבצק קיפלו משני צידי הקערה לגובה. כך שלאחר האפיה נתקבל לחם באורך – 6 טפחים, ברוחב – 5 טפחים, ובגובה - 2 טפחים (נלענ"ד שהבצק היצטמק בגובהו 1 טפח מכל צד), כצורת "תיבה פרוצה" לדעת ר' חנינא. (לדעת ר' יוחנן הייתה צורתו כמו "ספינה רוקדת". כלאמר שלמטה אין לה תחתית ולמעלה היא רחבה. מנחות צד).