רבואות עצי זית הדורים ביופיים ממלאים את הרי הגליל בואכה פקיעין. את פני הבאים מקבלים הרים נישאים, עטופים בירוק מלבב, כשרוח גלילית נעימה מרחפת על פניהם. שלווה פסטורלית קסומה אפפה את המקום. 

לא בכדי נתן הצדיק רבי מנחם מענדל מויטבסק את עיניו אל המקום הזה, ברצותו להעתיק מקומו ולגור בו. הוא הבין כי במקום זה יוכל להגשים ביתר שאת את שאיפתו להתבודד בתורתו ועבודתו, ולטפס גבוה מעל גבוה במעלות התורה, החסידות והדביקות בקודשא-בריך-הוא. 

על פי המסורת במקום זה מצאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר מקום מחבוא מפני הרומאים שחיפשו אחריהם. קשישי פקיעין היו מתגאים כי מקום זה רב-יוחסין, וכי אוכלוסי ישראל לא פסקו מהכפר הזה מאז ימות בית המקדש השני. 

רבי מענדל’ה ראה במקום זה פוטנציאל לקהילה החסידית-אשכנזית שבאה עמו, המה יוכלו להתעסק בישובה של ארץ ישראל, ויוכלו לקיים בה כל המצוות התלויות בארץ מתוך קדושה וטהרה. רבי מענדל’ה שם לבו לא רק לרוחניות, אלא גם לגשמיות - הוא ראה בעיני רוחו כי במקום טהור זה יוכלו האנשים להתפרנס בכבוד מיגיע כפיהם בעבודת שדה וכרם, בעיבוד אדמת הארץ ובעבודתה. הוא טווה תכנית שבמחצית היום ילמדו תורה ובמחצית השניה יעסקו בעבודת האדמה. כך גם לא יהיו תלויים בחסדיהם ונדבותיהם של נדיבי הלב שמעבר לים. 

המסורת החסידית מספרת, כי בשעה שהביע רבי מענדל’ה את כוונתו לגור בפקיעין, אמר בלהט של כיסופים: “אילו יניחו לי לגור שנה אחת בפקיעין, אזי אביא את משיח צדקנו!” 

רבי מענדל’ה חשב ועשה - יחד עם קבוצה מחסידיו, העתיק את מקום מגוריו מטבריה לפקיעין. את פניהם קיבלו מתי מעט יהודים ספרדים, שהתגורר במקום בשלווה ובנחת. הללו שמחו לחיזוק ההתיישבות היהודים עם בואם של היהודים האורחים. “.. וברוך השם הנה הארץ רחבת ידים לפניהם, לא תחסר כל בה, ושם מוצא מים אשר לא יכזבו מימיו לעולם, הוא המעיין של רשב”י וגם החרוב שלו עדיין אצל המעיין . . וכל הצטרכות הכל בזול...” - כתב לימים רבי אליעזר זוסמן באחת מאגרותיו בה שיבח את הכפר פקיעין וסגולותיו המיוחדות. הוא אף מסיים את אגרתו בתפילה ובתקווה “ומובטחני מאד בה’ הבוחר בארצנו הקדושה ובעמו ישראל באהבה ישכונו בה שהכפר פקיעין תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן”! 

ואכן, בפקיעין השיג הצדיק את אשר איוותה נפשו. הוא השיג השגות גדולות ונפלאות, והיה רואה מקצה עולם ועד קצהו. 

פעם, כשעלה מן המקווה בפקיעין, אמר לחסידיו “מה טוב היה שרבי לוי יצחק [מברדיטשוב] יעזוב את ז’ליכוב [שם שימש ברבנות] ויעבור לברדיטשוב”. 

שמעו החסידים והבינו כי דברים בגו. מיהרו אפוא לרשום את היום והשעה, וחיכו לבאות. לימים נודע להם כי בדיוק באותו זמן עזב רבי לוי יצחק את ז’ליכוב ועבר לשמש ברבנות בעיר ברדיטשוב, בה כיהן כרב עד יום הסתלקותו... 

לא ידוע עד כמה הספיקו החסידים, והצדיק בראשם, להשתקע במקום החדש; אולם ההתיישבות החדשה פסקה עד מהרה, ומעשה שהיה: 

בבוקרו של יום שישי אחד, שלח רבי מענדל’ה לקרוא לכל החסידים שהגיעו עמו, והורה להם לאסוף במהירות את מטלטליהם, ולחזור עוד באותו יום - יום שישי - למקומם הראשוני בטבריה. פניו של רבי מענדל’ה היו להבים בשעה שפקד זאת על חסידיו: “השטן בכבודו ובעצמו נגלה אלי” - לחש רבי מענדל’ה בצער וכאב - “וטען כנגדי ‘לא די לך שאומרים יהא שמיה רבא בירושלים, בחברון בטבריה ובצפת, שתרצה כעת להתפשט ולייסד ישובים נוספים?! 

“לא נרגע השטן” - הוסיף רבי מענדל’ה לספר - “עד שאיים עלי ‘דע לך, כי אם לא תעקרו מפה, אניח את כל עיסוקי בעולם הגדול ואתפנה ללחום רק בך ובאנשיך!’... 

לא היה צריך להוסיף אומר על דברים אלו. חיש מהר ארזו כל המתיישבים החדשים את מטלטליהם, צררו אותם על כתפיהם או על חמוריהם, ועזבו במהירות את פקיעין. הם גם ידעו כי שבת קודש ממשמשת ובאה, ועליהם להגיע למקום יישוב עוד לפני שקיעת החמה. 

עם צאתם את פקיעין נענה רבי מענדל’ה בלהט-נפש: “מכאיב ודוקר לסטרא אחרא שמתרבה הישוב היהודי בארץ ישראל; גם כשמוסיפים רק אילן או אפילו שריג גפן אחד...”. 

רק אחד מן החסידים לא יצא את פקיעין. חס היה על ממונו, ונדרש היה לו זמן רב כדי לאסוף את כל מטלטליו. הוא נשאר אפוא לשבות את שבתו בפקיעין באמונה כי לא יינזק - אך עד אור הבוקר, נספו הוא ובני ביתו במיתה חטופה, ולא נותר מהם איש... 

גדולי החסידים היו אומרים, כי מטרתו האמיתית של רבי מענדל’ה ביישוב היהודי בפקיעין, היתה להתקדש ולהיטהר בסילודין, ולהחיש את גאולת ישראל - אולם השטן שידע זאת, לחם כנגד זה בכל כוחותיו. לא אכשר דרא. 

גירסא נוספת מספרת כי השטן שלח לעיר להקות של זאבים מאיימים, שפשטו בהמוניהם בין בתיה של פקיעין. מכיון שהדבר היה זמן קצר לאחר שרבי מענדל’ה הגיע לגור בפקיעין, הבינו הערבים תושבי המקום כי הזאבים הללו נשלחו אליהם כעונש על “עברותיו” של רבי מענדל’ה - חיש מהר גירשוהו מפקיעין בבזיון ובחרפה. 

רק לאחר שנים מספר, חזר ונתחדש הישוב החסידי בכפר פקיעין, על ידי קבוצה מעדת החסידים. הפעם, כנראה, לא היה קטרוג, ובמקצת הזמן התבסס ציבור החסידים בפקיעין, והכה שורשים באדמתו. הם בנו לעצמם ‘בתי אחוזה’, הקימו בית כנסת משלהם, ופיתחו חיי קהילה יהודית קדושה וטהורה. 

מתיישבים אלו - למרות שהתגוררו בנפרד מרבי מנחם מענדל מויטבסק - נחשבו לחלק בלתי נפרד מעדת החסידים של רבי מענדל’ה. מדי פעם אף היה מגיע לשהות במחיצתם פרק זמן, והיה מאציל עליהם מהודו ומרוחו הטהורה. כשהיה זקוק למנוחה ולאוויר צח, היה רבי מענדל’ה פורש מביתו שבטבריה לפקיעין, שם היה מטייל ונח עד שהבריא. 

גם בנו של הצדיק, רבי משה, הגיע לשם לאחר שנתקף במחלה קשה, בתקווה ששם ימצא מרגוע לגופו ולנפשו. משלא הוטב לו, הזעיקו חסידי אביו את רבי מענדל’ה שיבוא אליו. האב הדגול אכן הגיע להיות עם בנו בצוותא חדא, אלא שאף הוא נדבק במחלת בנו “ונפלתי למשכב ארוך”, כתב באחת מאגרותיו. 


בעקבות ארועים שמימיים אלה אלו חזר רבי מענדל’ה למקומו כבתחילה - אל העיר טבריה, אל ביתו ומשכנו שאיווה לו בעיר הקודש. 

(מקורות: יסוד המעלה לר”א סורסקי, חלק א’ עמוד רד ואילך; “אגרות חסידים מארץ ישראל”, עמוד 99; אוצר ישראל, עמוד קצו; יהי אור, עמוד קכ; כתבי הר”ר יאשיא שו”ב, עמוד נג)