אמסטרדם. עיר ציורית ומיוחדת במינה. בשלושת הימים ששהיתי בה יחד עם רעייתי, הספקנו למלא די הרבה משימות. ביקרנו ידידים, התוועדתי בבית כנסת שם נוהגים לבקר "ישראלים", ואפילו נשאר לנו זמן לבקר במוזיאונים מפורסמים. הספק נאה מאוד לביקור כה קצר. ניצול איכותי של זמן. 

למרות הקיצור הנמרץ, הספקנו לחוות כמה קוריוזים מעניינים. אבל ללא ספק, האירוע המסעיר ביותר התרחש אתנו בטיסה בחזור. הצטרפו נא עמנו לטיסתנו חזרה לארץ הקודש, מקום מגורינו... 

♦

למי שעדיין לא יודע (וספק גדול אם קיים אחד כזה בכל העולם), טיסה של חסיד חב"ד מן השורה אינה כטיסה של יהודי סתם. החב"דניק לא יתרווח בכסאו במנוחה וינום את שנתו העמוקה במשך שעות הטיסה. לא ולא. במיוחד אם הטיסה היא טיסת יום. לא בגלל שהוא לא עייף... אלא בגלל מצוות הרבי מלך המשיח וההזדמנות לקיימה בריחוף בין שמים וארץ.. כן, ניחשתם, מבצע תפילין! 

אין חסיד שלא יושב דרוך וממתין לרגע המיוחל שהשלט המואר "נא לשבת ולהדק חגורות" כבה, קם הוא באחת, עם תפיליו בידו, ניגש לקדמת המטוס ומתחיל לסקור את קהל הנוסעים למצוא "קליינטים" עתידיים להנחת תפילין. 

בטיסתי זאת, אני, ככלל החסידים הטסים מפה לשם, רציתי להתחיל במבצע ולהציע לנוסעים את קיום המצווה. קצת התלבטתי לגבי היהדות של רוב הנוסעים, ואיך בדיוק לגשת לשאלה העדינה במקצת: "רר יו ג'ואיש?" 

ברם, דאגותיי היו לשווא. בהתבוננות קלה למדתי שההולנדים אינם ניידים כלל. הם בקושי זזים. קרים ומאובנים מה. יהודים, להבדיל, וישראלים בפרט, נמצאים בתנועה מתמדת. משהו עלום ופנימי מניע אותם. תזוזה אין סופית. תנועות ידיים, הבעות פנים, קימות רבות ממקום מושבם. הרבה חיות ופעילות. אין אחד מהם שישב בחוסר תנועה ומעש. 

התגלית הקלה על עבודתי. עם התפילין ביד, ניגשתי בפשטות לכל מי שזז.. 

הראשונים סירבו להצעה האדיבה, אחד אחרי השני, כבתגובת שרשרת. אחרי שה"נחשון" הסכים, הסכר נפרץ. עוד ועוד יהודים הסכימו להצטרף למצווה. לאט עשיתי את דרכי במעבר הצר בין המושבים, מציע את מרכולתי, ונענה בשמחה לבקשתי. עד שהאתגר פגש בי פנים מול פנים... 

♦

הם היו שלושה, ישובים זה ליד זה. הולנד בכלל, ואמסטרדם בפרט, הטיבו עמהם על פי מראיהם החיצוני. בכל מקום בו אפשר להידקר - היו להם עגילים. קעקועים עיטרו מחוזות שונים בגופם, ולסיום שערם קיבל צבעים מצבעי הקשת שלעולם לא נראו על ראש אנושי... 

הבנתי מיד שפניה קונבנציונאלית לחברה הללו, לא תעבוד. הייתי קצת יצירתי, והחלטתי לדבר בשפתם: "היי חבר'ה, יש כאן אטראקציה יוצאת מן הכלל!! בא לכם לעשות משהו מופרע בא-מ-ת?? בואו הניחו תפילין- חינם אין כסף..." 

הבחורצ'יק שישב ליד המעבר העווה את פניו כאילו להבדיל הצעתי לו להחזיק חתול מת... לאחר מכן הוא כיבד אותי בתנועה "ישראלית" טיפוסית בהרימו את כתפיו לגובה - סימן מובהק שכדאי לי מאוד להסתלק, והקדימה משובחת... 

הפנמתי את המסר שלו, אך לא נתתי לייאוש להשתלט עלי. עדיין מלא מצב רוח ואמונה ב"פינטעלע איד", פניתי לשכנו: "ומה אתך, חבר?" 

זריזות ישראלית ראויה לכל שבח הפילה עליו תרדמה מוחלטת. הוא עצם את עיניו בחוזקה, הטה את ראשו לאחור ופלט נחירה מרשימה לעברי. המסר נקלט, חד וברור. 

אחרון אחרון חביב. הבחור השלישי ישוב ליד החלון, מתעמק בקריאת כתב עת כלשהו. נראה שההתרחשויות של הדקות האחרונות דילגו עליו. הרמתי את קולי טיפה, להקל עליו את השמיעה... "האם אתה חפץ להניח תפילין?" 

הלה הביט בי, התבונן בפניי וחזר אחרי: "מה אמרת?" 

ידידי הראשון, הישוב לידי במעבר, עקב אחרי ההתפתחויות בשמחה לאיד. גלויה לגמרי. הוא עומד לצפות, על פי כל התחזיות, בכישלוני המוחץ. זה עתיד לקרות בעוד שניה. שכנו, שישב בין השניים, עדיין היה "רדום" אבל ראיתי בבירור שהוא מציץ מזווית עין אחת לקראת הבאות. 

חזרתי על השאלה, וכדי לחדד אותה, הרמתי את התפילין שהוא יוכל לראותם. במקרה שהשאלה לא היתה ברורה דיה. 

הבחור השלישי היה מלא התפעלות. 

"תפילין??" הוא שאל כלא מאמין, "אתה רוצה שאני אניח תפילין?" 

הוא נעמד ממקומו באחת, התכופף מעט בגלל תא המטען הנמצא ממש מעל ראשו, החל להפשיל את שרוולו והכריז בחיוך גדול: "בוודאי שאני אניח תפילין!" 

הידיד שישב במקום הראשון, נכנס להלם. השני ש"ישן" במקומו באמצע, פתח לאיטו עין אחת לוודא שהשמיעה שלו אינה לקויה... בינתיים, הבחור, מתוך שמחה גלויה נתן לי לעזור לו בהנחת התפילין. לאחר מכן התיישב במקומו, קורא בקול את ה"שמע ישראל" מהעלון שהגשתי לו. 

♦

הייתי עסוק מאוד עם הבחור, ולא שמתי לב שמאן דהוא עוקב אחריי בעניין רב. היה זה איש מכובד , לבוש בקפידה, לא יהודי על פי מראה פניו. ממושבו בשורה אחת בלבד לפני כל הדרמה המתרחשת, הסתובב כדי לצפות במתרחש. 

כאשר קלטתי אותו במבטי, פניתי אליו בברכה קצרה ושאלתי אותו אם הוא יודע מה מעשינו כאן? הוא הניד את ראשו ל"לאו". הוא המתין בסבלנות עד שהבחור סיים את התפילה, והסרתי מעליו את התפילין. 

כעת פניתי לזר והחלתי להסביר בהראותי לו את התפילין: "אלו תפילין. הם עשויים מעור של בהמה והם מצווה מה' לעם היהודי. בורא העולם ציווה לכל זכר בוגר להניח אותם כל יום, בדיוק כפי שראית את הצעיר מניחם". 

לא היה קשה לראות את התרשמותו של הגוי. הוא הביט בי, בצעיר שסיים כעת להניח תפילין, ושוב בי. הוא היה מלא התפעלות: 

"האם הבנתי נכון שהצעיר אינו דתי, והוא 'שם' את אלו רק בגלל שביקשת ממנו??? אילולי ראיתי במו עיניי לא הייתי מאמין לדבר כזה..." 

התרגשותו היתה מדבקת. שאלתי אותו לשמו והוא הציג את עצמו בשם "פיטר". המשכתי להסביר מה המשמעות של התפילין, ומה נמצא בתוכם. סיפרתי לו שבכל אחת מהקופסאות הללו נמצאת יריעת קלף, עליה כתוב קטע מה"בייבל". והחשוב ביותר - באחד הקלפים כתוב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!" 

רעש המטוס העמום לא הפריע לפיטר להקשיב ולהתרכז בדבריי. המשכתי לפתח את הנושא. חתרתי לעוד מבצע של הרבי מלך המשיח, שבע מצוות... 

"אתה יודע מה פירושו של "שמע ישראל"? זה אומר שרק אלוקים בלבד בורא את הכל באופן תמידי. יש לך מושג מה משמעות הדברים?" עיניו התרחבו בפליאה. חבריו למסע הרימו את עיניהם לבחון את המתרחש. 

"זה אומר לנו שהאלוקים הוא כל יכול והוא בורא אותך בכל רגע מחדש. הוא עושה את זה "בחינם". ואם כך, אולי נעשה בשבילו משהו "בחינם", בתמורה!" 

כעת הגעתי לנקודה, ומשם הדרך היתה פתוחה לפניי להסביר את נושא שבע מצוות בני נח. בסיום דבריי הקצרים אך הממצים, לחצתי את ידו של פיטר בחום ופניתי לחזור למקום מושבי. 

ללא אזהרה מוקדמת, התיר פיטר את חגורת הבטיחות, קם, החליק את חליפתו המהודרת, וסידר את עניבתו. אחרי כל ההקדמה, הגיעה ההפתעה המוחלטת. 

פטר הצביע עלי באצבעו והחל צועק בקול גדול: "הרב הזה צודק בהחלט!" 

אלמנט ההפתעה היה עצום. פיטר המשיך בהניפו את ידו אל על באלגנטיות רבה: "אני רוצה במעמד זה להתנצל. להתנצל ברבים על מה שאנחנו עוללנו לעמו. לקחנו ילוד אישה והאללנו אותו! התכחשנו לציוויים האלוקיים!" 

את המילים האחרונות הוא שאג ממש. כעת כל מי שישב בשורות מסביב לא העתיק את מבטו ממנו. 

וכמו הולנדי טיפוסי, בסיום דבריו שפרצו ממנו באופן מפתיע ביותר, הוא ניגש אלי, לחץ את ידי בחום אך ברישמיות, ישב על מושבו והמשיך לקרוא בספרו כאילו לא היה מאומה... 

הוא אשר אמרתי, טיסה של חסיד היא אחרת לגמרי...