הייתה זו נסיעה של כשש שעות חזרה, והרכב שלנו היה עמוס לעייפה במזוודות, מזרנים, מנגל, מקרר קטן וכמובן בגדים לשבוע שלם לכל המשפחה – והמון אוכל. 

היינו במרחק של כשעה וחצי נסיעה מביתנו שבטורונטו וכבר הייתי עסוקה בתכנון הדברים שבהם אצטרך לטפל ברגע שנחזור. הזמן שבילינו היה נפלא, אבל חשתי מוכנה לצלול חזרה לשגרה הרגילה שלנו. בעוד כמה ימים יתחיל בית הספר ומצפות לי כל כך הרבה הכנות.  

בדיוק כשאני חושבת על כך תוך כדי נסיעה בכביש המהיר, מכוניתנו החלה להאט ולהשמיע קולות מוזרים מתחת למכסה המנוע. בטני התחילה להתהפך. "לא, לא עכשיו! חכי רק עוד 90 דקות ונהיה כבר בבית!" אבל מסתבר שלמכונית שלנו דעה משלה.  

האיש שגרר אותנו לעיר הקרובה ביותר הבטיח לי שיש מוסך במרחק עשר דקות משם. אמנם היה זה בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום ראשון, אך עדיין יכולנו להספיק להגיע לשם לפני הסגירה. כשראיתי שהמוסך פתוח עדיין ושהמוסכניק עובד במרץ, פלטתי אנחת רווחה. 

כשהוא עשה בדיקה מהירה לאוטו שלנו ואמר לנו שזה עניין פעוט שייקח לו מקסימום שעה לתקן, חשתי הקלה רבה אף יותר. אבל אז הוא בישר לנו שהוא ישמח לעשות את העבודה... מחר על הבוקר!... "לא", מחיתי. "אתה לא מבין..." ניסיתי לשכנע אותו שיש לי אוטו מלא ילדים... וכמה אנו זקוקים להגיע הביתה... שאין לנו כל אפשרות לפרוק את כל החפצים שלנו ... ושהתינוק לא מוכן לישון בחדר לא מוכר לו... ושאנחנו מוכרחים שהוא יתקן את האוטו עכשיו, ולא מחר בבוקר".  

אבל המוסכניק התעקש שהוא מבין היטב, ושגם לו יש ילדים בבית שממתינים בכיליון עיניים שאבא יחזור הביתה אחרי יום עבודה ארוך לארוחת ערב משפחתית. כל תחנוניי, הפצרותיי, הצעות השוחד שלי וניסיונותיי לעורר בו רגשות אשמה, ואף הצעתי לתת לו הרבה יותר כסף מזומן נוסף – ואפילו לצלצל לאשתו בנייד שלו ולנסות לשכנע אותה – עלו בתוהו. הוא היה נחוש בדעתו לצאת, ונראה היה שאנו עומדים לבלות את הלילה בעיירה הזאת, תשעים דקות מביתנו הנוח והנעים.  

עשינו ככל יכולתנו להוציא את מה שהיינו זקוקים לו למשך הלילה, נעלנו את המכונית ונסענו במונית למלון הקרוב ביותר. בילינו לילה חסר מנוחה כשאנו דחוקים בחדר מלון, ומוקדם למחרת בבוקר המוסכניק התקשר, כפי שהבטיח, לומר שהמכונית עובדת ובמצב תקין.  

במשך כל הערב ובוקר המחרת תהיתי מדוע זה קורה לנו. מדוע, כשהיינו כה קרוב לבית, חייב היה משהו כל כך קטן להתקלקל? האם יתכן שטמון בכך לקח עבורנו?  

רק כשהיינו כבר בנסיעה חזרה על הכביש המהיר, לכיוון מערבה לטורונטו, שבעלי סיפר לי מה קרה לו באותו בוקר.

הוא יצא לאזור הפארק שמאחורי בית המלון כדי להתפלל תפילת שחרית בבדידות ובשקט. כשעמד שם, עטוף בטלית שלו ועטוי בתפילין, ניגשה אליו אישה אחת וניצבה לידו בנימוס. "אפשר להשתמש בסידור שלך?" היא שאלה אותו. ובמשך הכמה דקות הבאות הם עמדו שם זה בצד זו כשהם קוראים עמוד אחר עמוד. 

לבטח היה זה מראה מוזר – הוא, גבר דתי גבוה ומזוקן עטוי בטלית, והיא – אישה מבוגרת יותר, לבושה במכנסיים פשוטים ובחולצת טריקו.  

כשבעלי והאישה סיימו את תפילותיהם, האישה הסבירה: "אני ישראלית, כמובן שאני יודעת לקרוא את סידור התפילה. אבל לא אמרתי את ה"שמע ישראל" כבר 20 שנה, ואף לא החזקתי סידור בידי. כשראיתי אותך ידעתי שאני צריכה להתפלל. תודה שאיפשרת לי לעשות זאת".

____

יש זמנים בחיים שבהם איננו יודעים מדוע האירועים קורים באופן שבו הם קורים. ברוב הפעמים, אפילו לא נותנים לנו את ההזדמנות להשיב על שאלה מבלבלת זו.  

אבל ישנם זמנים מיוחדים שבהם נותנים לנו הצצה מהירה לסיבה הגבוהה יותר לכך שאנו נמצאים במקום מסוים. וברגעים הללו אנו גם מבינים שהעיכוב הקטן שלנו, למעשה מביא אותנו בדיוק למקום שבו היינו אמורים להיות.