לפני כשמונה מאות שנה התפרסמו בעולם שני נוסעים יהודיים בעלי שם, שעברו ממקום למקום וביקרו בקהילות היהודיות הפזורות ברחבי תבל. הם העלו את רשמיהם וחוויותיהם על הכתב ותיארו את חיי היהודים במקומות מושבותיהם בתקופה ההיא. תיאוריהם, מלבד שהם מענינים ביותר, יש להם חשיבות גדולה לגבי חקר ההיסטוריה היהודית של זמנם.

אחד הנוסעים הללו בא מספרד והוא ביקר בארצות המזרח הקרוב ורחוק. היה זה ר׳ בנימין מטודלה. בערך באותו זמן בו חזר ר׳ בנימין ממסעותיו, יצא לדרך הנוסע השני, ששמו היה ר׳ פתחיה. הוא החל את מסעו מבוהמיה (חלק מצ׳כוסלובקיה של היום) אשר במרכז אירופה.

רבי פתחיה עשה את מסעו במשך 15 שנה (משנת 1175 ועד שנת 1190) וביקר בארצות רבות ושונות. ההבדל בינו ובין ר׳ בנימין היה בין היתר בכך, שר׳ פתחיה התענין אך ורק בחיי היהודים, בעוד שר׳ בנימין התענין גם בחיי העמים והארצות בהן ביקר. הסיבה לכך נעוצה בעובדת היות שני הנוסעים בעלי חינוך ורקע שונים. ר׳ בנימין בא, כאמור, מספרד, בה סיגלו לעצמם המלומדים היהודיים גם השכלה כללית רחבה. כך הוא התענין ורשם בנסיעותיו עובדות מענינות רבות, שאין להן שייכות לחיי היהודים באותם המקומות. יחד עם זאת מכילות רשימותיו גם ידיעות חשובות על חיי היהודים, שנפגש עמהם בדרכו.

לעומתו היה רבי פתחיה יהודי ״אשכנזי״. הוא התחנך בישיבתו של רבי יהודה בר׳ שמואל החסיד ברגגסבורג שבגרמניה, והיה תלמידם וחברם של הלמדנים הגדולים ביותר של דורו.

הוא היה אחיו של רבי יצחק הלבן, שנמנה על בעלי התוספות ושל רבי נחמן מרגנסבורג, שהיה אף הוא תלמיד־חכם גדול. מטרת נסיעתו של רבי פתחיה היתה להכיר את החיים היהודיים ואת המנהיגים היהודיים שבכל מקום ומקום. סתם ידיעות גיאוגרפיות והיסטוריות לא היו בתחומי התענינותו של רבי פתחיה.

רבי פתחיה בן ר׳ יעקב הלבן, הידוע בשם רבי פתחיה מרגנסבורג, נולד כנראה בפראג (לפי דעה אחרת ברגנסבורג) אך שנת לידתו אינה ידועה. כל מה שידוע לנו על מסעו שאוב מספרו, בו הוא מתאר את מסעותיו, ספר הנקרא ״סיבוב״.
ובכן ,הוא יצא מפראג מזרחה, עבר את פולין וחלק מרוסיה, שם הוא נסע על הנהר דנייפר, בכיוון דרומי. במשך ששה ימים נסע לכל אורך הנהר, ועצר בעיר קיוב.

לאחר מכן הוא ביקר בקרים ובארצות שמסביב הים השחור, ארמניה, פרס, ולאחר מכן עיראק, סוריה וארץ ישראל. מכאן הוא חזר לבוהמיה דרך יוון ובכך הוא סיים את ״סיבוב״ נסיעותיו. רבי פתחיה הביא עמו בשובו ידיעות מהישובים היהודיים אותם פגש בדרכו.

ברוסיה עדיין לא היו באותם הימים יהודים רבים (היה זה לפני כשמונה מאות שנה) אך בקרים — אותה הוא מכנה ״ארץ קדר״ — מצא רבי פתחיה ״מינים שאינם מאמינים בתורה שבעל־פה״. כנראה שכוונתו לקראים שהתגוררו בקרים. בני כת זו התפרדו מהיהודים, כאשר מנהיגם, ענן בן דוד, מרד ברבנים, כתגובה על כך שהם מינו כריש גלותא בבבל את אחיו הצעיר ולא אותו.

רבי פתחיה מתאר את פגישתו עם הקראים המאמינים רק בתורה שבכתב, אותה הם מפרשים בצורה מילולית, מבלי להיזקק למסורה, הפירוש האמיתי של התורה, שנמסרה איש מפי איש, דור אחר דור, ממשה רבנו. כן, למשל, חתכו הקראים לחם ביום ששי לצרכי השבת וישבו בחושך במשך כל היום, מבלי לצאת החוצה.

התפילות שלהם מורכבות ממזמורי תהילים בלבד. כאשר שאלם רבי פתחיה, מדוע אין הם מאמינים בדברי חכמינו, הם השיבו כי אבותיהם לא לימדו אותם ולכן אין להם מושג מהתלמוד וחכמיו.

מענינים במיוחד רשמיו של רבי פתחיה על חיי הקהילה היהודית בבבל. חבל שהוא מתאר זאת בקווים כלליים למדי, מבלי להכנס לפרטים ומבלי למסור את הדברים בצורה שיטתית.

ברשימותיו על מסעו בבבל (עירק) אנו מוצאים בערך כך: מבבל הישנה ועד בבל החדשה מהלך שני ימים. ארמונו של נבוכדנאצר נחרב לגמרי, רק עמוד אחד בלבד עומד ומעיד על גדולתו משכבר הימים. אולם ביתו של דניאל נראה כאילו נבנה רק אתמול. בבית יש אבן גדולה, עליה נהג דניאל לשבת ואבן קטנה יותר, עליה היה מניח את רגליו. בסמוך נמצא גם לוח־אבן, שהיה משמש לו בתורת שלחן. בקיר המבדיל בין ביתו של דניאל לבין הארמון של נבוכדנאצר היה פתח קטן, בדמות חלון, דרכו יכלו דניאל והמלך לשוחח באין מפריע. ליד הבית נמצאות שלושים מדריגות. עליהן היו יושבים החכמים שבאו לשמוע את דברי הנבואה של דניאל איש חמודות. מימין לכסאו של דניאל יש אבן, אשר מתחתיה — כך מספרים — נמצאים מוחבאים כלי המקדש. פעם — מספרים — באו פקידי הממשלה לחפש את כלי המקדש, אולם אך ניסו להזיז את האבן ומיד נפלו מתים. באחת מפינות הבית יש מגדל קטן, עם מדריגות למעלה, שם היה דניאל עולה כדי להתפלל תוך כיוון הפנים לירושלים. אנשים רבים באים להתפלל על קברו של דניאל בסוסא (שושן הבירה) ונושעים מצרותיהם בצורה מופלאה...

רבי פתחיה מספר עוד כי כל זמן נסיעתו בבבל, שהיתה אז תחת שלטון המוסלמים, הוא לא ראה פני אשה באשר הן כולן מכוסות ברעלה (צעיף). רבי פתחיה הביע התפעלות נוכח צניעותן של נשי בבל.

הוא גם משבח את יהודי בבל כיראי־שמים ותלמידי־חכמים גדולים. המושלים המוסלמים של בבל היו ידידותיים יותר אל היהודים והתנהגו אליהם ביחס יותר טוב מאשר המושלים הנוצרים באירופה של הימים ההם.

מלבד ביתו של דניאל מצא רבי פתחיה בבבל עוד שלושים בתי כנסת ובתי מדרש, בהם התפללו יהודים ולמדו תורה. שליחי־ציבור קבועים לא היו וראש־הקהל היה ממנה מדי פעם חזן לניהול התפילה. הקהל האזין לתפילה בשקט וענה "אמן". לשוחח אסור היה בבית הכנסת בעת התפילה. כולם כיבדו מאד את בית הכנסת כמקום קדוש ולפני שנכנס מישהו לבית הכנסת היה חולץ את נעליו. את התפילות ומזמורי התהילים היו שרים בניגונים מיוחדים, שעברו בירושה מדור לדור.

להלן מספר רבי פתחיה, כי הראו לו את גוב האריות שלתוכו השליכו את דניאל וארע לו נס, שהאריות המורעבים לא נגעו בו לרעה. כמו כן ראה רבי פתחיה את כבשן האש, לתוכו הטיל נבוכדנצר את חנניה משאל ועזריה כאשר הללו סרבו להשתחוות לצלם. עתה היה הבור מלא עד כדי מחציתו במים, וכפי שסופר לרבי פתחיה ייחסו האנשים למים הללו סגולות מרפא.

רבי פתחיה ביקר גם אצל קברו של יחזקאל הנביא וכן ליד חורבות מגדל בבל. מגדל בבל נבנה, כידוע, ע״י האנשים, צאצאי בני נח, ששרדו בעולם אחרי המבול. הוא מתאר את בקורו ליד קברו של רב (אבא אריכא) ומספר שאנשי המקום מכירים את מקומות קבורתם של 550 נביאים ואמוראים שפעלו בתקופות קדומות.

להלן מתאר רבי פתחיה את כבודו הרב של ריש־הגלותא שמואל בן עלי, שנתמנה למשרה הרמה אחרי מות ריש הגלותא הקודם, דניאל, שכהן בעת ביקורו של רבי בנימין מטודלה. לפני התמנותו למשרה הרמה, כהן שמואל בן עלי כראש הישיבה של בגדד, ו־2000 תלמידים שמעו את שעוריו של ראש־הישיבה, שהיה גם ריש גלותא. הוא נהג לשבת על כס מלכותי, לבוש בגדי מלכות של זהב וארגמן. לצידו עמד ה״מתורגמן", שנהג לחזור על דברי ריש הגלותא ולהסבירם.

ריש הגלותא היה גם השופט העליון של היהודים. הוא עמד בראש בית דין בו כיהנו, מלבדו, עוד 9 דיינים, מגדולי תלמידי החכמים בבגדד. בכל בוקר ישבו הדיינים לדין ושמעו את טענותיהם של בעלי הדין. מלבד זאת היה ריש הגלותא גם נציגם הרשמי של היהודים בחצר מלכותו של הכליף וחבר המועצה המלכותית. הוא נתמנה למשרה זו ע״י הכליף בעצמו, והוא משל בכל עניני היהודים, הפנימיים והחיצוניים, ביד רמה. הוא מינה רבנים ודיינים, הטיל מסים וארנונות והדומה. השפעתו של ריש הגלותא היתה גדולה מאד ומכתב המלצה ממנו פתח את כל הדלתות ואפשר לנוסע לבקר את כל המקומות ההיסטוריים, אשר הגישה אליהם לא היתה קלה כל כך.

גם רבי פתחיה קבל מכתב המלצה כזה מריש הגלותא, שמואל בן עלי, בו נדרשו פקידי כל הקהילות לקבל את האורח בכבוד גדול, ולספק לו את הידיעות להן הוא זקוק.

רבי פתחיה מספר, כי פעם אחת היתה לו הזדמנות להיות עד ראיה למאורע מענין, שאירע בחצרו של ריש הגלותא. היה זה בקורם של נצי גי שבטים נדחים, מהרי הקוקז, שביקשו את ריש הגלותא לשלוח אליהם מורים ומלמדים, שידריכו אותם באורח חיים יהודי וילמדו את בניהם תורה.

המענין בדבר היה, כי השבטים הללו היו עובדי אלילים, ושליחיהם ספרו כי שבעה שבטים, יחד עם ראשיהן ומנהיגיהם, גמרו אומר להתגייר ולקבל על עצמם את האמונה היהודית. לשם כך הם שלחו את השליחים אל ריש הגלותא כדי שיעזור להם לממש את מאוויי נפשם. ואכן בקשתם נתמלאה ושורה של תלמידי חכמים הסכימו, לפי בקשת ריש הגלותא, להילוות אל השליחים ולעזור להם להתגייר.

רבי פתחיה מספר עוד. כי משרת ריש הגלותא נוהלה בטכס ובפאר מלכותיים, כפי שזה היה נהוג אצל מלכי ונסיכי המזרח. לריש הגלותא היו 60 שומרי ראש שעמדו סביבו, מוכנים לשמוע כל מוצא פיו ולמלא אחר פקודותיו. אצל שמואל בן עלי, התאחדו תורה וגדולה על שולחן אחד, זה של גאון (היינו ראש הישיבה ומנהיג רוחני) וזה של ריש גלותא, שהיה בעיקרו משרה פוליטית שלטונית — בהצלחה ובכשרון. מרחוק ומקרוב הפנו אליו קהילות יהודיות שונות את שאלותיהן בעניני הלכה, ביניהן גם הקהילה היהודית של העיר הרוסית קיוב.

לשמואל בן עלי לא היה בן שיירש את מקומו כריש גלותא, לעומת זאת היו לו בנות שהיו בעלות השכלה רחבה והתמצאו גם בעניני תורה. הן נהגו להאזין לשעורי הגמרא של אביהן דרך חלון קטן של חדרן.

מבגדד נסע רבי פתחיה לנציבין, עיר עתיקה בבבל, בה נתקיימה קהילה יהודית, עוד לפני חורבן בית שני. העיר התפרסמה במיוחד בזמן בו עמד  בראש הישיבה המקומית התנא רבי יהודה בן בתירא. רבי פתחיה ביקר בבית המדרש הישן של רבי יהודה בן בתירא, וכן בשני בתי מדרש עתיקים אחרים, שנבנו עוד בימי עזרא הסופר. באחד מהם הוא מצא אבן ועליה חרותות המילים ״עזרא הסופר״. בזמן בקורו של רבי פתחיה מנתה הקהילה היהודית של נציבין 800 משפחות.

מנציבין הלך רבי פתחיה לסוריה, דרך חרן, מקום מגורי משפחת אברהם אבינו. בירת סוריה, דמשק. היוותה באותם הימים חלק מהכליפות של מצרים. בתקופה ההיא גרו בדמשק למעלה מעשרת אלפים יהודים, אשר בראשם עמד נשיא ששמו רבי עזרא. הוא הוסמך להוראה ע״י הגאון וריש הגלותא שמואל בן עלי.

העיר דמשק מצאה חן בעיני רבי פתחיה והוא מתאר אותה כעיר היפה ביותר שראה מימיו, עיר של גינות נוי, בריכות מים ומזרקות ומבורכת בעצי פרי ובעושר רב. רבי פתחיה מזכיר את הפתגם הערבי האומר: ״אם גן עדן על הארץ — הוא נמצא בדמשק, ואם גן עדן הוא בשמים נמצאת דמשק בדיוק כנגדו למטה״.

בבואו לירושלים, מצא רבי פתחיה את עיר הקודש בידי הצלבנים, שכבשוה מידי המוסלמים ושלטו בה עד 1187. מכאן נראה, כי רבי פתחיה ביקר בירושלים לפני שנה זו. הוא מתאר את המסגד שהערבים בנו על הר הבית כאשר הם כבשו את ירושלים בפעם הראשונה (הכוונה כנראה למסגד עומר).

לאחר מסע של 15 שנה, בערך בשנת תתק״נ (1190), שב רבי פתחיה לעירו רגנסבורג. חלק מרשמיו, שהעלה על הכתב, הלך לאבוד בדרך שובו לבוהמיה. ואילו את שאר הכתבים הוא מסר לרבי יהודה ברבי שמואל החסיד. כעבור זמן קצר הופיע הספר תחת השם סבוב העולם, או סבוב הרב רבי פתחיה מרגנסבורג. מאוחר יותר הופיע הספר גם בשפה הלטינית, וביידיש ושפות אחרות. הספר כתוב בגוף שלישי, והוא נכתב כנראה על ידי מישהוא, שליקט את החומר מכתבי רבי פתחיה. ייתכן כי זה היה רבי יהודה החסיד בעצמו, או אחד מתלמידיו.