כ אייר התשע"ט (25.05.2019)


פייסבוק חבד בישראל אויטר חבד בישראל

נשים מעניינות יותר
על מה שלושת אלפי נשים יכולות לדבר במשך חמישה ימים רצופים?

"טל הבדולח" – טל התחייה
תהליך הטהרה המקובל מטומאת מת הוא באמצעות הזאה מ'מי חטאת' – מי מעיין שבהם מעורב אפר משריפת פרה אדומה. בלשון הזוהר מכונה התערובת הזו "שיורי טלא דבדולחא" – שאריות מטל הבדולח. 

קשה לזווגן כקריעת ים סוף
בני הזוג שונים במימדים הגלויים שלהם. הם איש ואשה השונים במהותם. הם לא אמורים לחשוב ולהרגיש את אותו הדבר. ההכרה במציאותם כשונה זהו חלק בלתי נפרד מפיתוחה של זוגיות נכונה. 

כתיבה לרבי
כל מה שרצית לדעת על הכתיבה לרבי באמצעות אגרות הקודש. לכניסה למדור

חבד בישראל
מחפש כתובת של בית חב"ד בעירך? גן חב"ד לילד באזורך? הגעת למקום הנכון! השתמש במנוע החיפוש של חב"ד בישראל

מאגר עצום על חגי ישראל
מאמרים, סיפורים, הלכות, שיעורים ועוד, מסודרים לפי חגי ומועדי ישראל - לכניסה למדור

מאות ניגונים להאזנה
בואו להינות ממאות ניגוני חב"ד, המבוצעים בידי מגוון תזמורות וזמרים. לכניסה למדור

אנציקלופדיה חב"דית
בואו להרחיב את ידיעותיכם על חסידות חב"ד, ערכים בחסידות, ניגוני חב"ד, ועוד אלפי ערכים נוספים באנציקלופדיה החב"דית. לכניסה

חת"ת רמב"ם
הצטרפו ללומדי השיעורים היומיים בחומש, תהלים ותניא, וכן בשיעור יומי ברמב"ם. לכניסה למדור






» הרבי מלובביץ'

» גאולה ומשיח

» חב"ד בעולם

» חב"ד בישראל

» מדור התוכן

» השיעורים היומיים

» לוח שנה עברי

» זמני הדלקת נרות

» ניגוני חב"ד

» חדשות חב"ד

» וידאו

» מגזין

» פרשת השבוע

» חגי ומועדי ישראל

» המדור לילדים

» אנציקלופדיה חב"דית

» אודותנו

» חב"ד באינטרנט




אראנו נפלאות
נאמר בספר מיכה (ז, טו): "כִּימֵי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". 'כִּימֵי' פירושו: כמו ימי, דומה לימי. ובענייננו: יציאת מצרים וכל הנפלאות שהיו אז – אינן אלא משל ודמיון אל גאולה השלמה והנפלאות העצומות שיתחוללו בה.


|
שתפו:  

מציג שיעורים ליום חמישי יא אייר ה'תשע"ט הצג השיעור להיום

הלכות חובל ומזיק פרקים ז-ח. הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א



הלכות חובל ומזיק


פרק ז


הלכה א: המזיק ממון חבירו היזק שאינו ניכר הואיל ולא נשתנה הדבר ולא נפסדה צורתו הרי זה פטור מן התשלומין דין תורה אבל מדברי סופרים אמרו הואיל והפחית דמיהן הרי זה חייב ומשלם מה שהפחית מדמיהן.

הלכה ב: כיצד, הרי שטימא אוכלין טהורים של חבירו, או שדמע פירותיו, או עירב לו טיפת יין נסך בתוך יינו שהרי אסר עליו הכל, וכן כל כיוצא בזה, שמין מה שהפסיד ומשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כדרך כל המזיקין.

הלכה ג: ודבר זה קנס הוא שקנסו אותו חכמים כדי שלא יהיה כל אחד ואחד מן המשחיתים הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני, לפיכך אם מת זה שהזיק היזק שאינו ניכר אין גובין הנזק מנכסיו, שלא קנסו חכמים אלא זה שעבר והזיק אבל היורש שלא עשה כלום לא קנסו אותו. וכן המזיק היזק שאינו ניכר בשגגה או באונס פטור, שלא קנסו אלא המתכוין להזיק מדעתו.

הלכה ד: הכהנים שפגלו את הזבח במזיד חייבין לשלם בשוגג פטורין, וכן העושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת במזיד חייב לשלם בשוגג פטור.

הלכה ה: הכניס פרה למרבק כדי שתינק ותדוש והסיח דעתו ממי חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

הלכה ו: המנסך יין חבירו לע"ז לא נאסר היין, שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו, ואם היה לו בו שותפות, או שהיה משומד שהרי הוא כגוי, או שהתרו בו וקבל ההתראה שהרי הוא משומד, הרי זה אוסר היין וחייב לשלם, והיאך יתחייב זה לשלם והרי הוא מתחייב בנפשו, מפני שמעת שהגביהו נתחייב לשלם ואינו מתחייב בנפשו עד שינסך.

הלכה ז: כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין, אע"פ שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה הואיל והוא הגורם הראשון חייב. כיצד, הזורק כלי שלו מראש הגג על גבי כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסלק את הכרים מעל הארץ ונחבט הכלי בארץ ונשבר חייב נזק שלם כאילו שברו בידו, שסלוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ח: הזורק כלי של חבירו מראש הגג על גבי כרים וכסתות של בעל הכלי וקדם בעל הכלי והסיר הכרים הזורק חייב שזריקתו היא הגורם הראשון לשבירת הכלי, ואם קדם אחר וסלקן שניהן חייבין הזורק והמסלק ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה.

הלכה ט: וכן השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר, שאע"פ שאין גוף השטר ממון הרי גרם לאבד הממון, ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים היה וכך וכך היה כתוב בו ומחמת ששרפו הוא שאינו יכול לגבות החוב אבל אם לא האמינו אינו משלם לו אלא דמי הנייר בלבד.

הלכה י: וכן ראובן שהיה נושה בשמעון ומכר השטר ללוי וחזר אחר שמכרו ומחלו לשמעון, הרי נפטר שמעון כמו שיתבאר במקומו ונתחייב ראובן לשלם ללוי כל מה שבשטר, שהרי גרם לו לאבד השטר והרי הוא כמי ששרפו, וכן אם מחלו יורש ראובן משלם המוחל מן היפה שבנכסיו.

הלכה יא: וכן העושה עבדו אפותיקי וחזר ושחררו חייב המשחרר לשלם לבעל החוב שהרי הפקיע שעבודו וגרם לאבד ממונו, וכופין את בעל החוב גם הוא לשחרר העבד כדי שלא יפגע בו ויאמר לו עבדי אתה. וכן הדוחף מטבע חבירו ונתגלגל וירד לים חייב לשלם, וכן הצורם אזן הפרה חייב לשלם שהרי גרם לפחות דמיה, וכן המרקע דינרי חבירו והעביר צורתן חייב לשלם משום גורם, וכן כל כיוצא באלו הדברים.

הלכה יב: הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היה תחתיו כלים וקדם אחר ושברו במקל כשהוא באויר קודם שיגיע לארץ, הרי זה האחר פטור שלא שבר אלא כלי שסופו להשבר מיד בודאי ונמצא כשובר כלי שבור ואין זה כגורם, וכן כל כיוצא בזה פטור.

הלכה יג: שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק את הבריות ואילן שהוא עומד לקציצה מפני שהוא מזיק את הרבים וקדם אחד ושחט שור זה וקצץ אילן זה שלא מדעת בעליו חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים שהרי הפקיען מלעשות מצוה, ואם טען ואמר אתה אמרת לי להרגו ולקצצו הואיל והוא עומד לכך הרי זה פטור.

הלכה יד: וכן מי ששחט חיה או עוף ובא אחר וכסה הדם שלא מדעת השוחט חייב ליתן כמו שיראו הדיינים, ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא עשרה זהובים, וכן הורו שכל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהן ראויין לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם לבעלים עשרה זהובים.

הלכה טו: שמין למזיק בידו כדרך ששמין לו אם הזיק ממונו, כיצד, הרי שהרג בהמת חבירו או שבר כליו שמין כמה היתה הבהמה שוה חיה וכמה הנבילה שוה וכמה היה הכלי שוה והוא שלם וכמה שוה עתה ומשלם הפחת לניזק עם הנבילה או הכלי השבור כדרך שביארנו בשורו שהזיק, דין אחד הוא, דרך ענבים של חבירו שמין לו היזקו, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה טז: כשגובין הפחת מן המזיק גובין מן המטלטלין שלו, אם אין לו מטלטלין גובין מן היפה שבנכסיו, וכן האונס והמפתה והמוציא שם רע כולן מן היפה שבנכסיו גובין מהן.

הלכה יז: כל המזיק ממון חבירו ואינו יודע מה הזיק, הרי הניזק נשבע בתקנת חכמים ונוטל כמו הנגזל, והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהן כמו שביארנו בנגזל.

הלכה יח: כיצד, לקח כיס חבירו והשליכו לים או לאש או שמסרו ביד אנס ואבד, בעל הכיס אומר זהובים היה מלא והמזיק אומר איני יודע מה היה בו שמא עפר או תבן היה מלא, הרי הניזק נשבע בנקיטת חפץ ונוטל, והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהן או אמוד להפקידן אצלו ודרכן להניחן בכיס וכיוצא בו אבל אם אין דרכן להניחן בכלי זה הוא פשע בעצמו. כיצד, הרי שחטף חמת או סל מלאים ומחופים והשליכם לים או שרפן וטען הניזק שמרגליות היו בתוכן אינו נאמן ואין משביעין אותו על כך שאין דרך בני אדם להניח מרגליות בסלים ובחמתות, ואם תפש אין מוציאין מידו אלא נשבע שמרגליות היו בה ונוטל ממה שיש אצלו, וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יט: ידע המזיק שהכיס היה בו זהובים אבל אינו יודע כמה היו והניזק אומר אלף היו נוטל אלף בלא שבועה והוא שיהיה אמוד, שהרי זה המזיק מחויב שבועה ואינו יכול להשבע כמו שיתבאר בענין הפקדון.


פרק ח


הלכה א: המוסר ממון חבירו ביד אנס חייב לשלם מן היפה שבנכסיו, ואם מת גובין מיורשיו כשאר כל המזיקין, בין שהיה האנס גוי בין שהיה ישראל הרי זה המוסר חייב לשלם כל מה שלקח האנס אע"פ שלא נשא המוסר ולא נתן בידו אלא הרגיל בלבד.

הלכה ב: במה דברים אמורים בשהראה המוסר מעצמו אבל אם אנסוהו גוים או ישראל אנס להראות והראה הרי זה פטור מן התשלומין, ואם נשא ונתן ביד אע"פ שהוא אנוס חייב לשלם, שהמציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם.

הלכה ג: כיצד, הרי שגזר המלך להביא לו יין או תבן וכיוצא בדברים אלו ועמד מוסר ואמר הרי יש לפלוני אוצר יין או תבן במקום פלוני והלכו ולקחוהו חייב לשלם, אנסו המלך למוסר זה עד שיראה לו אוצרות יין או תבן או עד שיראה לו ממון פלוני שהוא בורח מלפניו והראה לו מפני האונס הרי זה פטור, שאם לא יראה לו יכהו או ימיתהו.

הלכה ד: נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם מכל מקום אע"פ שהמלך אנסו להביא, במה דברים אמורים שאם אנסו להביא והביא חייב בשלא הגיע הממון לרשות האנס, אבל אנס שאנס ישראל עד שהראהו ועמד האנס על הממון ונעשה ברשותו ואנס את ישראל עד שהוליכו לו למקום אחר, ואפילו הוליכו זה המוסר שהראה הרי זה פטור מלשלם, שכיון שעמד האנס בצד האוצר כבר אבד כל מה שיש בו וכאילו נשרף.

הלכה ה: בעלי דין שהיתה ביניהם מריבה על קרקע או על מטלטלין, זה אומר שלי וזה אומר שלי, ועמד אחד מהן ומסרה ביד גוים מנדין אותו עד שיחזיר הדבר לכמות שהיה ויסלק יד האנס מביניהם ויעשו דין בישראל.

הלכה ו: מי שנתפש על חבירו ולקחו ממנו גוים ממון בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם, ואין לך מי שנתפש על חבירו ויהיה חבירו חייב לשלם לו חוץ מן הנתפש מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה, או הנתפש על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך כשיעבור עליהם הוא או חיילותיו הרי זה חייב לשלם לו, והוא שיקחו ממנו בפירוש בגלל פלוני בפני עדים.

הלכה ז: מי שיש עליו עדים שמסר ממון חבירו כגון שהראה מעצמו או שנאנס ונשא ונתן ביד ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו והנמסר טוען כך וכך הפסידני והמוסר כופר במה שטענו, אם תפש הנמסר אין מוציאין מידו אלא נשבע בנקיטת חפץ וזוכה במה שתפש ואם לא תפש אין מוציאין מן המוסר אלא בראיה ברורה.

הלכה ח: ואין משביעין את המוסר שהראה מעצמו לא שבועה חמורה ולא שבועת הסת, מפני שהוא רשע ואין לך פסול יתר מזה, אבל המוסר שאנסוהו להראות או להביא ונשא ונתן ביד, אע"פ שהוא חייב לשלם אינו רשע אלא בן תשלומין הוא בלבד ומשביעין אותו כשאר הכשרין.

הלכה ט: אסור למסור ישראל ביד גוים בין בגופו בין בממונו, ואפילו היה רשע ובעל עבירות ואפילו היה מיצר לו ומצערו, וכל המוסר ישראל ביד גוים בין בגופו בין בממונו אין לו חלק לעולם הבא.

הלכה י: מותר להרוג המוסר בכל מקום ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות, ומותר להרגו קודם שימסור אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו ואפילו ממון קל הרי התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרין לו אל תמסור, אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו מצוה להרגו וכל הקודם להרגו זכה.

הלכה יא: עשה המוסר אשר זמם ומסר יראה לי שאסור להרגו אלא אם כן הוחזק למסור הרי זה יהרג שמא ימסור אחרים, ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל ולמסור את המוסרים ביד הגוים להרגם ולהכותם ולאסרם כפי רשעם. וכן כל המיצר לציבור ומצער אותן מותר למסרו ביד גוים להכותו ולאסרו ולקנסו, אבל מפני צער יחיד אסור למסרו, ואסור לאבד ממונו של מסור ואע"פ שמותר לאבד גופו שהרי ממונו ראוי ליורשיו.

הלכה יב: רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו או לדבר עבירה ושבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור מן התשלומין מפני שהוא מתחייב בנפשו, שכיון שרדף התיר עצמו למיתה.

הלכה יג: נרדף ששבר כלים של רודף פטור, לא יהא ממונו חביב מגופו, ואם שבר כלי אחרים חייב, שהמציל עצמו בממון חבירו חייב.

הלכה יד: מי שרדף אחר הרודף להושיע הנרדף ושבר את הכלים בין של רודף בין של כל אדם פטור, ולא מן הדין אלא תקנה היא שלא ימנע מלהציל או יתמהמה ויעיין בעת שירדוף.

הלכה טו: ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור, שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם. . בריך רחמנא דסייען.


הלכות רוצח ושמירת הנפש


הלכות רוצח ושמירת נפש. יש בכללן שבע עשרה מצות, שבע מצות עשה, ועשר מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שלא לרצוח. (ב) שלא ליקח כופר לנפש רוצח אלא יומת. (ג) להגלות הרוצח בשגגה. (ד) שלא ליקח כופר למחוייב גלות. (ה) שלא יומת הרוצח כשירצח קודם עמידה בדין. (ו) להציל הנרדף בנפשו של רודף. (ז) שלא לחוס על הרודף. (ח) שלא לעמוד על דם. (ט) להפריש ערי מקלט ולכוין להם הדרך. (י) לערוף את העגלה בנחל. (יא) שלא יעבד באותה קרקע ולא תזרע. (יב) שלא לשום דמים. (יג) לעשות מעקה. (יד) שלא יכשיל תמים בדבר. (טו) לפרוק עם מי שנכשל בדרך. (טז) לטעון עמו. (יז) שלא יניחנו בדרך נבהל במשאו וילך לו. וביאור מצות אלו בפרקים אלו.

פרק א


הלכה א: כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה שנ' לא תרצח, ואם רצח בזדון בפני עדים מיתתו בסייף שנאמר נקם ינקם, מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף, בין שהרג את חבירו בברזל בין ששרפו באש מיתתו בסייף.

הלכה ב: מצוה ביד גואל הדם שנ' גואל הדם הוא ימית את הרוצח, וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם, לא רצה גואל הדם או שלא היה יכול להמיתו או שאין לו גואל דם בית דין ממיתין את הרוצח בסייף.

הלכה ג: האב שהרג את בנו, אם היה לנהרג בן הרי זה הורג אבי אביו מפני שהוא גואל, ואם אין לו בן אין אחד מן האחין נעשה גואל הדם להמית את אביו אלא בית דין ממיתין אותו, ואחד הזכר ואחד הנקבה בגאולת הדם.

הלכה ד: ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח ואפילו נתן כל ממון שבעולם ואפילו רצה גואל הדם לפטרו שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה, שנאמר ולא תקחו כופר לנפש רוצח, ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר ולא תחניפו את הארץ, כי הדם הוא יחניף את הארץ.

הלכה ה: רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבא לבית דין וידינוהו למיתה, שנ' ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט, והוא הדין לכל מחוייבי מיתת בית דין שעברו ועשו שאין ממיתין אותן עד שיגמר דינם בבית דין.

הלכה ו: במה דברים אמורים בשעבר ועשה העון שחייב עליו מיתת בית דין, אבל הרודף אחר חבירו להרגו אפילו היה הרודף קטן הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף.

הלכה ז: כיצד, אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו אע"פ שלא קיבל עליו התראה כיון שעדיין הוא רודף הרי זה נהרג, ואם יכולים להצילו באבר מאיברי הרודף כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסייף ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו עושין, ואם אינן יכולין לכוין ולא להצילו אלא אם כן הרגוהו לרודף הרי אלו הורגין אותו ואע"פ שעדיין לא הרג, שנאמר וקצותה את כפה לא תחוס עינך.

הלכה ח: אחד מבושיו, ואחד כל דבר שיש בו סכנת נפשות, אחד האיש שאחז את האשה, ענין הכתוב שכל החושב להכות חבירו הכייה הממיתה אותו מצילין את הנרדף בכפו של רודף, ואם אינן יכולין מצילין אותו אף בנפשו, שנ' לא תחוס עינך.

הלכה ט: הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם.

הלכה י: אחד הרודף אחר חבירו להרגו או רודף אחר נערה מאורסה לאונסה, שנ' כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, והרי הוא אומר צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה, הא יש לה מושיע מושיעה בכל דבר שיכול להושיעה ואפילו בהריגת הרודף.

הלכה יא: והוא הדין לשאר כל העריות חוץ מן הבהמה, אבל הזכור מצילין אותו בנפש הרודף כשאר עריות, אבל הרודף אחר הבהמה לרבעה, או שרדף לעשות מלאכה בשבת או לעבוד ע"ז, אע"פ שהשבת וע"ז עיקרי הדת אין ממיתין אותו עד שיעשה ויביאוהו לבית דין וידינוהו וימות.

הלכה יב: רדף אחר ערוה ותפשה ושכב והערה אע"פ שלא גמר ביאתו אין ממיתין אותו עד עמדו בדין, רדף אחר ערוה והיו אחרים רודפין אחריו להצילה ואמרה להם הניחוהו כדי שלא יהרגני אין שומעין לה אלא מבהילין אותו ומונעין אותו מלבעול, באיבריו, ואם אינן יכולין למנעו באיבריו אפילו בנפשו כמו שביארנו.

הלכה יג: כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו.

הלכה יד: כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך, וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך.

הלכה טו: הרואה רודף אחר חבירו להרגו או אחר ערוה לבועלה ויכול להציל ולא הציל, הרי זה ביטל מצות עשה שהיא וקצותה את כפה ועבר על שני לאוין על לא תחוס עינך ועל לא תעמוד על דם רעך.

הלכה טז: אע"פ שאין לוקין על לאוין אלו מפני שאין בהן מעשה חמורים הם שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו אבד כל העולם כולו וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו.














אתר הבית של חב"ד בישראל | נוסד על ידי חברי הנהלת אגודת חסידי חב"ד באה"ק | טלפון: 072-2492667 | דואר אלקטרוני: admin@chabad.co.il

חבד ירושלים
חבד תל אביב
חבד חיפה
חב"ד ראשון לציון
חב"ד פתח תקוה
חב"ד אשדוד
חבד נתניה
חבד באר שבע
חבד חולון
חב"ד בני ברק
תפילין
צדקה
שיעורי תורה
ספרי יהדות
מזוזות
זמני הדלקת נרות שבת
כשרות
טהרת המשפחה
חינוך יהודי
אהבת ישראל
חבד בעולם
חבד ניו יורק
חבד צרפת
חב"ד הודו
חבד תאילנד
חבד סין
חבד לונדון
חב"ד טורקיה
חבד יוון
חבד ברצלונה
הרבי מלובביץ'
וידאו מהרבי מליובאוויטש
אגרות קודש
תמונות של הרבי
הרבי מלך המשיח
מופתים הרבי מחב"ד
מפגשים עם הרבי מחבד
נבואות הרבי
הרבי והבבא סאלי
הנביא מקראון הייטס
ימות המשיח
בית המקדש
גאולה ומשיח
פסק דין: הרבי מלך המשיח
אליהו הנביא
תחיית המתים
סיפורי משיח וגאולה
הגאולה בעולם שלנו
משיח באקדמיה
זמן הגאולה
RSS
Facebook
Twitter