עצם המציאות של שתי נשמות בתוך האדם, אינה תלויה במהות האדם: גדול או קטן, צדיק או רשע. שתי נשמות אלו קשורות יחד והן מהותיות לכל אדם מישראל, יהא אשר יהא.

רגילים אנשים למדוד כל דבר לפי מצבו הנראה לעין, התנהגותו ומראהו החיצוני. 'פרק א' של תורת החסידות מלמד להפסיק למדוד דברים לפי חיצוניותם. יש למדוד כל דבר לפי מהותו והגדרתו האמיתית, ולפי זה לשנות את הנתונים בשטח. זהו הרעיון המרכזי של החסידות: לשנות לא רק את הפרטים והסיפטומים, אלא את הנקודה המרכזית ומקור הדברים, ולכך להתאים את הפרטים.

ספר התניא איננו כשאר הספרים, אלא הוא מהווה הדרכה אישית ופרטית לכל אחד ואחד. מי שרק ירצה, יוכל למצוא בספר התניא תשובה לכל בעיותיו, ספקותיו ותהיותיו, שכן מחבר הספר – רבי שניאור זלמן מליאדי, בהכירו אישית כל יחיד מלומדי הספר בכל הדורות כולם, כלל בו את כל התשובות על כל השאלות. הרבי, בהיותו 'נשמה כללית', הרי כל הנשמות כללות בו, ואם כן, כל יהודי הלומד בספר התניא, נעשה 'ידוע' לרבי. לכן מהווה הספר הדרכה אישית לכל יהודי שילמד בו, ואם רק ירצה יוכל למצוא בו תשובה לכל שאלותיו.

דרך עבודת ה' בספר התניא גם היא דרך ארוכה וקצרה. תיאורטית, ישנם דרכים קצרות יותר, שבהן ניתן לקפוץ מעבר להבדלים ידועים, ולגמוע מרחקים עצומים באמצעות 'קיצורי דרך' רוחניים. ואולם, הבעיה היא שאותם קיצורי דרך, אינם אמינים. מקצתם מסוכנים ומקצתם תיאורטיים לגמרי. דרך התניא היא דרך ארוכה, אך כיוון שהמבנה שלה הוא מבוסס היטב, הרי היא בסופו של דבר – דרך קצרה.

הבינוני הוא ה'עובד אלוקים', שכל ימיו הם מלחמת נצח למען האלוקי, שמאבקו עם נפשו הוא כולו המנון שבח לבורא. הבינוני כאידיאל שאליו ישאף האדם – פותח פתח לכל אדם, בכל מקום ובכל דרגה, למצוא את מקומו בכלל השואפים להיות עליונים – עובדי ה' באמת.

ספר התניא אינו מטפל – בעיקרו, בבעיות פרטיות, אלא חותר להגיע אל שרשי הדברים, להעמיד את בעיות האדם על הנוסחא היסודית ביותר ולפתור את הבעיות בדרך הכוללת ביותר.