"כי תבואו אל הארץ... ושבתה הארץ שבת
לה'".
מצוות שמיטה: אחרי שש שנות עבודה בשדה, מתבקש יהודי
לעזוב לחלוטין את שדהו בשנה השביעית.
לשון התורה מעוררת תהיה: מהו הרצף הזה של
"תבואו" ומיד "ושבתה", הרי את השמיטה הראשונה לא עשו מיד
בכניסה לארץ, אלא רק אחרי שכבשו, חלקו לנחלות ועבדו את האדמה שש שנים?
התורה באה ללמד אותנו תכל'ס, מהו העיקר ומה מתחבר עם מה.
אם חשבת, שעבודת האדמה שש שנים היא ענין לעצמו והשמיטה
ענין לעצמה, מראה התורה שממש לא. כל המטרה של "כי תבואו אל הארץ", של
עבודת השדה, היא כדי להגיע אל ה"שבת לה'" בשמיטה.
שש שנות עבודת השדה אמנם קודמות, אבל הן רק מהוות דרך
להגיע לשנה הרוחנית. השמיטה היא התכלית והמטרה.
המשמעות של העבודה בארץ ישראל היא להכניס את הקדושה בחיי
המעשה.
אם נרחיב את נקודת המבט:
המסלול המיועד לעולם הוא שש אלפי שנים של עשיה- ואלף שביעי
"שנת מנוחה", ימות המשיח.
"כי תבואו אל הארץ"- כשנשמה יורדת לעולם, היא
צריכה לזכור שהיעד שלה הוא האלף השביעי והמשימה שלה - הכנת העולם לקראת היעד הגדול
הזה.
Same Same בחיי היום יום: רוב היום בטח נשרף לך כמו
לכולנו על "עבודת השדה" שלך
:עבודה מול המחשב במשרד - ארוחות - חדר
כושר - סופרמרקט וסידורים בבנק.
אבל אתה
צריך לזכור שהתכל'ס הוא הזמן, אפילו הוא קצר, שאתה מקדיש לאמת היהודית שלך, ללימוד
תורה, לתפילה....
בהכרה הזו פותח יהודי את היום שלו:
"מודה אני לפניך מלך חי וקיים"....
(באדיבות חב"ד הודו)
