הדיבור עושה   

אימרה עממית מפורסמת: "מילים" מגשימות עצמם. כשמדברים על מישהו דברים טובים - מצבו משתפר וכשמדברים לא טוב - מצבו מוּרע.
 
מקובל לפרש שזו השפעה פסיכולוגית בלבד: השומע שמדברים עליו טוב - מתעודד ומגלה את הכוחות הטובים שבו, וכששומע דברים לא טובים - המצב הפוך.
 
בתורת החסידות מוסבר שדיבור פועל פעולה ממשית בתחום הרוחני של הנפש: פעם שמע הבעש"ט אדם מקלל את רעהו "אני אקרע אותך כדג", והבעש"ט הראה לו בחזיון רוחני שמילותיו פעלו פעולתן והלה נקרע ברוחניות, כי כשם שמעשים פועלים בגשמיות כך דיבורים פועלים ברוחניות.
 
אדם צריך להרגיל עצמו לדבר דברים טובים ומשמחים. חשוב מאוד ללמוד לדבר, בכל מפגש ומפגש בתוך המשפחה, בין בעל ואשה, הורים וילדים, עם ידידים ואפילו עם אנשים שאינם מכירים - לדבר, לאחל, לברך במילים נעימות וטובות.
  פרשת "אמור" - לדבר
 
שם הפרשה "אמור" הוא מעין ציווי לדבר. לא רק דברי תורה, ש"אילו היה האדם יכול לדבר בו כל ימיו היה טוב"[i], אלא גם דיבורי חול, שיש מהם תועלת ומצווה - לשבח ולהלל יהודי אחר.
 
כתב הרמב"ם[ii]: מצוה לאהוב כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולא בגנותו כלל - מדבריו למדנו שלדבר טוב על יהודי זה חלק ממצוות אהבת ישראל.   

פעולה ממשית בכוח הדיבור
 
שלושה כוחות לאדם: מחשבה, דיבור ומעשה, כדי לבצע פעולה ממשית בעולם, כמו קנין והעברת חפץ מיד ליד, יש לבצע פעולה קנינית במעשה. שנים שידברו ביניהם להעביר חפץ מזה לזה - החפץ לא עובר בעלות עד שלא תתבצע פעולה קנינית במעשה[iii].
 
שונים הם פני הדברים בהקדש: ברגע שאומרים בפה שחפץ מסויים "הקדש", אפילו שלא ביצעו שום פעולה מעשית - החפץ משנה בעלות ועובר מרשות האדם לרשות ההקדש[iv]. הקב"ה נתן למילים של יהודי כוח לפעול ולשנות דברים אפילו בתחום המעשי בעולם.
 
בתורת הסוד מוסבר שלמרות שמילים לא יוצרות קנין ופעולה גשמית (בעניני החולין ולא בהקדש), הן יוצרות פעולה רוחנית. בכל מילה ודיבור טמונים כוחות ואנרגיות נסתרות, וכשמדברים על מישהו מעבירים אליו כוחות; מילים טובות מעבירות אנרגיות חיוביות ומילים רעות אנרגיות שליליות.
 
האנרגיות והכוחות שבמילים עצומות וחזקות, הן חודרות עד למעמקי ומיסתורי הנפש של מי שדיברו אודותיו והם יכולות להשפיע ולגרום לכוחותיו הגנוזים ולא פעילים - להתעורר ולהתחיל לפעול [אלא שזו פעולה במימד הרוחני ולא הגשמי].
 
הדבר תלוי בצורת הדיבור על הזולת: ככל שהדיבור יותר אמיתי ופנימי, ממעמקי נפש המדבר, כך הוא חודר ומשפיע ברבדים יותר עמוקים ונסתרים של מי שדיברו אודותיו.
 
לכן, אומר הבעש"ט[v], במידה מסויימת השפעת המילים חזקה מהשפעת מהמעשים, דיבור טוב משפיע ועוזר לזולת יותר ממעשה טוב: כי היות שבמעשה מפעילים רק כוחות חיצוניים - השפעתו חיצונית, ואילו בדיבור ובמחשבה שמפעילים כוחות יותר פנימית - כוחם חזק לחדור לרבדים יותר נסתרים וגנוזים של מי שדיברו אודותיו!
 
לכן אין הבדל אם האדם שומע או לא שומע שמדברים עליו, עצם העובדה שמדברים עליו בחלל העולם - משפיעה עליו.
 
סיכום הדברים:
 
כשמדברים על מישהו דברים טובים - עושים עמו טובה: מעבירים אליו אנרגיות חיוביות המעוררות ומגלות את כוחותיו הטובים, גם הרדומים ולא פעילים די צורכם; וכשמדברים על מישהו דברים לא טובים - עושים עמו רעה: מעבירים אליו אנרגיות שליליות המעוררות ומגלות את כוחותיו הלא-טובים, גם הרדומים ולא פעילים. 
  "לשון הרע הורגת שלושה"
 
דברים דומים אמורים בתלמוד ובמדרש[vi] האומר בנוגע לדיבור רע על בן-אדם שלשון הרע הורגת שלושה אנשים: את המדבר, השומע ומי שמדברים אודותיו, ולכאורה ניחא שהמדבר והשומע נענשים בשל חטאם שדיברו לשון-הרע, אבל זה שמדברים אודותיו מדוע הוא נפגע, הרי הוא לא שותף לדיבור הרע שדיברו נגדו אז מדוע הוא נענש?
 
אלא, הוא נפגע לא כעונש אלא כתוצאה מהדיבור הרע שסחו אודותיו:
 
מילים מגלות את הכוחות הגנוזים באדם, וכשדיברו אודותיו לשון-הרע (שהוא על דבר אמיתי שבו, על דבר רע שיש לו[vii]) הדיבור עורר והוציא את הרע הגנוז בקרבו מההעלם לגילוי, לכן גם הוא נפגע. הדיבור הרע פגע בכוחות הרוחניים שלו (הלבושים הרוחניים) שזה גרוע וחמור יותר פי כמה מהפגיעה הגשמית5.
 
ואם כך הם פני הדברים בדברים הרעים, וודאי שכך הם בצד החיובי והקדוש [שהרי "מרובה מדה טובה ממדת פורענות"], דיבור טוב על אדם מעורר ומגלה כוחות טובים הגנוזים בקרבו. 

"מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל"
 
כתב הרמב"ם[viii]: תלמיד חכם דן כל אדם לכף זכות, מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל. כפל לשון הרמב"ם - "מספר בשבחו", "ולא בגנותו" - צריך בירור: כשמדברים "בשבח חבירו" ברור שאין מדברים "בגנותו", מדוע מוסיף הרמב"ם "ולא בגנותו"?
 
כאן רומז לנו הרמב"ם גישה מיוחדת לתקן ולהשיב למוטב את מי שיש לו "גנות" - חטאים ועוונות:
 
הלכה פסוקה להוכיח את החוטא, ככתוב "הוכח תוכיח את עמיתך", כדי לעוררו לשוב בתשובה שלימה, להתחרט על חטאיו וללכת בדרכי הישר והטוב[ix].
 
אולם תלמיד חכם, ש"דבורו בנחת עם כל הבריות", יכול לגרום לשוב בתשובה לא (רק) בדרכי הוכחה, אלא גם בדרך של "מספר בשבת חבירו" "בנחת", עצם הדיבור בשבח חבירו, במעלותיו הטובות - מחליש את גנותו ומגלה את כוחותיו הטובים, לשוב בתשובה. 

"מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל"
 
הרעיון הטמון בסוד הדיבור בשבח החוטא - מדהים ומפתיע:
 
אדמו"ר הזקן מסביר[x] את ציווי רז"ל "הוי שפל רוח בפני כל האדם" - שלכאורה הלא יש אנשים הרחוקים מה' ותורתו, חוטאים וכו', ולמה צריך להיות שפל רוח בפני "כל" אדם, גם בפני אנשים כאלו?
 
כי, המצב הרוחני בתורה ומצוות אינו משקף נכונה את ההתמודדויות הרוחניות מול היצר-הרע, כי "אין היצר-הרע שווה בכל נפש":
 
יש מי שיצרו הרע מטבעו בוער כאש להבה ולו נסיונות עצומים וקשים ויש מי שיצרו אינו מחומם כל-כך; יש מי שלפרנסתו מצוי רוב היום בביתו ויש מי שלפרנסתו מצוי כל היום בשוק, ועיניו רואות ולבו חומד את כל התאוות ויצרו בוער כתנור לוהט; יש מי שבמאבק קל מכניע את יצרו ויש מי שצריך להתייגע בכל כוחו ממש, עד מיצוי הנפש, במלחמה גדולה ועצומה, להכניע ולבטש, לשבור ולכתות את היצר הרע.
 
לכן אמרו חז"ל "אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו", כי יש רשע שמצבו האישי גורם לו לחטוא, ואפילו צדיק אינו יכול לדונו, כי לא הגיע לעוצמת המאבקים הרוחניים של אותו רשע.
 
הקב"ה נותן לכל אחד כוח להתמודד עם קשייו וניסיונותיו, לכן במעמקי נפשו של הרשע - שלו נסיונות מרים מלצדיק - כוחות רבים וחזקים מהצדיק, אלא שהם גנוזים בקרבו ועליו לגלותם ולהביאם לידי שימוש.
 
דיבורו של תלמיד חכם בשבח הרשע מבטא את הסתכלותו התורנית-חסידית שחטאיו נובעים מהצורך להתמודד עם קשיים ונסיונות מרובים. לאידך: עצם דברי השבח מעורר את הטוב הגנוז שבעמקי נפש החוטא, ומסייע לו סיוע דרמטי להיטיב דרכיו. 

דיבור בעניני גאולה ומשיח
 
דורינו, גילה לנו הרבי, הוא הדור האחרון של הגלות והדור הראשון לגאולה. זו אינה רק תפילה ובקשה אלא גם הודעה והכרזה ברורה: הנה הנה משיח בא והנה הוא עומד אחר כתלינו והדלת נפתחת והוא ניצב לנגד עיננו במלוא עוזו ותפארתו וגואל את כל עם ישראל, ואתם תלוקטו לאחד אחד כל בני ישראל בגאולה האמיתית והשלימה.
 
הדרך למהרה ולזרזו עוד יותר היא על-ידי דיבור אודותו, לימוד עניני גאולה ומשיח בתורה ודיבור של תפילה על הכמיהה והתשוקה לביאתו - ממהרים ומזרזים את התגלותו המהירה והמיידית "במהרה בימינו בקרוב ממש". 

מקורות - לקוטי שיחות חלק כז, עמוד 158. 

[i] פירוש המשניות לרמב"ם אבות, פרק א, משנה יז. 

[ii] הלכות דעות, פרק ו, הלכה ג. ה. ז. 

[iii] פרק ז מהלכות מכירה להרמב"ם. כי אף שאדם צריך לקיים דברו (שולחן ערוך הרב, סימן קנו, סעיף ב), החפץ לא הועבר בעלות, אלא שהאדם צריך להקפיד ולקיים דברו. 

[iv] ראה רמב"ם, תחילת הלכות נדרים. 

[v] היום יום, י"ג חשון. 

[vi] מסכת ערכין, דף טו, עמוד ב. ויקרא רבה, פרק כו, אות ב. 

[vii] שולחן ערוך הרב, שם , סעיף י. 

[viii] הלכות דעות, פרק ה, הלכה ז. 

[ix] שולחן ערוך הרב, שם, סעיף ח. 

[x] תניא, פרק ל.