ההודעה נפלה עליו כרעם ביום בהיר. אברהם (שם בדוי) היה עסוק בחנותו שבמזרח מנהטן, כאשר הפתיעה אותו שיחת טלפון מחדר-המיון של בית-הרפואה 'הר סיני'. נאמר לו כי אביו נפצע קשה בתאונת-דרכים ומצבו לא ברור. אברהם נלחץ מאוד. הוא פלט התנצלות חפוזה ללקוח שעמד מולו, סגר את החנות ובתוך דקות כבר היה במכוניתו לכיוון בית-הרפואה.
 
את הדרך מהחניון אל חדר-המיון הוא גמא בצעדי ענק מהירים. הוא הזדהה ואחד האחים מהמחלקה הוליכו במסדרון ארוך. אביו נמצא בחדר הסופי.
 
אברהם האט את צעדיו ונכנס חרישית אל החדר. המראה שנגלה לעיניו היה מחלחל. על המיטה שלפניו שכב אדם חסר הכרה, מחובר לאינספור מכשירים שחלקם כיסה את פניו כמעט לחלוטין. האומנם זהו אבא? נרעד אברהם. פיק ברכיים אחז בו. הוא גרר עצמו לאחר הכיסאות שבמקום והתיישב עליו בכבדות.
 
בתום דקות מספר של בהייה באוויר הבין אברהם  כי הוא מוכרח לאזור כוחות ולקחת את העניינים לידיים. הוא פנה אל הרופא התורן ובירר אודות מצבו של אביו. הרופא לא הסתיר מאברהם את האמת העגומה. "אביך נפגע במוחו ומצבו  עדיין לא יציב. עלינו להמתין 24 שעות נוספות, כדי לקבל תמונה ברורה יותר".
 
לקראת ערב שב אברהם לביתו. לצערו, לא הייתה כרגע שום תועלת בהישארותו ליד אביו. הוא ניסה לסדר את מחשבותיו. אל תודעתו פרץ פתאום זיכרון דמותו של החב"דניק שמוסר שיעורי-תורה, בהם משתתף לעתים. רבות שמע ממנו על גדולתו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח ועל המופתים שמחולל. אולי גם לאבי היקר יקרה מופת? הרהר.
 
הוא התקשר למספר הטלפון של בנצי, זה שמו של החב"דניק. בנצי שמע את סיפורו ויעץ לו להגיע אל הרבי ביום ראשון, בעת חלוקת הדולרים. "אני אחכה לך שם", הבטיח.
 
זו לא פעם ראשונה שהזמין בנצי את אברהם לחלוקת הדולרים. עד עתה סרב. לא נמשך לזה. אך הפעם הוא כמובן לא סרב.
 
באותו יום ראשון ירד גשם שוטף. אברהם הגיע לקראון-הייטס, אל מרכז חב"ד העולמי, והשתאה לנוכח המראה שנגלה לעיניו. כל המדרכות הסמוכות המו בני-אדם. כולם כמו לא שמו לב לעננים השחורים שהמטירו עליהם גשמי זלעפות, ועמדו בסבלנות בתור ארוך, שהתפתל אל תוך בית-הכנסת.
 
בית-הכנסת עצמו היה מלא עד אפס מקום. המוני אנשים נדחקו בינות לספסלים שתחמו את התור, והתקדמו לאטם אל כיוון הקומה השנייה. שם עמד הרבי וחילק את הדולרים לברכה והצלחה.
 
ככל שהתקדם התור, גברה התרגשותו של אברהם. רצינותם של הסובבים אותו הוסיפה גם היא למתח הפנימי בו היה שרוי. חלק מהאנשים קראו תהילים, האחרים סתם עמדו מכונסים בעצמם, מתרכזים לקראת פגישתם עם הרבי. אברהם ידע שהרגע שיעמוד מול הרבי פחות מקצרצר, ושינן לעצמו היטב את המילים שיאמר לרבי.
 
"עכשיו", לחש בנצי לאברהם. כן, הגיע תורו.
 
"רבי", אמר אברהם בהתרגשות רבה. הוא דיבר בשפת-אמו – אידיש. "אבי חולה מאוד. יש לו שטף דם במוח. רבי, ברך נא אותו ברפואה שלמה".
 
הרבי נתן לאברהם דולר ובירכו בברכה ובהצלחה, וכן דולר נוסף אותו ישים אביו החולה בקופת-צדקה.
 
אברהם יצא החוצה מבולבל כולו. "האם לא קלט הרבי כי אבי מחוסר הכרה?", 'תקף' את בנצי. "כיצד בדיוק מסוגל הוא לשים צדקה במצב כזה?"
 
אולם בנצי היה בטוח בעצמו: "אם הרבי הורה – ברור לי שאביך אכן יוכל לעשות זאת. הוא יעשה זאת וזה יוסיף לשפר את מצבו פלאים".
 
אברהם העלה על פניו מבט של פקפוק. הוא זכר את דבריו של הרופא, עמו דיבר רק אתמול בלילה: 'אל תחכו לניסים. המצב חמור ביותר, ולא נראה שיש סיכוי כי ישתנה משהו. בגיל כזה הגוף אינו מתאושש ממכה כזו'. אברהם תחב את הדולר לכיסו נרגז משהו. הוא נטה להתחרט על שהסכים להיגרר אחר רגשותיו. בנצי שכנעו לגשת לבית הרפואה כדי לתת את הדולר לאביו, אולם הוא לא שעה לדבריו.
 
אשתו של אברהם דווקא צידדה ברעיון לתת לאב את הדולר של הרבי. היא דרשה מבעלה להגיע מיד לבית הרפואה ולברר מה המצב. "מה תפסיד מזה?". אברהם נכנע ויצא לדרך.
 
לפני שנכנס לחדרו של אביו, הציץ אברהם פנימה ולבו החסיר פעימה. המיטה הייתה ריקה! מה זה? איפה אבא? הוא כבר חשב על הגרוע מכול.
 
"מתי זה קרה?", שאל בבהלה רופא שנכנס אל החדר. "איך פתאום...", השתנק קולו.
 
לתדהמתו, הרופא חייך: "מדוע אתה כה מבוהל? אביך התעורר לפני שעה קלה והועבר אל החדר הסמוך"...
 
אכן, כבר באותו יום שלשל האב המתאושש את דולר הברכה אל קופת צדקה.