היה זה בוקר של יום שישי שגרתי. חבילה של תצלומי רנטגן הגיעה אל משרדו של הרב משה פלר, שליח הרבי מליובאוויטש מלך המשיח במיניאפוליס, מינסוטה. הרב פלר לא זכר כי אי מי מבני משפחתו עבר בדיקות בזמן האחרון ולא הבין מה פשרה של חבילת התצלומים שעל שולחנו.
 
מכתב שנצמד אל החבילה גילה לו במה מדובר. המכתב היה מאת הרב יהודה-לייב גרונר, מזכיר הרבי, ובו בקשה לקחת את תצלומי הרנטגן אל הפרופסור ג'ון מו, במרכז הרפואי של אוניברסיטת מינסוטה. אחד החסידים נפגע בגבו בעת שעבד במפעל בו מועסק, והרופאים שבדקוהו המליצו פה-אחד על ניתוח. החסיד, לפני שנתן את הסכמתו, ביקש לשמוע את דעת הרבי ולקבל ברכה, והרבי, בטרם השיב, העדיף לקבל חוות דעת נוספת. הרבי בחר בפרופסור מו, שנחשב מומחה בעל שם עולמי לבעיות בחוט השדרה.
 
שמעו של הפרופסור מו הגיע כמובן גם לאוזניו של הרב פלר. למעשה, סביר להניח כי כמעט אין תושב במיניאפוליס שהמוניטין שיצאו לפרופסור המכובד לא הגיעו לאוזניו. מכל רחבי העולם עולים אליו חולים לרגל. ברם, דווקא משום כך, כפרופסור עסוק וטרוד, כיצד אפשר ליצור עמו קשר דחוף?
 
אבל הרב פלר הוא חסיד, וחסידים מצייתים בלי לשאול יותר מדי שאלות. הוא נכנס למכוניתו ויצא לקמפוס של האוניברסיטה, בטוח כי הרבי יצליח דרכו.
 
המזכירה לקבלת קהל במשרדו של הפרופסור מו נעצה מבט תמה באיש המזוקן שמולה. הוא סיפר לה על "רבי מפורסם המתגורר בניו-יורק, מעריך מאד את הפרופסור מו ומבקש לשמוע את חוות דעתו". אלא שנחישותו של האיש המזוקן עשתה לה משהו, והוא הצליח לעבור את המחסום הראשון.
 
שומרת הסף הבאה – מזכירתו האישית של הרופא הידוע – הייתה החלטית יותר. "הפרופסור מו איננו נמצא כרגע", הסבירה לרב פלר, "וגם אילו היה כאן – לא היה ביכולתי לסדר לך פגישה אצלו. התור מלא למשך השבועות הקרובים".
 
הרב פלר ניסה להסביר למזכירה מיהו הרבי וכי הדברים נוגעים לחיי אדם. אלא שהמזכירה, למודת לחצים מסוג זה, לא השתכנעה. היא הראתה לרב פלר את יומן הפגישות העמוס של הפרופסור, והסבירה כי אין ביכולתה לעשות דבר. היא התרצתה כי ישאיר את תצלומי הרנטגן על שולחנה, אולם ללא כל התחייבות.
 
כאמור, היה זה יום שישי, השבת כבר נשפה בעורף, והרב פלר הבחין כי אין לו הרבה ברירות. הוא הותיר את המסמכים הרפואיים לחסדיה של המזכירה וחזר הביתה, מסיח את דעתו מן העניין. הוא היה מאוד מסופק מתי – ואם בכלל – יזכה לקבל תשובה מהפרופסור העסוק.
 
השבת הייתה עמוסה במיוחד עבור הרב פלר. במיוחד התישו אותו שיחות ארוכות עם סטודנטים יהודיים, שנמשכו עמוק אל תוך הלילה ולא השאירו לו הרבה זמן לנוח. משום כך, טבעי היה כי כאשר צלצול הטלפון העיר אותו בבוקר שלמחרת השבת – הוא היה מטושטש למדי.
 
"הלו, ג'ון מו מדבר", אמר הקול מעברו השני של הקו.
 
"ג'ון מי?", מלמל הרב פלר והציץ בשעונו. השעה הייתה שש בבוקר. מי זה? מה כבר אינו סובל דיחוי בשעה כל כך מוקדמת? ואולי מישהו חומד לו לצון?
 
"ג'ון מו", חזר שנית הקול שמעבר לקו. "פרופסור ג'ון מו. אתה השארת עבורי כמה תצלומי רנטגן וגם הודעה מרבי בניו-יורק"...
 
הרב פלר התעורר באחת. הפרופסור מו! הוא ולא אחר. הוא התנצל מייד. גם הפרופסור התנצל ואמר שאינו יכול לקבוע אבחנה אך ורק על פי תצלומי הרנטגן, וכי רצונו לראות את החולה עצמו.
 
"מתי יתאפשר הדבר?", שאל הרב פלר.
 
"אם תוכל להביאו לכאן בסוף השבוע הבא, אוכל למצוא עבורו מיטה בבית-הרפואה", השיב הפרופסור. "שם כבר נראה איך אנו ממשיכים הלאה".
 
החסיד הפצוע הוטס למינסוטה, והפרופסור מו ערך לו בדיקה רפואית מקיפה. למרבה הפלא, כנגד כל המומחים האחרים הוא לא המליץ על ניתוח – אלא על... דיאטה להפחתת משקל, אמבטיות עיסוי ומשענת מיוחדת לגב.
 
עוד לא מלאו תשעה שבועות מיום האשפוז, כשהחסיד עזב את בית-הרפואה במינסוטה – מהלך זקוף. בתוך חודשים אחדים כבר לא נותר כל סימן לפציעה הקשה, לתדהמתם של כל המומחים שלא ראו כל דרך אחרת מלבד ניתוח.
 
"בשמונים וחמשה אחוז ממקרים שכאלה הייתי גם אני ממליץ על ניתוח", כתב הפרופסור מו בדו"ח הרפואי שלו, "אך במקרה זה ראיתי דרך להימנע מכך".
 
הרב פלר מציין כי אינו יודע במה יש לראות נס גדול יותר – בראייתו של הרבי כי אכן ניתן להימנע מניתוח, או שמא בכך שהפרופסור יצא מגדרו כדי לעזור לחסיד, רק בשל בקשתו של הרבי...