בימי שמש הלוהטים, כאשר הקיץ עומד במלוא תקפו, והלב מלא גיל ושמחה – והיהודי הרי צריך להיות תמיד בשמחה, כדי לקיים את הציווי "עבדו את ה׳ בשמחה" - מופיעים "שלושת השבועות" - "ימי בין המצרים" ומשביתים את השמחה. הם מזכירים לנו את המאורעות העצובים של חורבן בית מקדשנו, הקשורים בימים אלו.
שלושת השבועות מתחילים בשבעה עשר בתמוז ומסתיימים בתשעה באב. בשני ימים אלו אנו צמים ומתענים. כי בשבעה עשר בתמוז נבקעו חומות העיר - ירושלים - והחל החורבן.
בתשעה באב עלה בלהבות גם בית המקדש. הפעם נייחד את הדיבור על שבעה עשר בתמוז, מה קרה ביום הזה ומה צריך ללמדנו היום הזה בחיי יום יום.
א. ביום זה שבר משה רבנו את הלוחות.
זה לא כבר חגגנו את חג השבועות, זמן מתן תורתנו, כשירד ה׳ על הר סיני ונתן לנו את התורה. היה זה בששי בסיון, שבעה שבועות לאחר יציאת מצרים. למחרת, בשביעי בסיון, עלה משה למרום כדי לקבל את הלוחות הקדושים עם עשרת הדברות. ארבעים יום ישב בהר ושמע מה׳ את כל התורה וביאורי המצוות, ארבעים יום אלו נסתיימו בשבעה עשר בתמוז, ואז ירד משה מן ההר כשבידיו הלוחות. אולם מה חזו עיניו אז במחנה ישראל והעם עשה עגל, עגל זהב, רקדו מסביב והשתחוו לעבודה זרה! מה עשה משה רבנו? זרק את הלוחות מידיו ושברם, מתעוררת השאלה: מה חטאו הלוחות? האם עשה משה רבנו מעשה טוב בזה ששבר את הלוחות?
בתורה נאמר כי ה׳ אמר למשה: ,אשר שברת". למלה אשר שני מובנים: מלבד מובנה הפשוט של המלה, הרי אפשר גם לפרש אשר מלשון אושר. לא רק שה׳ הסכים למעשה זה שעשה משה, אלא אף הודה לו על כך: אשריך ששברת את הלוחות!
חכמינו זכרונם לברכה אומרים שעל אף שהלוחות כבדים היו, שכן היו מאבן ספיר, אף על פי כן לא הרגיש משה רבינו כל כובד משא בשאתו אותם, הם היו חרותים באבצע אלקים משני עבריהם - וכולם מעשה נסים.
אולם כשנגש משה למחנה וראה את העגל והמחולות - פרחו ההאותיות האלקיות מן הלוחות. משה הרגיש אז בכובד המשא של לוחות האבן, הוא נתנם לפול מעל ידיו ושברם. לו היתה שבירת הלוחות דבר מקרי - לא היה מודה לו ה׳ על כך, לא הי׳ נותן לו על כך ״יישר כח׳׳. אולם התודה הזו שקבל משה מאת ה׳ והשבח הזה ששבחו ה׳ על כך בפסוק האחרון שבתורה מוכיח כי מעשה נכון ביותר עשה משה בכך. בשברו את הלוחות לעיני כל ישראל, הראה משה - מה גדול הפשע שעשו בעבדם לעגל. אילו לא היה משה שובר את הלוחות, היתה יכולה להשתרש בקרב ישראל האשליה כי מקום התורה הוא בארון הקודש – במקדש, ואילו בחיים הפרטיים אפשרי גם להרשות מין מותרות הנקרא ״עגל הזהב״.
בזאת הורה לנו משה רבנו, כי אי אפשר לו ליהודי בתרכובת של מעט תורה ומעט אליליות.
התורה אינה חפץ המונח רק בארון הקודש, בבית הכנסת, בו בזמן שבביתו הפרטי וברחוב - אפשר, חלילה, לעבוד עבודה זרה. התורה היא תורת חיים - מורה הדרך לחיים היומיומיים, וכל יהודי צריך להתוות דרכו בכל פרט ופרט לפי דרך והוראת התורה.
ב. בו ביום בוטל קרבן התמיד.
את קרבן התמיד היו מקריבים בבית המקדש, מדי יום ביומו, כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערבים, בתור קרבן עולה. היה זה קרבן צבור שהקריבו בעד כלל ישראל. לכל ישראל היה חלק באותם קרבנות צבור ע"י מס מיוחד שהוטל עליהם (מחצית השקל). כשצר השונא על ירושלים ובית המקדש, ולא היתה אפשרות להביא כבשים לקרבן התמיד, היה הכרח להפסיק ולבטל את הקרבן היומיומי הזה. היה זה בשבעה עשר בתמוז.
קרבן מובנו קירוב. תכלית הקרבן היה קירוב בני ישראל לאביהם שבשמים. קרבן התמיד היה קשור יום יום ברגשי תפלה וחרטה מיוחדים, הן בבוקר והן בערב.
לאחר חורבן בית המקדש, החליפו אנשי כנסת הגדולה את הקרבן - בתפלה, וכמאמר הכתוב: "נשלמה פרים שפתינו", על ידי 'שפתותינו' (התפילות היומיומיות ולמוד דיני הקרבנות) מעלה עלינו הכתוב כאילו הקרבנו את הקרבנות. וכשנזכרים אנו ביום שבעה עשר בתמוז זה, שבו בוטלו הקרבנות, עלינו לזכור עם זאת שעיקר תפקיד הקרבנות היה הקירוב לאבינו שבשמים, וכיום נוכל להתקרב אך ורק על ידי התפלות, שלש פעמים ביום.
ג. בו ביום הובקעו חומות ירושלים.
בימי חורבן בית המקדש השני שמו הרומאים מצור על ירושלים (בעשרה בטבת). ובשנה השלישית בשבעה עשר בתמוז הבקיעו הרומאים, תחת פיקודו של טיטוס הרשע, את חומות העיר, התפרצו לתוך עיר הקודש והחלו להחריבה.
היהודים בטחו במבצרים והחומות החזקות שסובבו את ירושלים. כשעזבו בני ישראל את התורה ולא קיימו את הכתוב בה׳ לא יכלו בתי החומה והמבצר להיות להם למגן ומחסה.
וכשם שהזהירונו והתרו בנו נביאינו הקדושים על סבת החורבן - כך גם חזו לנו מראש כיצד נוכל להשתחרר מן החורבן ולהגיע עד הגאולה השלמה ע״י משיח צדקנוף בדרך חיזוק "חומת" היהדות, "חומת״ התורה והמצוה, חיזוק האמונה והבטחון בה׳ יתברך. אז יהיה לנו ה' ל"חומת אש" מסביב, להגן עלינו ולהאיר את דרכנו.
ד. בו ביום שרף אפוסטמוס הרשע את התורה.
בכל התקופות ובכל הדורות היו צוררי ישראל מושבעים שידעו ברורות כי כל זמן שבני ישראל ישמרו את התורה - יהנו מנצחיות התורה ונותן התורה, ולא יאונה להם כל רע. צוררים אלו חפשו תחבולות רשע לעקור - חס ושלום – את התורה מחיי ישראל. לזאת שאף צורר ישראל אפוסטמוס הרשע, ובעקבותיו הלכו צוררי ישראל מדור דור, ששרפו את ספרי התורה הקדושים.
אולם, מובן מאליו, כי רק על גוילי התורה הצליחו לבצע את זממם הרע, את הקלף שעליו כתבו את התורה - שרפו. אולם אם חדרו מצוות התורה לתוך לבותיהם של בני ישראל - על ידי חינוך יהודי כשר ומקורי - אין לכל שונא ישראל שליטה עליהם. תורה זו נצחית היא, ותעמוד לעד כחומה בצורה.
ה. בו ביום הוכנס צלם בהיכל בית המקדש.
צוררים אחרים, צועדים צעד קדימה יותר מאותו רשע שאפוסטמוס נקרא. הם אינם מסתפקים בהעלת ספרי התורה על המוקד, הם מכניסים צלם בתוככי היכל בית המקדש. הם מנסים, בכל מיני תחבולות ואמצעים, להכריח ולכפות על היהודים את ה"תורה" שלהם, ורוצים הם להחליפה ולהמירה תחת תורת אל מסיני.
שונאים אלו לאו דוקא מן החוץ יבואו, מבין העמים. שונאים כאלו מופיעים מבפנים, מתוככי עם ישראל, כמאמר הנביא: "מהרסיך ומחריביך - ממך יצאו". כל אלו הנותנים לבניהם חינוך כוזב, חינוך כפרני, המתעלמים מתורה ומצוות ומרחיקים אותם מן התורה ומצוותיה - מרעילים הם בכך את מוחותיהם ולבותיהם הצעירים של בנים אלו.
על ידי מעשים מסוג זה - הם מכניסים צלם בהיכל ה'.
שבעה עשר בתמוז, כיתר תעניות הצבור, הוא זמן לחשבון הנפש. צריכים אנו להתבונן, ביום זה, בחמש הצרות שפקדו את עם ישראל ביום זה, ולראות לתקן את המעוות, למנוע את הסבות שגרמו לחורבן. ועל ידי תשובה, יהיה באפשרותנו להפוך את ימי האבל הללו לימי ששון ושמחה - בגאולה השלמה על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.
