ריבונו של עולם, נתת לבניך שליטה בארץ ישראל, אך במסגרת בה הם ממש לא
מצליחים להסתדר. רצוי אפוא שתחליף לחלוטין את המסגרת ותעביר את המושכות
לידיו של מלך המשיח
אדם שפוי שמנסה להשיג מטרה בדרך מסוימת ונכשל שוב ושוב, מגיע למסקנה המתבקשת כי בחר בדרך מוטעית ומחפש דרך חילופית. גם אם ניחן בעצבי ברזל ולא מכיר בכלל את המושג ששמו ייאוש, לא מתקבל על הדעת שיינעל על דרך הנוחלת כישלונות חרוצים. לאחר שנוכח כי הדרך המנוסה לא מובילה אל היעד הרצוי – ההיגיון הבריא מחייב לחפש אפיקים חדשים להגיע אליו.
אלא אם כן מדובר בעקשנות חסרת פשר. משהו בסגנון שמכונה בעגה העממית: ג'וק בראש. במקרה כזה לא יעזור היגיון ולא שום שכנוע. זה ממש כמו אמונה תפלה, שנמצאת מחוץ לכל כללי ההיגיון ועקרונות השיפוט השפוי.
אם ניתקל במקרה מסוג כזה, סביר להניח שננוד בראשנו. מתוך חמלה או מתוך זלזול, תלוי עד כמה צרתו של הלז נוגעת ללבנו. השאלה היא, כיצד נגיב כאשר מדובר במקרה שפוגע בנו; באנשים שנשלטים על ידי אמונה תפלה ומקרינים אותה על חיינו אנו?
*
קרוב ל-18 שנה (!) אנו חיים במצב כזה. למקבלי ההחלטות בישראל נכנס ג'וק בראש כי הדרך לשלום היא ויתורים מפליגים ושידור התרפסות ללא גבולות. ממשלות בהרכבים שונים הולכות כולן באותו מסלול חתחתים וסוחפות עמן את כל האזרחים אלי תהום.
למהלומות שאנו סופגים על ימין ועל שמאל, עוצמה שמתגברת לפי גודל הוויתור. אם רק נשחזר מה שעברנו במשך השנים הללו, נראה כי זה ממש כמו רפלקס. מוותרים קצת – מקבלים פיגוע קטן, מוותרים הרבה – זוכים לשרשרת פיגועים כואבים. אוסלו א, אוסלו ב, וואי, קמפ דיויד, נסיגה מלבנון, נסיגה מעזה – כל אלה רק נגסו בשלומנו וביטחוננו – ועדיין נוגסים בהם.
חשבו הקברניטים לצבור אהדה בינלאומית אחרי הפגנת הקרבה למען השלום. הגיעה מלחמת לבנון 2 והוכיחה לנו בדיוק כמה אנחנו אהודים. שלא לדבר על המשטים השטניים, שבכלל הזניקו את האהדה אלינו לשחקים.
אבל עדיין לא מוכנים להודות בטעות. לא מסוגלים להשתחרר מהאמונה התפלה בשלום על הנייר תמורת התנשלות מנכסים. לא מצליחים להרכין את הראש בפני דעת התורה הנחרצת, שמוכחת במציאות, לפיה הוויתורים מזיקים ומסכנים את חיינו!
*
אנו שרויים כעת בימים שבגאולה השלמה עתידים להיות ימי שמחה. אך בינתיים אלו ימי האבל הגדול של העם היהודי: שלושת השבועות שבין שבעה-עשר בתמוז – יום בו נבקעה חומת ירושלים, לבין תשעה באב – יום בו חרב בית-המקדש. תשעה באב הוא יום השיא לאבל ולצער. צמים יממה תמימה ובמהלכה קוראים קינות קשות.
הצער והאבל אינם מטרה כשהיא לעצמה. הם נועדו להזכיר לנו לא להשלים עם החיים הגלותיים שלנו, אלא לעשות את כל המאמצים להבאת הגאולה השלמה. מסיבה זו נוהגים ביום זה הצעירים שבחבורה בבתי-כנסת רבים לבצע מעשי קונדס קלים, כדי למנוע מאנשים לטבוע לחלוטין בים היגון והצער.
מספרים כי בבית מדרשו של אחד מענקי הרוח של עם ישראל לפני כ-150 שנה – רבי ישראל מרוז'ין – ביצעו בתשעה באב תעלול קונדסי, ומבלי כוונה פגע התעלול ברבי עצמו. הרבי מרוז'ין, שמחל בלב שלם, נשא עיניו לשמיים וקרא בקול: ריבונו של עולם, נתת לבניך את האבל של תשעה באב והם לא ממש מצליחים להסתדר אתו. רצוי אפוא שתיקח אותו מהם.
וכך נאמר גם אנו: ריבונו של עולם, נתת לבניך שליטה בארץ ישראל, אך במסגרת בה הם ממש לא מצליחים להסתדר. רצוי אפוא שתחליף לחלוטין את המסגרת – העבר נא את המושכות לידיו של מלך המשיח, הוא הרבי מליובאוויטש שיבוא ויגאלנו תכף ומיד ממש.