סיפורה של תיבת נוח הוא אחד הפופולאריים שבין סיפורי התורה. עיקרו הוא, שהאנושות הסתאבה בפשעים חמורים והקדוש-ברוך-הוא החליט להכחיד את כולם באמצעות מבול עז ולפתוח ביקום דף חדש. הדף החדש התבסס על ניצולי התיבה שבנה נוח הצדיק והתמים במצוות הבורא, אליה נכנסו שמונה הנפשות של משפחתו, ופרטים בודדים מכל מיני בעלי-החיים והצמחים.
 
לסיפור זה היבטים מרתקים רבים, שמכל אחד ניתן להפיק מסרים חשובים לחיים. מסרים של אמונה, של אנושיות, של מוסריות, שאם נפנים אותם נחיה חיים הרבה יותר מתוקנים.
 
אחד המסרים שלוב בהתייחסות התורה למעמדו של נוח. התורה מתארת את נוח כאיש צדיק ותמים "בדורותיו". כלומר (לפי אחת מדעות חז"ל) – יחסית לבני דורו הוא נחשב לצדיק, אך אילו חי בדורות אחרים הייתה צדקותו נבלעת בצלן של דמויות הרבה יותר צדקניות ממנו.
 
בכך מנחה אותנו התורה, כי המדד לציונים אנושיים מאוד אינדיבידואלי. רקע החיים ותנאי הסביבה של כל אחד משפיעים מאוד על ההערכה שהקדוש-ברוך-הוא רוחש אליו ולמעשיו. יכולים להיות שניים שיתנהגו פחות או יותר באותה רמה – ואחד ייחשב (במובן מסוים) צדיק ואילו השני לא, כי האחד מגיע ממשפחה קלוקלת ולא זכה לטיפת חינוך הגון, ולא מצפים ממנו אותן ציפיות שמצפים ממי שגדל במשפחה איכותית וזכה לחינוך מעולה.
 
***
 
הסתכלות כזו טומנת בחובה יתרונות שונים. ראשית, היא מעודדת את מי שמתאמץ להשתפר, כל אחד בתחומו, וצובר הישגים נאים – אך חש כי לעומת אחרים יש לו עוד הרבה במה להשתפר. אמנם עצם תחושת אי-הסיפוק כשלעצמה מעולה, כי היא לא מניחה לשקוט על זרי-הדפנה של ההצלחות – אולם בד בבד, יש לדעת כי הקדוש-ברוך-הוא מעריך את מאמציו של כל אחד בהתאם לתנאיו ונסיבותיו.
 
במקביל, יש בכך גם מסר לסביבתו של המתאמץ. אלו יכולים להיות הורים, מורים או סתם חברים, וחובתם לטפוח לו על השכם ולשדר לו כי הם מעריכים אותו באמת. חלילה לא להעמיד אותו בצלו של אחר שהצליח יותר ממנו. לזכור כי הנסיבות השונות משפיעות מאוד, ולא מופרך כי ההצלחות הנמוכות של הראשון נחשבות יחסית יותר מההצלחות הגבוהות של השני.
 
מצד שני, יש פה שדר עקיף גם לזה שמסתפק בהצלחות ברגע שהן גבוהות יותר מהצלחות הזולת החלש ממנו. עליו לדעת, כי בהתאם ליכולותיו ולתנאים בהם גדל והתפתח נדרש ממנו הרבה יותר, והוא לא זכאי להיקרא צדיק או להיות מוערך עד שיתאמץ וישיג את המיטב שהוא יכול להשיג.
 
***
 
הסתכלות זו גם מסבירה את התייחסותו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח לבני דורנו. חז"ל אומרים כי המשיח יגיע או בדור שכולו חייב או בדור שכולו זכאי – והרבי אומר כי דורנו כולו זכאי. במבט ראשון, נראים הדברים תמוהים למדי: לנוכח מצבנו הרוחני הירוד ביחס לדורות שלפנינו, כיצד ייתכן שדווקא אנו ניקרא זכאים?
 
אלא שכאשר חושבים על הפיתויים החזקים האורבים כיום לפתחנו, כאשר נותנים את הדעת למידת הזמינות של כל הדברים האסורים כיום ובוחנים לעומתם את מעמדו של דורנו – מגיעים בפירוש להכרה כי אכן דורנו זכאי.
 
כאמור, זה לא צריך להתיר לנו לנוח על זרי-דפנה ועלינו לנקוט משנה-זהירות, להתחזק ולהשתפר עוד ועוד – אבל זה כן מסביר את זכותנו להיות הדור הראשון לגאולה, שתבוא מיד ממש.