בבית המקדש ובעיקר בקודש הקודשים – החדר הפנימי והמקודש ביותר שבו – האירה הארה אלוקית שמעל למגבלות זמן ומקום. זו הארה שיצרה מצב בלתי נתפס בו בעת ובעונה אחת מצד אחד ניכרה מגבלה של מקום ומצד שני הופרה המגבלה הזו לגמרי.
 
וכך אומרים חז"ל: "מקום הארון אינו מן המידה". לארון הברית שניצב במרכזו של קודש הקדשים היה מקום אך הוא לא תפס מקום! שטחו של קודש הקודשים הוא עשרים אמה על עשרים אמה ומידותיו של ארון הברית הן שתיים וחצי אמות על אמה וחצי. כאשר רהיט במידות כאלה ניצב בדיוק באמצע חדר בגודל כזה, אמורים להיות המרחקים ממנו לקירות החדר כך: שמונה ושלושת-רבעי אמה מכל אחד משני צדי האורך שלו ותשע ורבע אמה מכל אחד משני צדי הרוחב שלו. לפועל, המרחקים היו עשר אמה מכל אחד מארבעת הכיוונים! הארון תפס אפוא מקום בגודל אמתיים וחצי על אמה וחצי, ובד בבד הוא היה "למעלה ממקום" – הוא לא המעיט במאומה מחלל החדר!
 
נס דומה (אם כי בדרגה פחותה) שרר גם בחצר המקדש, בעזרה: כאשר המוני בית ישראל היו עולים לבית המקדש, הם היו "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים" (אבות ה, ה). למרות הצפיפות הגבוהה בה עמדו – כשרצו להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים נוצר באורח-פלא רווח מספיק לכל אחד.
 
הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מבאר את הרעיון שבניסים בלתי נתפסים אלה: הנוכחית האלוקית הממשית שקיימת בבית-המקדש חדרה למציאותו של הארון הגשמי עד כדי כך שהוא חדל מלתפוס מקום. וכך גם כאשר בני האדם נכונו להתבטל כלפי הנוכחות האלוקית הזו, כאשר הם היו "משתחווים" – הם הפסיקו לתפוס מקום (פשוטו כמשמעו!)  ולכן התוצאה הייתה "רווחים".
 
בדומה לכך, מתארים חז"ל נס ששרר בכל רחבי עיר הקודש: "לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים". הנוכחות האלוקית שבבית-המקדש הקרינה גם על כל ירושלים והביאה לכך שאף פעם לא התלונן – ולא יתלונן – אף אדם על צפיפות או חוסר מקום.
 
כמובן שהארות נשגבות אלה (ואף יותר מהן) תארנה גם בבית-המקדש השלישי, שייבנה תכף ומיד.