דויד'ל ניומאן היה ילד קטן בן שש כשפרצה מלחמת העולם השנייה. המלחמה הנוראה קרעה את שיגרת חייו לגזרים ולא הותירה מילדותו העשירה שריד ופליט. מבלגיה, שם שהתה משפחתו, הם חצו את הגבול לצרפת השכנה. אפילו דויד'ל הקטן הבין שהם לא סתם 'עוברים דירה' אלא נמלטים כדי להציל את חייהם.
 
בפריז, אליה הגיעו, התגוררו בתחילה אצל קרובי משפחה. המלחמה אמנם עדיין לא הגיעה לצרפת, אך היא נתנה בה את אותותיה. מוצרי מזון נעשו פחות ופחות זמינים, ובשלב מסוים אנשים רעבו ללחם כפשוטו. שטף הפליטים הלך וגבר ובאופן טבעי החמיר את החסר הכולל. בתוך זמן קצר כבר פלשו הנאצים יימח שמם לצרפת והמצב הקשה הפך לכאוס מוחלט עבור היהודים. כולם חיפשו לשרוד והתגעגעו לתקופה הקודמת בה 'רק' רעבו ללחם. בתוהו ובוהו האיום שנוצר מצא את עצמו דויד'ל בבית יתומים יהודי. את משפחתו זכה לראות רק אחרי המלחמה.
 
באביב תש"א (1941), כשענני המלחמה רק הלכו והתאבכו מעל כולם והרעב היה לקבוע, הפציע אור לילדים בבית היתומים. אורח הגיע לשם, אדם בעל אצילות יוצאת דופן וסבר פנים מיוחד. ילדי בית היתומים לא ידעו את שמו וקראו לו פשוט "מיסיע" – אדון בצרפתית. כאשר הוא הגיע, היה מתפשט בחלל ריח של בגטים טריים. מיסיע לא הסתפק בלחמים הריחניים והביא לילדים הרכים גם סרדינים או טונה, לעיתים אף תפוחי אדמה. הילדים התייחסו אליו כאל מלאך מושיע.
 
באותה מידה בה נהנו החוסים מהאוכל, הם נהנו מחיוכו המיוחד ודאגתו הכנה לכל ילד באשר הוא. היו ילדים שנחשפו למראות קשים מנשוא. הללו התכרבלו בפינתם וסרבו לטעום מהמזון הטעים ורק מיסיע הצליח לפתוח להם את הפה. הוא היה מושיב אותם על ברכיו, שר להם, מספר להם סיפורים וכך גורם שיאכלו.
 
יום אחר יום הגיע מיסיע כשהוא מחלק מזון ומפיח תקווה באומללים הקטנים. ילדים רבים מאלו שהיו אז בבית היתומים חבים את חייהם לאותו אדם מסתורי שנתן להם כוחות בכל המובנים באותן שנים קשות. אף אחד לא היה בשבילו "עוד ילד". הוא הכיר כל אחד מחמישים הילדים בשמו ובכינויי החיבה שלו.
 
שנים חלפו. דויד'ל הגיע לארצות-הברית. הוא הספיק להינשא ולהקים משפחה ומאוד ניסה להותיר מאחוריו את השנים הקשות. הוא עבר להתגורר עם משפחתו בארצות הברית, משום שהיה לו שם דוד, הרב שמואל זילברשטיין.
 
הדוד שהיה לחסיד חב"ד שכנע את האחיין להיכנס אל הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. "התחלה חדשה, מדינה חדשה. בוא היכנס לרבי ותבקש ברכה". האמת היא שהרב דויד ניומאן, כפי שהוא נקרא כעת, לא נזקק להפצרות מרובות. מדוע לא לקבל ברכה מצדיק אמיתי? הדוד יצר קשר עם מזכירות הרבי וקבע לאחיין תור ל"יחידות" – כפי שנקרא מפגש אישי עם הרבי.
 
מרכז חב"ד העולמי. אורחים מכל הסוגים והזרמים ממתינים להיכנס בתורם אל הרבי. הרב ניומאן יושב וקורא פרקי תהילים כהכנה וממתין לחוויה מיוחדת ולא שגרתית. הוא לא תאר לעצמו עד כמה היא תהיה לא שגרתית. השעות חולפות ולרגעים נראה כי ההמתנה אינסופית ותורו לא יגיע. אולם לבסוף הגיע הרגע.
 
הדלת נפתחה והרב ניומאן רואה את הרבי יושב עם פנים מאירות. "הנה דויד'ל", קורא הרבי כלפיו בחיוך. הרב ניומאן הופתע מאוד. הרבי יודע את שמו ואפילו את כינוי החיבה שכמעט ונשכח ממנו עצמו?
 
מחשבות חלפו במוחו במהירות האור. זיכרון מתוק, רחוק קצת, דגדג בזיכרונו. צרפת. רעב. שנות אימה. בית היתומים ו'מיסיע' אחד שגם קרא לו דויד'ל. הוא לא האמין למראה עיניו. הוא אכן עמד מול מיסיע...
 
הרבי מליובאוויטש, מנהיג העם היהודי, הוא לא אחר מאשר אותו אברך מסביר פנים שהיה מגיע אליהם באותם ימים קשים! באותם ימים בהם הרבי העיד על עצמו כי הוא "לומד בשקידה עצומה ומצליח", בזמן בו סכנת-חיים ריחפה על ראשו, כמו על ראשם של כל היהודים בצרפת, מצא הרבי לנכון להקדיש מזמנו היקר לטובת הילדים האומללים, להשמין את לחייהם ולהעלות חיוך על פניהם.