"מרה השחורה" 


באיגרותיו רבי שניאור-זלמן לא רק הכווין וניהל את החיים הקהילתיים של החסידים אלא גם ייעץ בנושאים רוחניים. באיגרת מיוחדת זו, ששיגר לפני שנת תקנ"ב, 1792, בהיותו בליאוזנה, מסביר בעל התניא מדוע קשה לנו לשמוח, ומהי הטכניקה אותה כדאי לאמץ כדי להגיע לשמחה גדולה, אמיתית, מתפשטת. שמחה בלתי תלויה ושאינה מותנית.

מסתבר שמרירות שלא במקומה, "מרה שחורה", היא מאפיין יהודי בולט. "יהודי הוא "מרה שחורה'ניק…"[2] "מרה שחורה" היא חוסר נכונות להחלים, להתרומם, לשמוח. היא מתוכנתת כך שבכל מה שקשור להגשמת תאוות גשמיות, הנפש מצליחה לשמוח, גם אם לזמן קצר. אולם כשהדברים מגיעים לתנועה רוחנית, שם מכה "המרה השחורה". את "המרה השחורה" אפשר לדמות לאדם הנמצא בתהליכי התייבשות. כשמציעים לו מים כדי שירווה את צימאונו, הוא דוחה את ההצעה מאחר ואינו מרגיש צימאון. לשתות הוא צריך, אך הוא מסכים לכך רק כשהוא יהיה במצבו הרגיל, ובכך הוא מדרדר את הליכי ההתייבשות.[3]

מרה שחורה היא הגזמה בשיפוטיות עצמית והערכת הרע. בעקבותיה צומחת תחושה של לא מגיע לי. לא מגיע לי לשמוח. המרה השחורה משתלטת על האדם ודוחפת אותו לדחות את השמחה בטענות מטענות שונות, הקשורות לכאורה להעדר שלמות מצד תכונותיו האישיות או מצד עבודתו בפועל.

הבעיה של הנפש היא שהיא מציבה לעצמה ציפיות גבוהות, לעתים כאלה שאינן ברות הגשמה. היא נוטה ל"מרה שחורה" כחלק מתחבולות היצר. כשאדם מגיע לרגע שהוא צריך לבחור בשמחה, הוא מתחיל לשפוט את עצמו על מעשיו בעבר. הוא מלקה את עצמו על חסרונותיו.

המצב הרצוי

המצב הנכון והמתוקן על-פי בעל התניא הוא השמחה. השמחה דוחה מחשבות זרות ושליליות.

השמחה עליה מדבר בעל התניא היא לא שמחה כתוצאה מדבר מסוים. כל עוד האדם שמח כתוצאה מדבר מה, השמחה תמיד תהיה מוגבלת ומדודה. האדם מוּנַע על ידי הכמיהה להשיג משהו חדש שלא ברשותו. בה בעת, אם הוא בוחן את עצמו במשקפיים אלה, מעטים הימים שבאמת יהיה שמח.

בעל התניא מדבר על שמחה נשגבת של הכרת תודה על עצם הבריאה ועמידה מול גדלות הבורא.  זוהי שמחה שאינה תלויה בדבר, ומלווה בתענוג גדול. שמחה שבה מותר לאדם להיות. מותר לו לקבל את עצמו כפי שהוא. השמחה הזאת, הכרוכה בהתרוממות מעל הדאגות והחרדות, נובעת מהתחברות לנקודה פנימית בנפש. נקודה שבה האדם אינו תופס את עצמו כפגום. הוא מתחבר לנקודה העצמית המאופיינת בשלמות. הוא אינו מתיר לכוחות הנפש להפריע לו בחיבור אל ה"אני" הפנימי, ה"אני" שהוא חלק מהבורא.

מכאן, מתוך הכרת שלמותו, הוא מצליח לשנות את טבע מידותיו. על-ידי השמחה הפנימית הזאת, שאינה תלויה בהישגים, האדם מסוגל לשנות את המידות שהוטבעו בו. למשל, מדגיש רבי שניאור-זלמן, מי שהוא קמצן באופיו, בעת שמחה גדולה יתהפך לבבו ויעשה פזרן ונוטה חסד.[4] הכוח העצום לשינוי הקיים בשמחה נעוץ בכך שלשמחה יש יכולת לחדור עד עצם הנפש, למעלה מהכוחות הגלויים של האדם.[5]

הנסיוב לטיפול במחלה 

מה עושים? כיצד מתגברים על "המרה השחורה"? כיצד מתחברים למהות הפנימית, לעצמות הנפש המאופיינת בשלמות, שהיא למעלה מכוחות הנפש הגלויים? רבי שניאור זלמן מציע הצעה שנראית חריגה במבט ראשון. הוא מציע להשתמש במחלת "המרה השחורה" עצמה כדי להיחלץ ממנה לכיוון של שמחה.

"אך צריך תחילה להעביר מלבו כל יגון ואנחה וכל שמץ עצבות. והעצה היעוצה לזה, להכניס בלבו יגון ואנחה קודם התפילה, ולשבור לבו על כל חטאת הנעורים."

כדי לשמוח צריך כמובן לסלק את ה"מרה השחורה", את העצבות והיגון. מאחר והמרה השחורה היא תנועה טבעית, מחלה של הנפש, כדאי לתת לה מקום לביטוי עד שהיא תמצה את עצמה. העצה של רבי שניאור-זלמן היא מעשית. על האדם לייחד לעצמו פרק זמן שבו הוא יבכה ויביע את יגון נפשו על כל "עוונותיו". שיביע צער על כל תחושת חוסר השלמות. שיצטער על מעשיו ומעמדו. כשיסיים, הוא יוכל להרגיש מסופק. זהו, הוא ערך ווידוי ובכה על הערכתו העצמית הלקויה. עתה הוא יכול לעמוד מופשט מאותה "מרה שחורה" מול הבורא. עתה הוא יכול להתחבר אל פנימיותו. להיות מבלי לחוש בחסרון כלשהו.

רגע אחד מיוחד

"כי בלי שום ספק בעולם, נמחלו לו כל עוונותיו בשעה זו", מעודד בעל התניא את הקוראים. עצם התנועה הנפשית לשיברון עצמי, מזמינה ניקוי והתעלות. מאחר והשמחה אליה הוא מכוון אינה תלויה בדבר, השמחה הזאת גם היא אינה תלויה בכך שבעתיד האדם לא ייפול ממדרגתו. "ואף אם הוא חוזר לסורו וחוזר ומבקש מחילה, אפילו אלף פעמים כן, נמחל לו בכל פעם הכל ברגע זה."

לרגע המיוחד שבו האדם מחליט להיפטר מ"המרה השחורה" על-ידי שימוש בה יש כוח עצום. הרגע הזה אינו תלוי בשום רגע אחר. הוא משחרר את האדם כדי שיוכל להתעלות מבלי להציב לו תנאים לעתיד.[6] זהו רגע של הרהור תשובה שמשמעותו שיבה ל"אני" הפנימי האמיתי. "אני" שהוא חלק מניצוץ הבורא החבוי באדם.

עתה, אחרי שסיים עם שלב היגון והאנחה בלבבו. אחרי שהכה על חטאיו והתנקה מהצער, הוא יכול לגבש את ההתבוננות הנכונה. התבוננות של שמחה שאינה תלויה בדבר. היא אינה תלויה לא רק במצב הגשמי, אלא גם בהישגים של עבודת המידות. וממילא, תנועה נפשית זו של שמחה תביא גם לצמיחה רוחנית.

(באדיבות אתר הבתבוננות)

---

[i] אגרות-קודש אדמו"ר הזקן, שם, אגרת יט, עמ' סד-סו; 

[2] תורת מנחם יב, חלק שלישי, ה'תשי"ד, עמ' 36; 

[3] השוו למשל לדוגמת המרה השחורה בתורת מנחם י, חלק ראשון, ה'תשי"ד, עמ' 133; 

[4] ראו: תניאלקוטי אמרים, פרק יד, טו ועוד; 

[5] הרבי מלובביץ', מאמרים מלוקטים, חלק ד, ש"פ תצא, י"ג אלול ה'תשמ"א; 

[6] בנקודה זו מוסיף בעל התניא: "ואי אפשר לי לפרוט ולבאר היטב ענין זה במכתב, שלא יהיה סותר למה שאמרו רז"ל האומר אחטא ואשוב…". את רעיון העדר הסתירה הוא מסביר בתניא, לקוטי אמרים, פרק כ"ה.