שבע שנים אחורה, שעת ערב. אבי (שם בדוי) היה באמצע חיי השגרה, סיום של יום מבורך נוסף עם כל הכרוך בכך. עייף קצת, נהנה להתרווח עם עצמו ולנוח מעמלו היומי. דבר לא הכין אותו לשיחת הטלפון שעתידה לשנות את פני החודשים הקרובים בחייו.
 
הקול בצד השני של הקו היה מוכר והזדהה כחבר של גדי אחיו המתגורר במיאמי. החבר היה ידידותי אך לא הצליח להסתיר את הלחץ שבקעו מכל מילה והגה. הגמגומים הלא אופייניים לא הותירו מקום לספיקות לגבי טיבן של הבשורות שהוא עומד להשמיע: "אחיך מאושפז בבית הרפואה כאן".
 
אבי חשב בתחילה שמדובר במשהו קטן. הרי אחיו אדם בריא וחסון! אך אט אט התבררה התמונה הכואבת: גדי מאושפז ללא הכרה ומונשם בבית הרפואה עקב הזנחה של דלקת ריאות.
 
אבי לא התעכב וכבר למחרת היה בטיסה למיאמי. בדרך התעכב לרגע בבית חב"ד שבשדה התעופה, כשהוא נותן מטבע לצדקה ומתפלל לרפואה ניסית לאחיו. הטיסה כולה חלפה עליו בתפילות ואמירת תהילים כשדמותו החייכנית של גדי ניצבת מול עיניו כל העת. חרדה ודאגה שלא חווה כמותם השתוללו בליבו ותחושה רעה ליוותה אותו.
 
כשנחת בשדה התעופה ההומה לא חשב על דבר. הוא צנח בזריזות אל מונית כשהוא מבקש להגיע במהירות האפשרית אל בית הרפואה. שם מיהר לחדרו של גדי, מתעלם ממבטי הרחמים של הצוות שלא ניסו להסתיר ממנו את המצב החמור וליוו אותו לאורך המסדרון הארוך.
 
המצב אכן נגלה לעיניו במלוא אומללותו. אחיו הפעיל והנמרץ שכב שם מוקף במכשירים, ללא יכולת לנשום בכוחות עצמו ומסומם במשככי כאבים רבים וחזקים. הרופא אותו ניסה אבי לתחקר הסביר לו כי אחיו עבר ניתוח קשה שהיה מחויב במצב הקריטי של ריאותיו. הוא ניסה אומנם לשדר תקווה אדיבה אך שפת הגוף שלו שידרה חוסר אונים.
 
אבי נותר לבדו מול המכשירים המצפצפים. הדממה בחדר הייתה מעיקה והייאוש החל ללפות גם אותו. מצבו של גדי קריטי. הוא הצליח להודיע לשאר אחיו, אך להוריו לא היה מסוגל לספר את הבשורות הנוראיות. כמעט עשרה ימים רצופים ישב אבי בבית הרפואה. העולם מסביב הפך לטפל וחסר חשיבות. מה לו אוכל וכביסה כשאחיו מוטל כך והרופאים לא מסתירים כי יש חשש כבד לחייו?
 
בית כנסת חב"ד ששכן בקרבת בית הרפואה היווה לאבי מקור כוח. הוא אף הציב תמונה של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח ליד מיטת אחיו. ממבטו של הרבי, אותו זכה לראות במעמד של חלוקת הדולרים בשנת תשנ"א (1991), שאב אבי כוחות להמשיך להאמין למרות הכול.
 
כעבור שבועיים בערך מצא אבי את עצמו חסר שעות שינה, מודאג וישוב מול מנהל המחלקה. בשורות טובות מיוחדות לא היו בפי המנהל. האיש השפיל עיניים וסיפר כיצד הצוות הרפואי עושה ככל שביכולתו כדי לייצב את מצבו של גדי, אך אם לא יתרחש שינוי בקרוב הרי שייאלצו לפתוח בהליכים שיאפשרו הנשמה כמעט קבועה, דרך הגרון. הרופא הבכיר הוסיף ועדכן שמדובר על אשפוז של עוד חודשים רבים ושיקום ארוך במיוחד.
 
אבי יצא מהשיחה במפחי נפש. נראה היה שכל האופטימיות שבו נמוגה אל תוך המצב הכאוב. מדי כמה ימים ניסו הרופאים לבדוק אם גדי מסוגל לנשום בעצמו, וכל ניסיון כזה היה מעלה את תקוותיו של אבי לגבהים, אך מיד מנפץ אותן אל סלע המציאות.
 
לגדי היה חבר, הרב אדי סטודניץ, משלוחי הרבי בקריית היובל בירושלים. הרב סטודניץ שמע על מצבו החמור של גדי ופנה לרבי כמה פעמים באמצעות 'איגרות קודש', אך לא קיבל תשובה ברורה. הדבר הטריד את אבי רבות. שמא אי קבלת התשובה מעידה על כך שהמצב לא ישתפר, חלילה?
 
יחד עם הרב סטודניץ ניסה לחשוב מדוע לא מתקבל מענה ברור. הסתבר, כי הרב סטודניץ ביקש בכל פעם לרפואת "גדי בן יוכבד" בזמן ששמו המלא הוא "גד גבריאל בן יוכבד״. "אנסה כעת עם השם המלא", הבטיח הרב סטודניץ.
 
הפעם הוא זכה לתשובה: שלום וברכה! הנני מאשר קבלת מכתבו, ואתו הסליחה על העיכוב המענה מרוב הטרדות.... ואחכה לבשורות טובות בכל האמור.
 
בפעם הבאה שערכו הרופאים ניסיון לנתק את גדי ממכשיר ההחייאה – הניסיון הצליח. האח המסור לא ידע את נפשו מרוב שמחה. גדי התעורר, אומנם חלש מאוד, אך נושם בכוחות עצמו. בתוך זמן קצר עבר גדי ממצב בו לא יכול לשבת בכוחות עצמו על המיטה – להסתובב באופן חופשי במסדרונות בית רפואה ולאכול בעצמו, למול עיניהם המשתאות של הרופאים.
 
מדי יום התקיימה עליה לרגל למחלקה בה היה גדי מאושפז. הצוות הרפואי כולו הגיע לחזות בנס המהלך ששב לחיים באופן פלאי לחלוטין, בזכות ברכתו של הרבי מלך המשיח.