יש והאדם מגיע לדרגה כזו, שכבר אינו מוטרד מחשבון הבנק או מהמלחמה בין רוסיה וצ'צ'ניה, הוא כבר הפנים שהכל לטובה. כעת הוא מוטרד מעניינים רוחניים: ממצבו האישי בעבודת הבורא, מהעבירות שעשה בעבר וכדומה. מה לעשות?
במאמר הקודם הסברנו שעצבות מסיבות גשמיות זה דבר פסול, צריך תמיד להיות בשמחה, שהרי הכל לטובה. אך מה לגבי דאגות רוחניות?
יש והאדם מגיע לדרגה כזו, שכבר אינו מוטרד מחשבון הבנק או מהמלחמה בין רוסיה וצ'צ'ניה, הוא כבר הפנים שהכל לטובה. כעת הוא מוטרד מעניינים רוחניים: ממצבו האישי בעבודת הבורא, מהעבירות שעשה בעבר וכדומה. הוא מבין את משמעותה הרוחנית של עבירה (פגיעה בקשר עם הבורא), יודע שבכך אי אפשר להאשים אף אחד מלבדו, והוא טרוד מכך.
ההתמודדות עם טרדות רוחניות
בפרקים הראשונים למדנו שיש לנו שתי נפשות הנמצאות במאבק מתמיד, וכדי לנצח את המלחמה צריך להכיר אותן היטב.
אחת מתחבולותיה של הנפש הבהמית היא לנסות להפיל אותנו לעצבות. היא משקיעה מאמצים רבים לשבור את רוחנו, משום שהיא יודעת כי ברגע שנהיה עצובים יהיה לה הרבה יותר קל לשכנע אותנו לעשות כל מה שהיא רוצה. אדם עצוב הוא חלש ואין לו כוח להתמודד עם העולם, קל יותר להפעיל לחצים על אדם עצוב ולגרום לו לפעול נגד רצונו.
לכן צריך לדעת, שאם העצבות – שמקורה בעבירות שעברנו בעבר – מגיעה בזמן שאנו מתפללים או לומדים תורה, זהו סימן שמקורה בנפש הבהמית. היא רוצה להפריע לנו בעבודת השם ויודעת שלטרדות הגשמיות לא נקשיב, לכן היא מנסה להפיל אותנו באמצעות טרדות רוחניות.
במצב כזה צריך להתעלם באופן מוחלט מטרדות אלו, ולהסיח את הדעת לנושאים אחרים. לא ניתן לעצור את המחשבות, אך אפשר לנווט אותן לכיוון חיובי. לדברים שבקדושה יש יתרון על דברים המתנגדים לקדושה, כמו יתרונו של האור על החושך. כשם שכאשר מדליקים את האור החושך נעלם בדרך ממילא, כך הדבר כאשר מתחילים לחשוב על דברי קדושה – המחשבות הלא טובות פשוט נעלמות.
"דאגות רוחניות טובות"
כאשר בגוף יש בעיה, הוא מתריע עליה באמצעות כאב, הגורם לנו לפנות לרופא בכדי שיטפל בה. כך גם בנפש, כשישנה בעיה הנפש "מאותתת" לנו בעזרת כאב ודאגות. אם כן, מדוע שלא נתייחס למחשבות האלו?
התשובה היא שאכן, צריך להקדיש זמן גם למחשבות אלו, אך יש לקבוע לשם כך זמן מיוחד. לפני השינה אנו קוראים את "סדר קריאת שמע שעל המיטה", זוהי התפילה האחרונה של היום, וזהו הזמן המתאים ביותר להתבונן על היום שעבר, לחשוב מה יכולנו לעשות טוב יותר היום, ואיך ניתן לגרום לכך שיום המחר יהיה טוב יותר.
כאשר יגיעו מחשבות על מצבנו הרוחני בזמן עבודת השם באמצע היום, "נגיד להן" שיחזרו בזמן המתאים לכך. אם הן מגיעות ממקום אמיתי – הן אכן יחזרו בזמן המיועד, בו נתבונן במצבנו ונקבל בעזרת השם החלטה טובה להשתפר. דבר זה יביא אותנו לשמחה גדולה, שמקורה בידיעה שאנו אכן מצטערים על כך ומקבלים על עצמנו להשתנות, השם סולח לנו ועכשיו אנו הרבה יותר קרובים אליו. זוהי השמחה האמיתית בה' – הבאה אחרי העצב.
אם המחשבות לא יחזרו, זהו סימן לכך שמלכתחילה הן לא הגיעו ממקום של קדושה, אלא מהנפש הבהמית שרק רצתה להסיח את דעתנו מעבודת השם.
משל הזקן הארוך
חשבון הנפש נמשל לספירת מלאי שעורך בעל עסק. הוא בודק בסוף היום, בסוף החודש או בסוף השנה כמה הוא הכניס וכמה הוציא, ולפי זה יודע אם צריך לערוך שינויים או לא, מה עליו לשפר וכן הלאה. כשם שספירת מלאי אי אפשר לעשות באמצע העבודה אלא רק בזמנים קבועים מראש, כך גם בחשבון הנפש.
מסופר על אחד שהלך ברחוב וראה יהודי בעל זקן ארוך. שאל אותו האיש – "רבי, כשאתה הולך לישון בלילה, הזקן נמצא בתוך השמיכה או מחוץ לשמיכה?" היהודי עמד נבוך ולא ידע לענות על השאלה. במשך השבועיים הבאים הוא לא הצליח להירדם, ורק ניסה לחשוב כל הזמן איפה לשים את הזקן – מחוץ לשמיכה או בתוכה... כך גם אדם שינסה כל הזמן לחשוב אם הוא בסדר או לא בסדר, לא יוכל לתפקד ביום יום ועל כן יש לקבוע לכך עיתים ידועים מראש.
דאגות רוחניות באמצע היום
ומה לגבי מחשבות כאלה המופיעות באמצע היום, לא בשעת התפילה אלא כאשר האדם נמצא בעבודה? גם אז מדובר במחשבות שאינן מגיעות מהקדושה אלא בתחבולות היצר. הנפש הבהמית יודעת שאם נהיה עצובים מהמעשים הלא טובים שלנו, יהיה לה קל יותר להפיל אותנו בתאוות. לכן היא "תוקפת" אותנו תחילה ומזכירה לנו את מצבנו הרוחני, ורק לאחר מכן מנסה להפיל אותנו לעבירות.
אם העצבות היא כתוצאה מעבירות שעברנו, צריך לדחות אותה לשעה שנקבעה מראש. אך מה קורה כאשר נופלים הרהורים רעים לא על עניינים גשמיים, וגם לא על עבירות שעשינו בעבר – אלא על מצבנו העכשווי?
הנפש הבהמית מנסה לשכנע אותנו כי
כרגע מצבנו אינו טוב ורוצה שנהיה עצובים מכך.
כלומר, עד עכשיו דיברנו על מצב בו תוקפות אותנו מחשבות טורדות הטוענות כי אנחנו לא בסדר בגלל מעשים שעשינו בעבר, הפעם מדובר במצב שונה: הנפש הבהמית כבר הבינה שאם תבוא ותטען בפנינו שאנחנו לא בסדר בגלל עבירות מהעבר, לא נקשיב לה. לכן היא באה ומקשה לגבי המצב העכשווי. היא טוענת בפנינו שאף על פי שלא עברנו עבירות, או שכבר עשינו עליהם תשובה, בכל אופן, כרגע
גם ללא עבירות מצבנו ירוד, מכיוון שיש לנו מחשבות לא טובות כל הזמן: מחשבות כפירה, ספיקות באמונה, מחשבות ניאוף, תאוות וכד'.
הנפש הבהמית באה ואומרת לנו שחרף כל מאמצינו נשארנו אותו דבר – עדיין יש בנו רע, ולא נראה באופק סימן שהרע הזה עומד להיעלם, אדרבה – הוא הולך ומתגבר!
הפתרון – שמחה
לכאורה, ממה יש לשמוח במצב כזה, הלא אנו מרגישים שיש בנו רע?
התשובה היא, שצריך לשמוח מכך שנצליח להסיח את הדעת ממחשבות אלו, ובכך נקיים את המצווה של "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". השמחה, אפוא, אינה על המחשבות הרעות עצמן, אלא מכך שמחשבות אלו דווקא מספקות לנו הזדמנות לעשות מצווה נוספת ולחזק בכך את הקשר עם הקב"ה.
האמת היא, שאם נתבונן בעניין לעומק, נבין שהסיבה האמיתית לעצבות הבאה בגלל המחשבות הרעות, היא מהסתכלות לא נכונה שלנו ומהערכה עצמית שגויה. העצבות על כך שיש בנו עדיין רע המביא אלינו מחשבות זרות, נובעת מגסות הרוח ומהגאווה שלנו. אנחנו חושבים את עצמנו לצדיקים ומאמינים שכבר ביטלנו את כל הרע שבנו, וכאשר מגיעות מחשבות זרות – האמת טופחת בפנינו ואנו נופלים ברוחנו.
אילו היינו יודעים מה היא מדרגתנו האמיתית לא היינו נופלים מכך. הרי אפילו הבינוני שלא עובר עבירות כלל (כפי שהסברנו באריכות בשער הראשון) – עוד לא ניצח וגירש מקרבו את הנפש הבהמית, אלא היא עדיין בתוכו, ואדרבה, היא גדלה ומתפתחת עם הזמן, ו"כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו".
"אתכפיא" – דחיית הרע
תפקידנו הוא בעיקר בדחיית הרע, ופחות בהפיכתו לטוב. הפיכת הרע לטוב היא בעיקר עבודת הצדיקים המכונה בזוהר (בארמית): "אתהפכא", להפוך.
עיקר עבודתו של הבינוני היא עבודת ה"אתכפיא", לכפות את היצר ולא לתת לו את מבוקשו.
למרות שהבינוני לא הופך את יצרו לטוב כמו הצדיק, עם זאת, כל "אתכפיא" קטנה שהוא עושה, כל ניצחון קטן על היצר – פועל פעולה עצומה. פעולה שגורמת נחת-רוח גדולה מאוד לקב"ה, כפי שכתוב בזוהר שפעולה קטנה זו מגבירה ומעלה את כבודו של הקב"ה יותר מכל פעולה אחרת.
נחת הרוח מפעולת ה"אתכפיא" נמשלה למאכל שמעיקרו היה חריף ובלתי אכיל, אך טופל בידי הטבח, והותקן לכדי מאכל ערב. כך הבינוני – יש בו עדיין רע, אבל בזכות כפיית היצר הוא ממתיק אותו. הוא לא הופך אותו, אלא מתעל אותו לפעולות טובות. נחת רוח מפעולת ה"אתהפכא", לעומת זאת, נמשלה למאכל שהיה מתוק מלכתחילה, כמו הצדיק שכל מהותו מתיקות וערבות.
עבודת ה"אתכפיא", היא אחד החלקים היסודיים ביותר בחייו של הבינוני. אין מדובר רק בכפיית היצר שלא לעשות איסורים, אלא גם בדברי ההיתר, כל פעולת "אתכפיא" קטנה עושה נחת רוח עצום בשמים. אפילו כשאוכלים אוכל כשר ניתן לגרום נחת רוח לבורא – אם אוכלים מזון בריא ולא רק טעים, ואם מפסיקים לאכול לפני שהבטן מתמלאת כך שהאכילה היא לצורך הגוף ולא לשם מילוי תאווה.
הדבר אמור לא רק במעשים, אלא גם בדיבור, כאשר לא אומרים כל מה שרוצים; וכן בשמיעה, כשלא שומעים כל מה שרוצים; כמובן גם בראיה, כשלא מסתכלים לכל מקום שרוצים, ואפילו במחשבות.
במידה מסוימת, יש בעבודת ה"אתכפיא" מעלה גם על עבודת ה"אתהפכא", ובכך יש מעלה בבינונים על הצדיקים: כשצדיק עושה רצון השם, אין בכך חידוש, שהרי לא קיימת אצלו התנגדות לכך מלכתחילה, אין לו התמודדות. לעומת זאת כאשר הבינוני – שיש בו יצר הרע ויש בו נפש בהמית – מתגבר על היצר שלו, יש בכך חידוש עצום. ואין זה משנה אם התגבר בדבר קטן (לדוגמא: לדחות את הארוחה בכמה דקות) או בדבר גדול (לדוגמא: לא לדבר לשון הרע), מכיוון שהחידוש ביחס עבודת הצדיקים הוא בעצם זה שפעל בניגוד לרצונו והתגבר על יצרו.
משל התוכי
יתרונה של עבודת ה"אתכפיא" של הבינוני, גם כאשר היא בדברים קטנים, לכאורה, דומה לרגש אותו חשים כאשר רואים תוכי מדבר. כאשר אנו נתקלים בתופעה כזו אנו מתפעלים מאוד, אף אם התוכי חוזר על מילה אחת פשוטה. ההתפעלות אינה מהחוכמה הרבה שבדברי התוכי, אלא מעצם העובדה שציפור מדברת, בניגוד לחוקי הטבע המוכרים לנו, לפיהם אדם מדבר ובעל חי – לא. כך הוא בבינוני הכופה את יצרו ופועל נגד הטבע.
נאמר בגמרא, שכאשר אנו מקדשים את עצמנו מעט מלמטה, מקדשים אותנו הרבה מלמעלה – מצווה גוררת מצווה. כל "אתכפיא" קטנה שאנו עושים כאן למטה, פועלת פעולה עצומה למעלה, דבר המעניק לנו כוחות עצומים להתקדם מהר יותר בעבודתנו. כלומר, בזכות עבודת האתכפיא מקבלים סיוע נוסף מלמעלה להצליח בעבודת השם.
להיות קדושים
חשוב לציין: האתכפיא אינה חידוש של ספר התניא או של החסידות, זוהי מצוות עשה מהתורה. כפי שמסבירים המפרשים על הפסוק "והייתם קדושים" – שצריך לקדש את עצמנו גם בדברי ההיתר. כלומר, הדרישה לשלוט ביצרים היא לא רק לצורך הימנעות מעשיית איסור. גם בדברי ההיתר צריך להתנהג בקדושה, ולא לעשות כל מה שרוצים.
כך הבינוני יכול לקיים את הפסוק "והייתם קדושים". הוא אינו צדיק, ותמיד יתחולל בקרבו מאבק עם הנפש הבהמית, אך על ידי שירגיל את עצמו ב"אתכפיא", לאט לאט יתקדם ויתקדש וגם המאבק בנפש הבהמית ישתנה. זה כבר לא יהיה מאבק על תאוות גשמיות וחומריות ועל דברי איסור ממש, אלא מאבק מעודן יותר. המלחמה טרם הסתיימה, אך הוא ירגיש בה הקלה משמעותית – הוא לא יהיה במצור, אלא בעמדה גבוהה יותר, בה לא יותקף ללא הפסקה.
מחשבות זרות בעת התפילה
עד עתה הסברנו כיצד ניתן להתמודד עם דאגות שונות. הפתרון לטרדות מעניינים גשמיים הוא לדעת שהכל לטובה; לדאגות מעוונות העבר יש לייחד זמן לפני השינה; ומחשבות טורדניות על המצב הרוחני הנוכחי באמצע היום הן הזדמנות משמחת לקיים את מצוות "ולא תתורו אחרי לבבכם".
אך מה אמור הבינוני לעשות כאשר המחשבות הטורדות תוקפות אותו בזמן התפילה, ואפילו כאשר הוא מתפלל בכוונה? כיצד מתמודדים עם מחשבות כאלה?
התשובה היא שבמצב כזה, בשונה ממחשבות המגיעות באמצע היום (עליהן צריך דווקא לשמוח) – לא צריך להתייחס אליהן כלל! "המתאבק עם מנוול, מתנוול" – ברגע שרק נתחיל לחשוב, ולו לרגע קט, על מקורן וסיבתן של מחשבות אלו – כבר נפלנו. יש לדחותן בשתי ידיים, כלומר – להתעלם מהן לגמרי.
לדחות את המחשבות
אחד מחסידי הבעל שם טוב ביקש עצה להתגברות על מחשבות זרות. שלח אותו הבעל שם טוב לחסיד שגר באחד הכפרים ואמר לו שילמד ממנו.
בשעת ערב הגיע החסיד אל הכפר, וראה שבבית עדיין דולק האור. הוא דפק בדלת אך לא הייתה תגובה. הוא לא הבין מה קורה וניסה שנית, אך שוב לא הייתה תגובה. בלית ברירה, העביר הוא את הלילה במקום אחר. כשהגיע שוב, בבוקר – התקבל בברכה והתארח אצל אותו חסיד מספר ימים. לפני שעזב, פנה אל המארח ואמר לו שנשלח אליו על ידי הבעל שם טוב בכדי ללמוד כיצד מתייחסים למחשבות זרות, אך עדיין לא קיבל תשובה.
ענה לו המארח שאת זה הוא כבר לימד אותו בערב הראשון... פשוט לא פותחים את הדלת! לא מתייחסים. אם נפתח את הדלת כדי לצעוק או לגרש את מי שדפק – מעשה זה עצמו הוא כבר התייחסות, והמחשבה הזרה השיגה את מטרתה.
לא ליפול ברוח
קיומן של מחשבות אלה לא צריך להפיל או לייאש אותנו, חס ושלום, אלא אדרבה – לשמח אותנו. העובדה שנופלות מחשבות טורדות באמצע התפילה, הינה ההוכחה הטובה ביותר לכך שאנו מתפללים כמו שצריך.
התפילה נקראת בזוהר "שעת קרב", מכיוון שבמהלכה מתרחשת עיקר המלחמה בין שתי הנפשות. הנפש הבהמית יודעת שהתפילה משפיעה על כל היום. היא יודעת שאם בזמן התפילה נחוש קצת קדושה, אם בזמן התפילה נזכור מול מי אנו עומדים, מה מעשינו כאן ומהי מטרתנו בחיים – המשך היום ייראה בהתאם. לכן, דווקא אז היא מפעילה את כל כוחותיה כדי להילחם בנפש האלוקית. הנפש הבהמית מרגישה צורך להתגבר ולהפריע לנפש האלוקית כאשר היא מרגישה מאוימת. היא חשה שהנפש האלוקית מתפללת כראוי ולכן באה להפריע. עצם ההפרעה מוכיחה שזו תפילה בכוונה.
לפעמים מרגישים שמייד בתום התפילה נעלמות כל המחשבות הזרות, ממש ברגע שאחרי... העצה לכך היא לדמות מחשבות אלה לגוי רשע שבא ומנסה להפריע לנו ולבלבל אותנו באמצע התפילה. במקרה כזה, ודאי שלא נתייחס אליו, אלא נתפלל ביתר כוונה.
אם לא מצליחים, צריך להתפלל ולהתחנן להשם שברחמיו הרבים יחוס עלינו וייקח מאיתנו את המחשבות הללו. זאת משום שגם לו יש אינטרס בכך. אין זו רק בקשה פרטית שלנו – אנו מבקשים בתפילה "עשה למענך והושיענו". כאשר נזכרים שזו לא בעיה פרטית שלנו ומפסיקים להסתכל על העולם מנקודת המבט האישית, האנוכית – נזכרים שיש בנו נשמה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש. במצב כזה לקליפות יש כבר פחות במה להיאחז. זה כבר לא קרב פרטי שלנו, זו לא תחושת כישלון "אגואיסטית", אלא חלק ממאבק אלוקי, ומשם הדרך לניצחון כבר קלה יותר.
ה' רוצה את הטרדות שלך
רבי מנחם מנדל מקוצק פנה פעם לאחד מחסידיו ואמר לו: "אני יודע על מה חשבת בתפילת יום הכיפורים השנה. תחילה ביקשת מה' שידאג לך לפרנסה כדי שתוכל ללמוד תורה ולהתפלל בשקט, אחר כך אמרת לו שאם יהיה לך יותר מדי כסף גם תהיה טרוד אז ביקשת סכום נמוך יותר".
החסיד עמד המום, והרבי המשיך ואמר: "ואולי בכלל מה שהשם רוצה ממך זה שתהיה טרוד, תתגבר על הטרדות ואז תתפלל ותלמד תורה?"
לסיכום
מחשבות על עבירות מהעבר צריך לדחות לשעה קבועה מראש. מחשבות על מצבי הרוחני הלא טוב בהווה נובעות מהערכה עצמית לא נכונה. כאשר הן באות באמצע היום, צריך לשמוח על ההזדמנות לקיים מצוות "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", כאשר הן באות באמצע תפילה, סימן שזו תפילה טובה ולא צריך להתייחס אליהן כלל, אלא להגביר את הכוונה.
מתוך הספר מודעות יהודית. לרכישת הספר, הקישו כאן
