חנוכה. הנר שדולק. אותה שלהבת של דורות שמבעירה אש בלבבות, יוקדת ופועמת. נודדת למרחקים ומלבה את הניצוץ. שלא יכבה. שלא ידעך. הניצוץ היהודי. נקודת הנשמה. פח השמן הטהור ששוזר דורי-דורות במסכת של מסירות נפש. ומניצוץ קטן הולכת וגוברת הלהבה והופכת אבוקה גדולה.

הנרות דולקים, מרצדים, מספרים במבט שותק ועמוק סיפור של נצח. מתחברים לפסיפס אדיר של אמונה ומסירות נפש, שחוצה את ים החושך של ליל הגלות ומגלה את האור - העולה כמו מאליו וחודר לאישוני נשמתנו. נר ועוד נר, מרצדים בחנוכיה אחת של בניו של מלך, לוחשים את סיפורה של הנשמה. זועקים את קולה. 

מחנוכיה של מעלה, אל חלל האוויר מפציע אור גדול, שמאחד מיליוני פתילות וקושר אותם אל נקודה אחת. עצמית. פנימית. שאומרת הכל בלי מילים. ניצחון של אמת, של טוב וקדושה, של פתיל חיים שצועד אלפי שנים ואוסף יחד עימו למעגל גדול מיליוני צללים חיוורים, שכעת הופכים מוארים. 

חוט אחד המשתרך לאורך חיי עולם, הולך ומחבר את משה רבינו, מרדכי הצדיק, חשמונאי ובניו, ובני דור תועה ומבולבל. חוט של משי, רך ומלטף, שנהיה לפתילה ומצית אבוקה. ובסופו חוליה, נוגעת בכל אחד מאיתנו, מאחה את רסיסי הלב ומרפה כאבנו; חוליה חיה, איתנה, הנוגעת בשרשרת זכה וטהורה - חוליה של עם שכוחו אמונה. 

והנרות מהבהבים. מספרים בלא מילים מהו אור, מהי קדושה. זועקים את אותה זעקה אילמת של בנים יתומים המבקשים את אביהם כי גלו משולחנו; מבקשים לדלוק בבית עולמים ולהאיר בבוהק – לא עוד להיאבק בשחור. 

נרות להאיר, נרות של אמונה, מרצדים בין סיביר לניו יורק, בין מסירות נפש וכפור לחושך החומר וחמימות הגשם, ומבקשים לדלוק ולנצח. שלא יכבו חלילה בסערות עולם, שלא ימעדו בטלטלת חיינו – לבל ידום קולם. שוטחים תחינה: להבעיר את אש הנשמה.
 
ומבין הערפילים זו אותה להבה, היא שבה ממסעה, מחיבור של עוד חוליה. מבטיחה כי תיכף תשוב לעולם, תצית את האש ולבטח תשכון בבית הבחירה.