קורח עורר מחלוקת כנגד משה רבינו ואהרון הכוהן בטענה, "מדוע תתנשאו על קהל השם".
 
בתורת החסידות מוסבר כי מאחורי הטענה הסתתרה כוונה עמוקה: הן עיקר רצונו של הקדוש-ברוך-הוא הוא שעם ישראל יקיים בפועל את התורה ובכך יקדש את אווירת החולין שבעולם, ובמישור המעשי – כל בני ישראל שווים. כולם מקיימים את אותן מצוות ובאותה מידה. אם כן כולם ממלאים את הרצון האלוקי במידה שווה, ומה אפוא מקום להתנשאות ולחשיבות ששומרים לעצמם משה כמלך ואהרון ככוהן גדול?
 
חשיבה זו בעצם נכונה, אך היא הקדימה את זמנה. מעלה זו של כל יהודי, עד הפשוט שבפשוטים, תתגלה לעתיד לבוא – כאשר בפועל תשרור בכל העולם קדושה גלויה, בזכות המצוות שקיימו בני ישראל לדורותיהם (אם כי שגם אז תהיה משמעות למדרגה הרוחנית של כל אחד – היא תהיה פחות מודגשת). אך כל עוד לא באה הגאולה, בוודאי שיש הבדל בין יהודי אחד למשנהו, בהתאם למדרגתו הרוחנית האישית, ובמקומות הראשונים של החשיבות – נמצאו משה ואהרון.
 
רמז לתובנה זו מעניק רש"י במילים שכותב בתחילת הפרשה: "פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא". רבי תנחומא מגלה את הטוב והיפה שבפרשייה זו, למרות שעל פניה הייתה מכוערת וקשה. גם שמו של רבי תנחומא קשור לעניין, כי כאמור, הטוב והיפה שבפרשייה יתגלה בעת שנזכה לנחמה ולתנחומים על הגלות – עת הגאולה השלמה.
 
בינתיים, כל עוד לא באה הגאולה בפועל ממש, עם ישראל מוכרח להכיר בחשיבותו ובנחיצותו של מנהיג כמשה רבינו, שנמצא בכל דור בראש סולם המדרגות הרוחניות ודרכו דווקא מתגלה אלינו הרצון האלוקי.
 
(על פי התוועדויות תשמ"ט חלק שלישי עמוד 411)