כל אדם או דבר-מה הנמצא תחת קורת גג אחת עם נפטר (יהודי) הופך לטמא. אך מה שנמצא שם בתוך כלי חרס סגור הרמטית – "צמיד פתיל" בלשון התורה – מוגן מפני הטומאה. הרמב"ם פוסק להלכה שאפילו אדם (ולא רק חפץ) שנמצא באוהל המת כשהוא נתון בתוך חבית חרס הסגורה ב"צמיד פתיל" – אינו נטמא.
 
מכל הלכה בתורה ניתן ללמוד הוראה בעבודת השם, וכך גם כאן: חיים ברוחניות פירושם דביקות בהשם. "ואתם הדבקים בהשם אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד, ד). כאשר הדבקות הזו נחלשת נחשב האדם לחולה ברוחניות, ויש גם מצב של מוות רוחני.
 
אלא שגם כאשר יהודי דבק בהשם ו"חי" במובן הרוחני, עדיין קיימת סכנה פגיעה מהסביבה. בעולם הזה מצויה טומאה לרוב – מפגעים רוחניים שונים, שעלולים להעכיר את טוהרה של רוחניותו. הדרך להתגונן מפני מפגעים אלה היא להיכנס לתוך כלי חרס ולסוגרו הרמטית. חרס – עפר – רומז לענווה, כפי שאמר אברהם אבינו כשרצה לבטא את ענוותנותו: "ואנוכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז). אדם צריך לאפוף את כל ישותו בתחושת ענווה אמיתית ולסגור את עצמו הרמטית. כלומר, לשים לב שכל ה"פתחים" למיניהם – עיניים אוזניים וכדומה – יהיו סגורים מפני מראות וצלילים זרים, שעלולים לטמא את נשמתו. כך הוא שומר על עצמו בחיים טהורים ונקיים ממפגעים רוחניים.
 
שלמות הטהרה תהיה לכולנו לעתיד לבוא, כאשר תתבטל כליל טומאת המת וגם כל המקבילות השונות שלה. וכמו שנאמר: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג, ב).