רדה אלי אל תעמד (בראשית מה,ט)

לאחר שיוסף הצדיק מתגלה אל אחיו, הוא מסביר להם, כי ירידתו למצרים הייתה בסופו של דבר יד ה', שמטרתה לעשותו למושל בכל ארץ מצרים. מיד אחר-כך מורה יוסף לאחיו לומר גם ליעקב אביו: "שמני אלוקים לאדון לכל מצרים", ובהמשך לכך הוא מבקש מאביו: "רדה אלי אל תעמוד".

נשאלת כאן השאלה, מהו הקשר בין הדברים, וכי מפני שיוסף הוא השליט על מצרים צריך יעקב לרדת אליה?

לאסוף רכוש

התשובה היא, שיוסף ידע כי נגזר על עם-ישראל להיות בגלות מצרים והוא גם הבין, כי מינויו לשליט במצרים הוא שלב הכרחי בתהליך הירידה אליה. לכן כשהושלם שלב זה, כבר יכול וצריך יעקב אבינו לרדת למצרים.

הכרחיותו של שלב זה מוסברת בהבטחת הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין-הבתרים: "ואחרי-כן יצאו ברכוש גדול". לשם כך היה יוסף צריך לקבץ מכל העולם כסף ורכוש רב, תמורת המזון שסיפק בשנות הרעב, ולעשות את מצרים לארץ עשירה ביותר, כדי שאחר-כך יוכלו היהודים לצאת ממנה "ברכוש גדול".

"רכוש" רוחני

רואים אנו אפוא, שליציאה 'ברכוש גדול' הייתה חשיבות יסודית בעצם הירידה למצרים. גם אחד הטעמים למכת חושך הוא מתן אפשרות לבני-ישראל לראות את כלי הכסף והזהב של המצרים ולקבלם אחר-כך בהשאלה [כמסופר במדרש כיצד בזמן מכת החושך שארכה 3 ימים - "נתפסו" המצרים במקומם ללא יכולת תזוזה או ראיה, מה שאיפשר ליהודים לראות (באור רוחני מיוחד - מאת ה'..) בכל בית ובית את רכושו ואוצרותיו...]

נשאלת השאלה, מהי החשיבות הגדולה הזאת של ה'רכוש גדול' שבגינה עיכב הקב"ה את בני-ישראל במצרים?

עלינו לומר, שאין להבין את נושא ה'רכוש גדול' רק כפשוטו. ה'רכוש גדול' הגשמי שהעלו בני-ישראל ממצרים שיקף גם את ה'רכוש גדול' הרוחני שלקחו משם. גלות מצרים נועדה בעיקרה ל'בירור' וזיכוך הדיוטות התחתונות ביותר של העולם - שזו הייתה ארץ מצרים, 'ערוות הארץ'. לשם כך ירדו בני-ישראל למצרים, כשתפקידם הוא להוציא את כל הטוב, שהיה שקוע ב 49 (מתוך 50 ) 'שערי הטומאה'...

זו גם מטרתה הפנימית של הגלות בכלל, כמאמר חז"ל: "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שייתוספו עליהם גרים". גרים עניינם – "ניצוצות של קדושה" (העניינים, השליחויות והמצוות - הנצרכות להיעשות שם ע"י יהודים), וזו המטרה הפנימית של הגלות, לגאול ולברר את ניצוצות הקדושה הקיימים בעולם.

כך גם מטרת כל הירידה למצרים הייתה, להעלות ממנה את ניצוצות הקדושה שהיו טמונים בה, ולברר את כל הטוב שהיה מעורבב בתוך הרע שבה. זהו ה'רכוש גדול' האמיתי שבשבילו ירדו בני-ישראל למצרים.

(לדוגמא: העולם כולו, על תרבותו, עיסוקיו ותאוותיו - בראשות מצרים, משלם במיטב כספו-יגיעתו עבור הלחם ליוסף, כשאח"כ יתעלה כסף זה לקדושה - ע"י עם ישראל ועבודת ה' שלו...).

לכן לא היו יכולים לצאת ממצרים בלי ה'רכוש גדול', שהוא כל המטרה והייעוד של הגלות.

לא לוותר על ה"רכוש"

זו מטרת הגלות, שבה שרויים גם אנו עתה:  להוציא מהעולם את כל הטוב שבו ולקדש את כל המציאות הגשמית שאנו באים עמה במגע. יהודי אינו רשאי לומר: מה לי ולגלות? אני מוותר על ה'רכוש גדול' ומעדיף שלא להתעסק עם ענייני העולם ולהסתגר בד' אמותיי. הקב"ה רוצה דווקא את ה'רכוש גדול', את זיכוכו וקידושו של העולם.

תכלית חיינו בזמן הגלות היא לחיות דווקא בתוך העולם, על כל קשייו וטרדותיו, ולהחדיר אור של תורה ומצוות בכל ענייניו. וכאשר נוציא מהעולם את כל ה'רכוש גדול' שיש בו, נזכה תיכף ומיד לבואו של משיח-צדקנו במהרה בימינו.