אנו קרובים מאוד אל הגאולה השלמה, אל הזמן בו גם מקומו (הרוחני) השלילי של המצורע יהפוך למקום חיובי וקדוש
מצורע הוא מי שמופיעים על גופו כתמים שמימיים. על המצורע להתגורר בבידוד, מחוץ למחנה ישראל, עד שייעלמו מגופו הסימנים המטמאים.
כוהן בלבד מוסמך לקבוע את מצב המצורע. הכוהן יוצא אל מחוץ למחנה, אל המצורע, כדי לראותו ולקבוע את דינו. אלא שבתורה גם נאמר: "והובא (המצורע) אל הכוהן". והשאלה היא, כיצד יכול המצורע להיכנס אל תוך מחנה ישראל ולגשת אל הכוהן, הלוא מוטל עליו להישאר בבידוד, עד שיוכח כי הוא טהור?
הצרעת באה כעונש על לשון-הרע – מעשה מדון ופירוד לבבות, שמהווה סתירה קיומית למהותה של הקדושה, המבוססת על אחדות. לכן יוצא המצורע מחוץ לכל מחנות הקדוּשה של עם ישראל.
אך גם המצורע (כמו כל יהודי) "בוודאי סופו לעשות תשובה". ולכן בעצם נאמר "והובא אל הכוהן": לפועל – אין המצורע מובא אל הכוהן, כי כאמור, אסור לו להיכנס אל תוך המחנה. זהו רק רמז כי אכן בסופו של דבר יעשה המצורע תשובה ובכך יבוא ויתקרב אל קדושת הכוהן.
למצורע אסור להמתין להתעוררות משמים שתגרום לו להיות מובא ('והובא') אל הכוהן. נדרש ממנו להתעורר וליזום בעצמו קרבה אל קדושת הכוהן. לכן בתהליך ההיטהרות של המצורע, נאמר גם "ויצא הכוהן אל מחוץ למחנה". בכך נרמז כי המצורע מבקש וגורם לכך שהכוהן יבוא עד אליו, 'אל מחוץ למחנה'.
בעבר נמנעו מלקרוא לפרשת-השבוע 'מצורע' (היא נקראה 'זאת תהיה'), כי לא רצו להנציח מושג שלילי בשמה של פרשה בתורה. אך בדורות האחרונים החלו להשתמש בשם זה. אנו קרובים מאוד אל הגאולה השלמה, אל הזמן בו גם מקומו (הרוחני) השלילי של המצורע יהפוך למקום חיובי וקדוש, והקרבה הזו מתירה לנו להשתמש בשם זה ולבטא כי בקרוב לא יהיה יותר מושג של משהו שלילי.
(ליקוטי שיחות כרך ז עמוד 100)