השראת השכינה שלאחר ימי המילואים, ביום חנוכת המשכן, הייתה הרבה יותר גבוהה. זו הארה שאין לאדם, יהיה מי שיהיה, כוחות להגיע אליה, אלא רק היא באה בתור מתנת שמים.
בשבעת ימי המילואים (ימי ההכנה של הכוהנים לקראת העבודה במשכן) העמיד משה רבינו ופרק את המשכן מדי יום. ביום השמיני, יום חנוכת המשכן, ניסה משה לשוב ולהקים את המשכן – אך לא הצליח. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא, שיעשה את עצמו כאילו הוא מקים את המשכן – ובדרך נס הוא יוקם מאליו.
כיצד יתכן שלא הצליח משה לעשות מה שכבר עשה במשך שבוע ימים מדי יום?
ההסבר לכך הוא שהקמת המשכן לא הייתה משימה פיזית גרידא. הייתה כאן בעצם משימה רוחנית עליונה – להקים מקום להשראת השכינה. לפיכך, בשבעת ימי המילואים, כאשר הייתה ההקמה פעולה בגדר של תרגול בלבד –ביצע אותה משה ללא כל קושי. אך לאחר שהסתיימו ימי התרגול והוצרך להקים את המשכן במטרה שתשרה בו שכינה, התקשה משה לבצע את המשימה בלי עזרתו של הקדוש-ברוך-הוא.
האמת היא, שגם בימי המילואים הייתה להקמת המשכן משמעות רוחנית. גם בעקבותיה הגיעה הארה אלוקית לעולם, אך נמוכה. כזו שהאדם יכול להגיע אליה בכוחות עצמו, בעבודה מאומצת של קיום הרצון האלוקי. אולם השראת השכינה שלאחר ימי המילואים, ביום חנוכת המשכן, הייתה הרבה יותר גבוהה. זו הארה שאין לאדם, יהיה מי שיהיה, כוחות להגיע אליה, אלא רק היא באה בתור מתנת שמים. לכן את ההקמה ביום הזה דווקא לא יכול משה לבצע ללא סיוע שמימי.
אלא שגם אז, לא הגיעה ההארה הגבוהה לשיא גילויה. זה יקרה אך ורק בבית-המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלמה שתבוא תכף ומיד.
(ליקוטי שיחות כרך יא עמוד 181)
