פרשת השבוע מספרת כי "מקץ שנתיים ימים" – בהן המשיך יוסף הצדיק לשבת בבית-הסוהר המצרי, לאחר שנפרד משר האופים ושר המשקים – הגיעה עת גאולתו ושחרורו.
 
המילה קץ פירושה הגבלה וסוף. בהשאלה, אפשר לכנות בית-סוהר כמקום של קץ – מקום ששם קץ וסוף לחירות האדם. אולם על יוסף הצדיק, גם בהיותו אסיר, לא חלה הגבלה אמיתית. התורה שלמד האירה לו את חשכת המאסר ומילאה אותו בשמחה ותעצומות נפש בלתי מוגבלות, והותירה אותו בן-חורין במהותו.
 
זו יכולה להיות הסיבה כיצד בבת אחת הפך יוסף מאסיר למשנה-למלך. המאסר היה רק מעטפת חיצונית שכיסתה על מהותו הפנימית של יוסף, וברגע שהמעטפת הוסרה – התגלתה מיד אישיותו הזוהרת כמנהיג-על.
 
בית הסוהר, "מקום אשר אסירי המלך אסורים" – מרמז לעולם הזה. נשמות ישראל יורדות לעולם וחיות בו כביכול במאסר בתוך גופים מוגבלים. במיוחד בזמן הגלות, כאשר התחושה הרוחנית חלשה יותר – מתחזקת תחושת המאסר של הנשמות.
 
בגלות לא מזהים את האמת האלוקית של המציאות. חשים בטעות את המציאות כהוויה חומרית עצמאית. לכן הגלות משולה לחלום. חיים בה באשליה כביכול, כמו בחלום. כאשר תבוא הגאולה האמיתית והשלמה 'נתעורר' אל המציאות האמיתית. נזהה, כלשונו של דוד המלך, כי עד אותו רגע "היינו כחולמים".
 
יחד עם זאת, כמו שגאולת יוסף מבית הסוהר הגיעה בסיוע מובהק של חלום – חלומו של שר המשקים שנפתר על ידו – כך גם אנחנו נגאלים בזכות תקופת ה'חלום' עצמה – בזכות התורה והמצוות שאנו מקיימים בתקופת ה'חלום', בזמן הגלות.